הדיילת כרמית אוחיון רגילה לפגוש נוסעי VIP במחלקה הראשונה. ב-17 שנות עבודתה באל על, היא פגשה את בנימין נתניהו, שמעון פרס, יהודה לוי, אביב גפן - וזו רשימה חלקית. כחובבת ריצה מושבעת היא אוהבת לרוץ בערים בהן היא מבקרת בין טיסה לטיסה, בין אם זה בחופים של לוס אנג'לס, במטרופולין של הונג קונג או ברחובות לונדון. זו דרכה של אוחיון (44) לפרוק את האדרנלין והמתח שכרוכים לפעמים בעבודה. ועדיין, את הטיסה מלונדון לישראל באפריל 2018, שאחד מנוסעיה היה הזמר צביקה פיק, היא לא תשכח לעולם.
"זה היה ערב יום הזיכרון, טיסה מלונדון חזרה לתל אביב. יצאתי לעשות סיבוב בקבינה החשוכה, כמו שאני עושה תמיד. הבחנתי בצביקה והרגשתי שמשהו בו מצריך בדיקה. ניגשתי לטלפון, התקשרתי למנהל שלי והודעתי לו שאני חושבת שהוא זקוק לבדיקה. עידכנתי אותו שאני נכנסת לקברניט".
בתא הטייס, שיתפה אוחיון את הקברניט בסימנים המדאיגים שראתה. "סיפרתי לו מה ראיתי ומה אני חושבת. בשלב הזה הקברניט התקשר למנהל שלי וביקש ממנו לאתר רופא במטוס. בדרך כלל יש רופאים על המטוס ובאמת מצאו רופא. מהשלב הזה הייתי יותר בהליך הבירוקרטי: למלא ניירת, טפסים ולהכין את הקבינה, כי הוחלט שנוחתים בדרך".
איך הרגשת כשראית את צביקה פיק, בן אדם ששמר כל השנים על תדמית קשוחה ורצינית, במצב כזה רגיש ושברירי?
"בזמן שהרופא והקברניט טיפלו בצביקה וטכסו עצה, עמדתי בצד והתפרקתי. אמרתי לעצמי: יושב בקבינה צביקה פיק, זה לא איש אנונימי, זה איש גדול, איש מוכר, איש מוכשר. אפילו שאני לא מכירה אותו באופן אישי, לקחתי את זה מאוד מאוד ללב, דאגתי לשלומו. זה היה אחד מימי העצמאות העצובים שלי. ממש אחד העצובים".
מה קרה מאותו הרגע שהקברניט החליט להנחית את המטוס?
"יש תמיד שדות תעופה חלופיים, בטח ובטח שבאירופה. הקברניט בחר את וינה כי לאל על יש תחנה שם וזה על הדרך. אמבולנס חיכה על הקרקע. מיד הורידו את צביקה והוא זכה לטיפול רפואי מהרגע הראשון. הכל היה מאוד מהיר וחלק, בלי עיכובים בדרך".
בשלב הזה שאר הנוסעים לא שואלים שאלות? הם לא מודאגים מזה שהמטוס נוחת ביעד אחר?
"ייאמר לזכותם שאף אחד לא ביקש לדעת פרטים. אני הייתי בחלק הקדמי, אבל היה לי חשוב לקפוץ לחלק האחורי של המטוס ולראות איך מתמודדות עם זה הדיילות הצעירות. הדיילות התבקשו להודיע שיש מקרה רפואי, נוסע שחש ברע, ושעם הנחיתה נוציא הודעה מסודרת. הנוסעים לא ידעו שמדובר בצביקה פיק. גם לא הצוות".
"כולם מאוד רצו לדעת מה היה בטיסה. התבקשתי לשמור על סודיות"
בימים ההם, ולמעשה עד לשידור סרטו של חיים אתגר בו סיפר פיק לראשונה על האירוע המוחי שעבר, אוחיון הייתה שותפת סוד ובין הבודדים שידעו על מצבו הרפואי האמיתי. חודשים ארוכים היא נאלצה להדוף שאלות, הן ממשפחה וחברים קרובים והן בסביבת העבודה שלה, מקולגות ששמעו על הסיפור בחדשות ורצו לדעת מה היא קרה באותו לילה בקבינה.
"ממש לאחר הנחיתה, כשהייתי לבד באוטו ויכולתי לדבר בחופשיות, שיתפתי את ההורים שלי ובכיתי להם", מספרת אוחיון. "אם יש מי שהרים אותי וחיזק אותי, זה ההורים המדהימים שלי. הם עטפו וחיבקו אותי, ניסו לעודד אותי ולחזק אותי. כמו שצביקה עבר את הדרמה שלו, אני הייתי בדרמה לא פחות, כאילו זה קרוב משפחה".
לא הכביד עליך להסתובב עם הסוד הזה בבטן?
"אני חייבת להודות שלא. מהרגע שנחתתי התקשרו אלי מספר מנהלים וביקשו ממני לשמור על דיסקרטיות. נעשתה שיחת ועידה, הם רצו להשלים את התמונה דרכי ולשמוע את הצד שלי, כי הם קראו את הדוח של הקברניט. התבקשתי לשמור על סודיות ועל פרטיותו של צביקה, וכך היה".
היה קשה לעמוד בלחצים מהסביבה הקרובה?
"לא הרגשתי קושי, רק דאגה לשלומו. דיילים רבים שמעו שאני הדיילת שהייתה קרובה אליו, לאט לאט זה התפשט והתרחב והם מאוד רצו לדעת מה היה בטיסה. לא סיפרתי כלום. אני שומרת את זה לעצמי מאז. היו חברים ששלחו לי הודעות: 'ראית מה פירסמו על צביקה? את יודעת מה שלומו?'. תמיד הייתי אומרת להם: 'לא, חברים, אני לא יודעת מה מצבו'. ביקשו ממני שאצור קשר עם המשפחה, אמרתי להם שאני כרגע נותנת להם זמן להתרכז בעצמם ובו ושהזמן יעשה את שלו".
היו מקרים נוספים בעבודה שהתבקשת לשמור על דיסקרטיות?
"אני רגילה להיות דיסקרטית. רגילה להדוף נוסעים שמתלהבים מאיזשהו רב חשוב שיושב במחלקה הראשונה וכולם רוצים לעלות אליו לרגל, או אם אישיות חשובה נמצאת על המטוס אני יודעת לעשות את ההפרדה ולבקש שלא יעברו את הוילון. אפילו אם זה נוסע שסתם רוצה לראות מה קורה במחלקה הראשונה, גם אם אין שם אישיות חשובה".
"חצי שעה אחרי ההמראה, נוסעת צעקה עלי: 'למה אנחנו לא ממריאים?'. הבנתי שהיא במצוקה"
החלום להיות דיילת אוויר ליווה את אוחיון שנים רבות. בעת שלמדה הוראה בוינגייט, החליטה להגיש מועמדות לקורס דיילות באל על. חצי שנה עברה עד שהעזה לשלוח את הטפסים וכשחזרו אליה היא נאלצה לוותר בגלל עומס במבחני הסמסטר. הפעם הבאה שניסתה הייתה בשנת 2001, עם סיום התואר. בדיוק אז פרצה האינתיפאדה השנייה והתיירות בארץ נפגעה מאוד, מה שהוביל את אל על לעצור את הגיוסים. אוחיון התחילה לעבוד כמורה לחינוך גופני בבית ספר, אבל גם אז, הרגישה שהיא מפספסת את העבודה של חייה.
בשנה הראשונה לעבודתה כמורה הגישה שוב את מועמדתה, עברה את המיונים והתקבלה. בתום שנת הלימודים היא הודיעה למנהלת שלה שהיא מתפטרת כדי להגשים חלום ישן. "חלפו השנים, מאז סיימתי תואר שני במנהל עסקים, אבל נשארתי כי אני מאוד אוהבת את אל על", מספרת אוחיון. "זה בית חם ומקסים. העבודה מגוונת, מעניינת ומאתגרת, מי שמגיע לפה מבין שקשה לעזוב. במהלך השנים קיבלתי קביעות, הייתי חונכת של דיילים חדשים, מדריכה של קורסי רענון חירום והשתתפתי בפעילויות שיווקיות".
יצא לך לפגוש פוליטיקאים על המטוס?
"לפני חצי שנה לקחתי את ראש הממשלה נתניהו למדריד. יצאתי גם לטיסת ראש ממשלה עם אריאל שרון. עם שמעון פרס טסתי פעמים רבות. קצת לפני מותו, אזרתי אומץ וביקשתי להצטלם איתו, אחרי כל כך הרבה פעמים שטסתי איתו. בטיסה אחת היה לי איתו סמול טוק, זה היה בזמן מלחמת לבנון השנייה כשצפון הארץ הותקף בטילים. פרס הגיע למטבח וביקש תה, וכשאמרתי שאביא לו את זה למושב שלו, הוא אמר שהוא רוצה לשתות את התה במטבח כדי לא להפריע לשאר הנוסעים. הייתה לי איתו שיחה מרתקת של חצי שעה. סיפרתי לו שאני מצפון הארץ ושההורים שלי היו חייבים לברוח למרחב המוגן. פרס סיפר על התוכניות שמכינים לעיר, כמו שכונה חדשה, תשתיות ואצטדיון".
מה עם סלבס?
"טסתי עם מגוון רחב של סלבריטאים. לא מזמן טסתי עם יהודה לוי, בדיוק כשנגמרה העונה של "איש חשוב מאוד". החמאתי לו על הסדרה ובאיזשהו שלב כשהוא יצא לשירותים, אמרתי: "סליחה, חבר'ה, איש חשוב מאוד עובר". זה החמיא לו. אני תמיד מחפשת משהו נוסף להגיד. אני זוכרת את הסמול טוק הקטן עם צביקה. כשהוא הגיע למטוס, הצגתי את עצמי וחיפשתי משהו להגיד לו, כי זה צביקה פיק שעומד מולי. הסתכלתי על הכרטיס שלו והיה כתוב ששמו הפרטי הנריק. אמרתי לו: 'אני מכירה אותך כל כך הרבה שנים, ואת העובדה הזאת לא ידעתי עליך'".
את זוכרת עוד מקרים רפואיים יוצאי דופן שהתמודדת איתם בטיסות?
"אני תמיד עירנית, הולכת לקבינה ובודקת מה שלום הנוסעים שלי, מנסה לקרוא אותם, האם הם במצוקה. לפני מספר שנים, נוסעת פנתה אלי וביקשה מקום לשכב בו במטוס. היא עשתה מין תנועה כזאת שהראתה שהיא במצוקה. הסברתי לה שהמטוס מלא שמיד אגש אליה. כשניגשתי לעדכן אותה שאני רוצה לתת לה חמצן, היא הייתה בדום לב. היו שני רופאים שעשו לה החייאה, היא חזרה לעצמה ודיברה איתי. קרה לי שבטיסה לניו יורק נוסע קיבל התקף לב והייתה נחיתת חירום בדרך. יש דיילים שהתמזל מזלם והם לא יודעים מה זה מקרה רפואי במטוס, אבל לי היו מקרים רבים שבמזל נגמרו בטוב".
מה הדרך שלך להתמודד עם נוסעים עצבניים שמרימים עליך את הקול?
"אם נוסעת צועקת עלי חצי שעה אחרי ההמראה 'למה אנחנו לא ממריאים?', אז אני מבינה שהיא תחת השפעת כדור שינה או שהיא מפחדת. אני לא אומרת לה 'מה קרה לך, איך לא שמת לב?', אלא מרגיעה אותה ושואלת אם היא רוצה לשתות משהו. אם נוסע צועק עלי אני מבינה שהוא במצוקה, אולי יש לו חרדת טיסה וככה הוא מבטא את זה. הניסיון, הבגרות והבשלות שלי מאפשרים לי להכיל".
"הייתי שמחה לפגוש אותו ופשוט לתת לו חיבוק. אולי יבוא יום וזה יקרה"
את צביקה פיק אוחיון אהבה תמיד. בילדותה הייתה מאזינה לקסטות שלו, עליהן היא שומרת עד היום בבית הוריה שבעכו. האירוע במטוס הפך אותם בבת אחת מזרים למי שהיו שותפים לרגע מורכב ולא פשוט שילווה אותם בזיכרון עד היום הזה.
כרמית, את מרגישה שהצלת את החיים של צביקה?
"אף פעם לא עצרתי לחשוב ולהגיד: זאת אני שהצלתי את החיים שלו. פשוט עשיתי את מה שמוטל עלי, עשיתי את מה שהתבקש ממני. זאת העבודה שלי והאחריות שלי. דיילים הם לא אנשים שמגישים אוכל, הם כל כך הרבה מעבר. הם ימלטו אותך במצב חירום, הם יכבו את השריפה של מישהו שאולי עישן בשירותים כי הוא פורע חוק. הם יזהו מישהו שהתעלף ויטפלו בו, או סתם מישהו עם חרדת טיסה או מישהו שהקיא כי היה מזג אוויר סוער עם מערבולות. זיהיתי שהייתה בעיה, היה לי חשוב לתת את המענה".
אם לא היית מזהה אצלו את הסימנים בשלב כל כך מוקדם, אולי המטוס לא היה נוחת וזה היה מאוחר מדי בשבילו.
"אני לא חושבת, אני לא רואה את זה בצורה כזאת. כלומר, אני מבינה שהפעולות האלה מצילות חיים, אבל אני לא לוקחת את זה עכשיו ואומרת: "אני הצלתי אותו". זה לא משהו שאני לוקחת אלי. כולנו פה ביחד. היה שיח בריא מאוד ביני לבין הטייס, הוא סמך על המילה שלי והבין שצריך לפעול בהתאם למה שאני אומרת. המהלך הוא לא לראות את זה ולשמור בבטן אלא להציף את הדברים, להעביר הלאה. אם יש ספק אין ספק".
דיברת עם צביקה מאז? פגשת אותו?
"לא, אני מכבדת את הפרטיות שלו. לא ניסיתי מעולם ליצור איתו קשר".
היית רוצה לפגוש אותו? מה היית אומרת לו במפגש כזה?
"הייתי שמחה לפגוש אותו ופשוט לתת לו חיבוק. לשמוח שהוא בריא ושלם. אבל זה לא משהו שרציתי ליזום או להכריח לעשות, אני נותנת לזמן לעשות את שלו. אני מבינה שהמשפחה מתרכזת כרגע בדברים חשובים אחרים. אני מאחלת לו בריאות איתנה וכל טוב. רק בשורות טובות ואיחולים. אולי יום יבוא וניפגש".