אני לא מסתתרת מאחורי שום דמות, אבל זה משהו שאת לא יכולה לברוח ממנו. מי ששואל אותי אני אומרת – חצי חצי, אבא שלי מוסלמי, אמא יהודייה, בעלי בדואי וזה מה יש. אנשים מרימים גבה. "אבל אין לך מבטא, את לא נראית". סליחה, איך ערבי אמור להיראות? אני מדברת עברית חלקה בלי מבטא, מצד שני גם מבטא בערבית אין לי. כל הזמן מנסים לגרור אותי לכיוון מסוים, אבל אני מרגישה שכיף לי עם שניהם, אני מרגישה משני העמים.
אי אפשר לתקן את העולם, אני לא יכולה לתקן את העולם. מה שכן, אני יכולה להתחיל מהאנשים שסובבים אותי – מהבית. בכל מקום שאפשר להשמיע את הסיפור שלי אני לא מהססת לרגע, להראות שיש גם ערבים טובים ויש גם ערבים לא טובים. יש את זה בכל דת, בכל מגזר. פה מגיע התפקיד של ההורים – לשבת ולהסביר לילדים שגם אם הבן אדם הזה עשה רע, זה לא אומר שכולם אותו הדבר. אתה לא יכול לשייך ולהכליל בגלל ש-X עשה ככה וככה. אז בגלל שמחבל רצח, כל הערבים רוצחים? אם יהודי רצח אז כל היהודים כאלה? זה לא עובד ככה, אנחנו לא יכולים לפסול את כל העולם.
ילדים יכולים להיות רשעים. הם ממזרים, הם יודעים לתחמן, הם יודעים לעקוץ אחד את השני – הם ילדים בסופו של דבר. לילד שלי קראו ערבי מסריח. היה פועל ערבי במבנה של בית הספר, אז אמרו לו "זה ערבי כמוך, מסריח". כששמעתי את המילים האלה, אמרתי לעצמי "ענת, תנשמי עמוק. בואי נראה מה עושים עכשיו". אז התקשרתי לאמא שלו וסיפרתי לה על המקרה. אני חושבת שילדים ניזונים מההורים. אני לא אומרת שכל ההורים מקללים בבית, אבל זה חינוך, ועניין של חינוך זה גם לקבל את האחר, השונה.
הילדים שומעים, הם צופים היום במדיה – הפייסבוק, האינסטגרם, הטוויטר – הכל חשוף לידם. זה כן מציק לי איפשהו, כי אני גרה בחיפה, באזור שיש בו יותר יהודים מאשר ערבים, ופתאום אני רואה שחברה שלי מפרסמת פוסט בפייסבוק על ערבי, ואני רואה את הדעה שלה בפייסבוק, "שימותו, נמאס לנו מהם", אז זה כן עוקץ אותי. אבל אני לא יכולה להיכנס בכל בן אדם, זה לא יעזור. זאת הדעה שלך? שיהיה לך לבריאות.
נקודתית, הילד כאן עשה משהו רע. אחרי השיחה עם אמא שלו, שבה אפילו הצעתי להיפגש עם הילד ולהסביר לו מה זה ערבי ומה זה יהודי, להבהיר שבסופו של יום כולנו בני אדם, התקשרתי גם לבית הספר. שם המחנכת הבטיחה שהילד ייענש בחומרה, אבל אני אמרתי לא. אני לא רוצה שהוא ייענש בגלל הילד שלי, כי אז תתחיל ביניהם שנאה, יהיו חיכוכים ותככים, אני לא רוצה את זה. אני רוצה להעלות את המודעות אצל התלמידים, לעורר איתם שיח בנושא. וזה עבד.
המקרה הזה הוא לא יום יומי, זה קרה פעם או פעמיים עם כל אחד משלושת הילדים שלי, ליסב, ליאם ודין. כל פעם עשיתי את אותו הדבר. חוץ מלדבר מה אפשר לעשות? הילדים שלי חברמנים, יש להם הרבה חברים, הם די מקובלים ולוקחים חלק בכל דבר. אני עובדת על זה שמילה אחת לא תוריד להם את הביטחון, כי הם יודעים בדיוק מי הם, מה הם וכמה הם שווים. חשוב לי שהם יקבלו הכל, חשוב לי שאני אהיה לצידם בכל צעד. אני אמא מעורבת מאוד.
הכל תלוי באיך אתה רוצה להביא את עצמך לידי ביטוי בעולם. זה או להיות שייך או להיות המסכן של "לקחו לי, עשו לי, הרביצו לי". זה ללכת ולהסתתר מאחורי "אני מסכן, אל תתקרבו אליי". לא. בואו, תתקרבו אליי, אני אראה לכם בדיוק מה ומי אני, אני אדבר ואוציא את מה שיש לי. אני חלק ממדינת ישראל.
למדתי בעבר גם בבית ספר יהודי וגם בערבי, ואני חושבת שבבתי ספר יהודיים מעבירים את השייכות שלך הרבה יותר. החשיפה לתרבויות השונות היא גבוהה יותר מאשר אצל הערבים. היה לי חשוב שהילדים שלי ילמדו בבית ספר עם יהודים, שהם יהיו חלק מהחברה. אני לא רוצה שירגישו אאוטסיידרים. בגלל זה אני אומרת שכל גבר במדינת ישראל – יהודי, ערבי, מוסלמי, חרדי, נוצרי, כולם צריכים לשרת בצבא. חד משמעית. אם אתה רוצה שיתייחסו אליך כשווה, אם אתה רוצה להרגיש חלק, אתה צריך גם לתת מעצמך משהו. אתה לא יכול רק לבקש ולבקש ולבקש, אבל לא לתת. תעשה הכל כדי להרגיש שייך.
משהו שמקומם אותי זה אנשים שדוברים את השפה הערבית בארץ, אבל לא יודעים לדבר עברית. זה הורס אותי. או מהצד השני, ילדים שלומדים בבית ספר ומוציאים פטור מערבית, למה? זה כמו שאני אגיד לבן שלי להוציא פטור מאנגלית. למה לא לדעת כמה שיותר שפות? שפה זה כוח. ואולי הכוח שלי מגיע דווקא מזה שבאתי ממקום חצוי וניסיתי להוציא מהמקום הזה משהו טוב. אני רואה את השוני, שוני של שייכות וביטחון, בדגש על השייכות, על השפה. אני רוצה שהילדים שלי ירגישו חלק ממשהו יותר גדול.
בא להם ללכת לבית הספר, להכין חנוכייה ולהדליק נרות? סבבה. באים אלינו חברים ורוצים לעשות קידוש, לשים כיפה? סבבה. רוצים לחגוג את העיד אל פיטר? אנחנו נלך ונחגוג. אני באה מבית ליברלי, לא הקצנתי דברים, לא באתי ואמרתי אנחנו ערבים ואנחנו חייבים ללכת לפי ההלכה. אנחנו בית נורמטיבי. אני לא אוהבת את השיח הזה של מה אתה? יהודי. מה אתה? ערבי. אני בן אדם. זאת התחושה שאני ממלאת אצל הילדים שלי - אם ישאלו אותך מה אתה, אתה בן אדם. ואם ישאלו אותך במה אתה מאמין? אתה מאמין באלוהים. אין אלוהים יהודי או אלוהים ערבי, זה לא עובד ככה – אלוהים אוהב את כולם.
ואם הבן שלי יגיד לי שהוא רוצה להתחתן עם יהודייה או נוצרייה? שילך עם מי שהוא אוהב. שיתחתן עם מי שהוא אוהב, אל מי שהוא ירגיש חיבור, עם מי שהוא ירגיש הכי בנוח. לא בכל בית יהודי היום מקיימים את מה שציוו ביהדות, אותו דבר אצל המוסלמים. פעם לא הייתי רואה אותם שותים משקה חריף, היום כשאני הולכת לחמותי, הבקבוק שתייה נמצא קודם כל על השולחן.
לפני כמה ימים בכיפור, עמדתי עם מישהי שאני מכירה והייתה לי סוכריה בפה. אז שאלו אותי "מה, את לא צמה?" והיא ענתה "לא היא, מותר לה". אז שאלתי אותה "מה זאת אומרת? מאיפה יצא לך המשפט הזה מהפה?", היא הובכה. גם בעלה התערב וטען שהיא פשוט לא יכולה לדעת. אולי אני אחליט לצום ולפתח את האמונה היהודית שלי? אז אני אמרתי לה שכדאי לה לספור עד 10 לפני שהיא מוציאה משפטים כאלה. מבלי לקלל, מבלי להרביץ, מבלי להשפיל – הבכתי אותה. תשקלי מילים, כי מילה כזאת יכולה לצאת ליד הבן שלך, ומהבן שלך הדור הזה ממשיך. ככה, קוראים לזה הורות.