בגיל 27 הבאתי לעולם באושר גדול את שירה שלי. השבוע היא קיבלה צו גיוס ואני עדיין בהלם מזה שאני אמא. אני מסתכלת עליה עכשיו כשהיא מכינה במטבח קאפקייקס ליום האהבה ואני לא יודעת מה הייתי אומרת לה אם היא הייתה באה אליי עכשיו ומספרת לי שהיא בהריון. אני מתלבטת אם זה בסדר להגיד שלמזלי לא עמדתי בסיטואציה הזו מולה. מצד אחד ברור לי כאמא שאני רוצה שהבנות שלי יספיקו לעבור חוויות של ילדות, נערות, יסיימו בית ספר תיכון, יתגייסו לצבא, יטיילו ואחרי שיטרפו את העולם, יביאו אליו ילדים. אבל המפגש שלי עם אבישג, ליאן ורונה, בצילומי הסרט "בגובה העיניים - אמא בת 17", שישודר הערב בערוץ 2, הראה לי משהו אחר.
במדינת ישראל קיימת תופעה נרחבת של תלמידות תיכון שנכנסות להריון ובוחרות שלא לעשות הפלה אלא לגדל את הילד. כששמעתי על זה בפעם הראשונה, חשבתי שזה קורה רק באמריקה אבל המספרים מראים אחרת. מעל 1,000 נערות מתחת לגיל 18 נכנסות להריון בכל שנה.
הבנות האלה מחליטות להתמודד עם ההריון, לספר להורים ולבן הזוג, ללדת ולהפוך להיות אמהות עוד לפני שמלאו להן 18. אם תשאלו אותן מה הקושי הכי גדול, הן אולי יפרטו דברים כמו ההריון, חוויית הלידה בגיל צעיר או הטיפול בתינוק כשאת בעצמך עוד קצת ילדה, אבל ניכר שהקושי הגדול ביותר עבורן הוא דווקא החברה. ברגע אחד הן הופכות להיות כבשה שחורה, זו שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלה וזו שההורים של החברות שלה מפצירים בהן להתרחק ממנה. במקרים הגרועים, נערה כזו תעבור את תקופת ההריון כשהיא מבודדת חברתית דווקא בתקופה שבה תמיכה היא כל מה שהיא צריכה, ובמקרים הגרועים יותר הבידוד הזה ילווה בהשפלה ושמות גנאי מהסוג הכי מעליב שיש.
לבד מול העולם
פגשתי את אבישג, רונה וליאן, ילדות שהפכו לאמהות, והבנתי דרכן שהרגע בו הן גילו שהן בהריון שינה לא רק את החיים שלהן מן הקצה אל הקצה אלא גם את החיים של המשפחה כולה. הכל צף – גם אצל ההורים. שאלות כמו איפה טעינו בחינוך? מה יכלנו לעשות אחרת? מה יגידו בשכונה? ואיך מתמודדים עם זה בכלל? ודווקא בשלב הזה של ההתמודדות, התא המשפחתי המצומצם נשאר לבד בחזית מול החברה ומול מערכת החינוך. הנערות נפלטות מבית הספר כי למערכת אין יכולת להכיל את המצב החדש, הטיפול בתא המשפחתי החדש שנוצר נופל על ההורים וברגע אחד מטשטש הגבול בין הסבתא לבין האמא לבין הילדים. הסבתות מקבלות את הסטטוס החדש מוקדם משתכננו, עוברות את שלב הטראומה ומתאהבות כמתבקש בנכד או הנכדה, ובמבט מהצד עולה השאלה – מי האמא פה? חלקן יכלו להביא בעצמן עוד ילד לעולם לפני שהיו הופכות לסבתות.
בתוך המצב החדש הזה, יש גם את בני הזוג. נערים צעירים שלפעמים גם להם עוד לא מלאו 18 שמוצאים את עצמם מול נערות שלא מוכנות לוותר ואומרות בפה מלא שהפלה לא באה בחשבון. ואז בלב של הדבר הזה, נוצרים חיים חדשים של ילדים מתוקים שלא בחרו את העיתוי בו הם נולדו ומגיעים לעולם שלא ציפה להם.
"עדיף שלא יראו אותך בבית הספר עם הבטן"
בני נוער מקיימים יחסי מין וצריך לדבר על זה, להכיר בזה ולא לעצום עין. הסטיגמות והסטריאטופים הובילו אותי לחשוב שהנערות בסטטיסטיקה הן שונות אבל הן לא. הן מקיימות יחסי מין כמו כולם, הן פשוט הרו והחליטו לשאת את ההריון וללדת את הילד. ההחלטה הזו, שאפשר לחלוק עליה אבל אי אפשר לחלוק על האומץ שעומד מאחוריה, הופכת אותן לזרות ונותנת לגיטמציה לסביבה להתנער מהן. במקום לתמוך בהן בתקופה כל כך מורכבת, מערכת החינוך פולטת אותן החוצה. אחת מהן אפילו זוכרת בבירור איך אמרו לה שעדיף שלא יראו אותה בבית הספר עם בטן הריונית כי "מה ילמדו מזה בנות בכיתה ח' או ט'?". הנסיון הזה ללמד את הנוער שיעור על חשבונן של נערות אחרות הוא מקומם. מה ילדה בת 17 יודעת על לגדל ילד? כלום. וזה לא הזמן להשאיר אותה ואת המשפחה שמאחוריה לבד. ברגע שבאים חיים לעולם אין לה זמן לשאול שאלות, האחריות כבר על כתפיה.
בזמן שהחברות של אבישג, ליאן ורונה התלבטו מה ללבוש למסיבה או התכוננו למבחן בגרות, הן היו כבר בחדר לידה. שלושתן ידעו מהרגע הראשון שהכי קשה יהיה להן לספר להורים אבל באותה נשימה הן ידעו שלא יבצעו הפלה. התמיכה שזכו לה מהמשפחות שלהן, איננה מובנת מאליה. זה קורה גם במשפחות שלא מצליחות להכיל את הקושי וגם אז חשוב לזכור שאין לאף אחד את הזכות לשפוט – גם את ההורים שתומכים וגם את אלו שלא.
גם אחרי שליוויתי את שלושת הגיבורות האלה, לא הצלחתי להחליט איך הייתי מגיבה אם שירה שלי הייתה מספרת לי שאני בדרך להיות סבתא עוד לפני שעיכלתי את זה שאני אמא בעצמי. אבל אני גם לא מכירה הורה שמתחרט על ילד שנולד לו. מה כן ראיתי בעיניים של הילדות-אמהות האלה? את הצורך שלהן לחזור להיות כמו כולן. שהחברה תחבק אותן מבלי לשפוט כשהן יוצאות עם עגלה, תינוק והחיוך הנערי שיש להן גם כשהן קמות בלילה להעניק אהבה לילד שלהן.
"בגובה העיניים - אמא בת 17" - שידור שני הערב אחרי "עובדה", ערוץ 2