עוז זהבי: בחזרות הראשונות רציתי למות

וידוי: כשהתקבלתי לחיים אחרים לא ידעתי למה אני נכנס. ההתרגשות של קבלת תפקיד ראשי בדרמה מבית היוצר של קשת התחלפה, לאחר קריאת הפרקים, לפחד אימתני. אני זוכר שהתקשרתי לסוכנת שלי ואמרתי לה "איך אני, עוז זהבי, שבא מבית חילוני ושמעולם לא רקד בימי חייו, יכול לעשות את התפקיד הזה?" זו הייתה הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שפקפקתי בעצמי וביכולתי לעשות את התפקיד הזה.

היו לי שני עולמות גדולים להיכנס אליהם, עולם הריקוד ועולם הדת

למעשה, כבר באודישן הריקוד עם המלהקת נשברתי. יצאתי באמצע ואמרתי לה "שמעי, זה לא בשבילי הריקוד הזה. אין לי מושג מה אני עושה". אבל היא לא ויתרה לי. נשארתי, רקדתי והתקבלתי. כשאני חושב על זה, כל כך הרבה אנשים תמכו בי ואמרו לי שאני יכול בזמן שאני לא האמנתי, והיום אני כל כך מודה להם על זה.

יצאתי למסע. היו לי שני עולמות גדולים להיכנס אליהם, עולם הריקוד ועולם הדת. העבודה הייתה עצומה וההתחלה הייתה מאוד קשה.

21.12.09, השעה 12:51, שולח סמס לאריק רוטשטיין (במאי "חיים אחרים"):
"שמע, אין לי מושג איך אני אעשה את זה. בא לי למות בחזרות עם יורם, זה ברמת בלתי אפשרי".

נזרקתי ישר למים העמוקים. יורם כרמי (הכוריאוגרף של הסדרה ושל להקת פרסקו) יצר לי תוכנית אימונים שגרמה לי להרגיש כמו בובת ברבי שילד מולק לה את הזרועות והרגליים מהמקום. פעמיים בשבוע חזרות בסטודיו לריקוד, ועוד פעם בשבוע יחד עם הלהקה שלו.

לא הצלחתי לעשות דבר בחודש הראשון. בחזרות עם הלהקה כל מה שראיתי זה ישבנים גמישים ורגליים מתעופפות. זה היה חודשיים לפני הצילומים, בהם אני אמור לבצע קומבינציות מסובכות, והנה אני תפוס כמו בלוק, לא מצליח להגיע לכפות רגליים. איפה, את הברכיים לא עברתי. כמעט כל חזרה הודעתי על פרישתי עם דמעות בעיניים. מה גם שיורם הוא נורא קשוח, וכששאלתי אותו אם הוא חושב שאצליח להיות רקדן תוך חודשיים, הוא לקח פאוזה דרמטית ואמר: "לא, אבל ניקח אותך לקצה גבול היכולת. ברוך הבא למועדון, אף אחד לא אמר שריקוד זה קל". הבנתי, דרושה כאן מסירות מוחלטת.

וכך היה. זה לא היה פשוט. בלי לשים לב התחלתי להיכנס לדמות, כי גם יקיר עובר דרך עינויים בדרכו להגשים את החלום. אז דברים החלו להתערבב לי בחיים, המאבק של עוז להיכנס לדמות התחבר עם המאבק של יקיר. אבל היה לי עוד עולם שלם של חיים שלא הכרתי. חיים... אחרים.

התחלתי לקיים מצוות, כמו חוזר בתשובה

התחלתי מחקר על עולם הדת. היה לי המון להשלים - אני אפילו תפילין לא הנחתי מאז בר המצווה שלי. הקפתי את עצמי בספרי מוסר (אורחות חיים, שערי תשובה), סידור, שולחן ערוך וקיצורו, מדריך ברכות הנהנין, ספרים על אנשים שחזרו בשאלה וסרטים (אושפיזין, קידוש ועוד), והתחלתי להיפגש עם יועץ הדת של הסדרה, אדם יקר ושמו חיים אלבום. ביקשתי לדעת הכל.

התחלתי לקיים את המצוות, כמו חוזר בתשובה. בתחילה לא ידעתי מה אני עושה, אך עם הזמן גיליתי את הכוונה בתוך התפילות, והחל תהליך פנימי שאי אפשר להסביר אותו. מעין זיכוך הנפש. לא התיימרתי להיות גדול בתורה בתוך שלושה חודשים, אבל היה חשוב לי לדעת באיזה עולם הדמות חיה ואת מה היא עוזבת, וגיליתי המון. גיליתי חברה חמה מזרם הדתיים-לאומיים, אנשים ערכיים שאוהבים את המדינה ובעיקר מאוד משפחתיים. אין דבר יותר יפה בעיניי ממשפחה ששרה שירי שבת בשולחן יחדיו. התארחתי שבת אחת אצל משפחה דתית מרמת גן והיה מדהים. התחלתי לחוש משהו.

חזרתי מפוצץ השראה

אחרי חודשיים בערך נסעתי לבלות יומיים בישיבת הסדר בראשון לציון. פגשתי אנשים מדהימים, מלאי תשוקה ליהדות. קמתי איתם בבוקר למקווה, עשינו תפילת שחרית, הלכנו לשיעור אמונה, לאחר מכן דרשה של רב הישיבה ואז חפרנו בגמרא כמה שעות. איזה להט יש לחבר'ה האלה. הטירוף שהולך בבית המדרש כשמישהו מצליח לפצח כתב ארמי ויורד לעומק הכוונה של רב שהנציח את המילים האלה לפני מאה שנה.

כמובן שקיבלתי המון השראה. אבל אני יותר חיפשתי את החבר'ה החלשים. הרי יקיר "נחלש" באמונתו. ואכן מצאתי כמה בחורים כאלה, שהואילו בטובם לחשוף את נבכי נשמתם, את מורכבות העניינים. הרי לא עוזבים את הדת ככה סתם. גם כשמורידים את הכיפה זה חלק ממך לעולמי עד. מה אני אגיד לכם, חזרתי מפוצץ השראה. התחלתי ללכת עם ציצית וכיפה סרוגה, לחיות כדתי. התחלתי להבין מה אני עושה. דברים החלו לזוז.

01.02.10, השעה 21:52, סמס לאריק:
"אחי, היה יום מדהים. נורא נהניתי. אני מתחיל להרגיש את יקיר וזה עושה לי טוב".

הגוף שלי התגמש, מוחי התחדד

עשינו חזרות כמעט כל יום, ודברים קיבלו צורה. הגוף שלי התגמש, מוחי התחדד, הכרתי את כל הקאסט האדיר של הסדרה הזאת. אפשר לומר שעברתי סוג של מטמורפוזה ונהייתי יקיר חירות. כשמו כן הוא - יקיר החופש.

"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". ההלכה מורה לקום בבוקר בזריזות ובהתלהבות, לומר ברכת "מודה אני". האמונה נותנת לאדם תכלית בחייו. אך מה קורה כשאתה קם בבוקר ואינך יודע מה התכלית? אולי התכלית היא הסוד הכי כמוס, התשוקה לרקוד...

הסיפור של "חיים אחרים" הוא לא על דת ולא על ריקוד. זה סיפור על מאבקי הנפש, על הזכות שלנו לבחור בעתיד שלנו למרות כל הקשיים בדרך, בידיעה שלעולם לא נדע אם זו ההחלטה הנכונה.

המסע שאני עברתי הוא כאין וכאפס לעומת המסע של יקיר. ממצב של התכחשות מוחלטת לתפקיד למדתי להעריך ולאהוב אותו.

הוא חבר יקר.

צפייה נעימה,
עוז זהבי.

>> לאתר חיים אחרים
>> הכירו את הדמויות בסדרה