את העונה שעברה, עשתה סנה סוקול לצידו של עפר שכטר. מי שמכירה היטב את הפרקט מאז הילדות, ולה רזומה מרשים בעולם הריקודים הסלוניים - הרגישה לפתע שהיא יוצאת מהקופסה, מגלה גם היא זוויות אחרות לסלסה, לרומבה וגם לוואלס. היא עלתה לרחבה של "רוקדים עם כוכבים" (פרק חדש ברביעי, אחרי החדשות, קשת 12) עם בלון ענק על הראש -וגרפה על זה מחמאות- והיא גם ריגשה בטריו מיוחד יחד עם חיים פרשטיין ולוטם מדמוני.
אבל את העונה הנוכחית, סוקול פתחה לצד הפרטנר שלה בריקוד בכורה שלא הותיר אף עין יבשה. היא עלתה לבמה לצידו של הדוגמן טל מורד, אשר שירת יותר מ-100 ימים בעזה ואיבד את חברו הקרוב רס"ן איליי לוי - והם הקדישו את הנאמבר ללוי ז"ל כשמשפחתו יושבת בקהל. הם רקדו ואלס וינאי לצלילי "עד אחרי הנצח" של פאר טסי ולכולם היה קשה להסתיר את ההתרגשות, גם לה. כעת, לפני שהם יעלו שוב על אותה רחבה, סוקול מספרת בריאיון ל-mako על החיבור העמוק שיש ביניהם, ההבנה - והמכשולים שהם מתמודדים איתם, וצולחים אותם - כי עבורם אין אופציה אחרת.
"הייתה לי הרגשה פנימית שאני הולכת לקבל את טל, אין לי מושג למה - הרגיש לי שאני הולכת להיות איתו", היא אומרת ומשחזרת את הרגע בו מורד נכנס לראשונה לסטודיו, "הוא נכנס עם מדים, בדיוק חזר מהמילואים וראיתי את הניצוץ בעיניים שלו - שהוא בא על 500 אחוז. הרגשתי את זה ממנו בתור בן אדם, אני מרגישה אנשים, וכשהוא נכנס הרגשתי קרן אור מרחוק, אמרתי 'קיבלתי פרטנר'. הוא באמת משקיע הכל, שם את הכל בצד, כמובן שהעניין עם המדינה תמיד מהדהד לו בראש, הוא רוצה לשמור עלינו ועובר עם זה הרבה מכשולים - אבל אני תמיד כאן בשבילו, זה גם משהו שמחזק אותו, הוא יבין את זה בהמשך - יש לי פה פייטר".
כשסוקול אומרת "פייטר" היא מתכוונת לזה בכל מובן המילה. היא בעצמה כזו, היא לא תוריד את העיניים מהמטרה - עד שתשיג אותה. "אני באה להתחרות, אני מאוד תחרותית - את חיה עם זה מגיל אפס בתור סובייטית", היא אומרת וחוזרת לפרטנר שלה מהעונה שעברה, "אז הכרתי את עפר והייתה לי איתו חוויה מדהימה. הוא לא היה קל, אבל זה בן אדם שפתח אותי מבחינה אנרגטית, מבחינה של לא תמיד להיות במשבצת. זה היה מדהים, למדתי המון מבחינה נפשית ומנטלית איתו, תמיד הייתי על 200 - וכאן קצת הרשתי לעצמי לצאת מחוץ לתמונה איתו, יותר לנשום, מה שלעומת זאת עכשיו עם טל אין לי".
את מרגישה שחזרת ל-200?
"חזרתי ל-500, אני וטל מאוד דומים. כבר שלוש עונות שאני פה - ועם טל זה משהו שונה לגמרי מכל שאר המתמודדים, זה עולם אחר. זה מאוד נפשי, אנחנו מרגישים אחד את השנייה, זה משהו שבחיים לא היה לי".
זה מתפרש בריקוד.
"חד משמעית. סוס נכנס לי לסטודיו. הוא מאוד אנרגטי ואתלט, הוא גם עמד בשביל המדינה שלנו מול האויבים שלנו - הבן אדם יודע דבר או שניים, הוא לא פראייר. תראי, יש משברים, הבן אדם יכול פתאום לצרוח, לקבל אטרף ולעשות מאתיים פעם צעד שלא יוצא לו - ואני בתור הרקדנית שלו, המנטורית שלו וחברה שלו צריכה להיות שם בשבילו, להבין אותו ולהכיל את הסיטואציה, זה המבחן שלי. יש פה בן אדם עם סיפור - הוא בא מאיזושהי טראומה מה-7 באוקטובר ולא ציפיתי ממנו להתמסרות כל כך חזקה לתחום של הריקודים הסלוניים, כמו שהוא התמסר".
סוקול למעשה מדברת על מה שמורד התמודד איתו מאז החזרה משירות מילואים ממושך בעזה. בריאיון למגזין סוף השבוע של mako, מורד סיפר שיתף אז בין היתר: "יש לי הרבה נפילות. לפעמים אני מרגיש שזה עדיין בתוכי. להצטלם לתוכנית ולרקוד זה לא קל, זה קשה לי. לפעמים אני בחזרות, רוקד כל היום, ואז אני יכול פתאום תוך כדי אימון להיכנס למרה שחורה כזאת, להסתכל על המראה ולומר, 'לפני חודש וחצי נלחמתי בעזה מול מחבלים, מה אני עושה פה?'. היו גם פעמים שהפסקתי אימונים. זה קרה לי גם באוניברסיטה, שפתאום לא הצלחתי להקשיב לשיעור. לא עניין אותי, חשבתי על כל כך הרבה דברים אחרים מסביב".
זה מעבר ללמוד ריקוד.
"זה הרבה מעבר. כל ריקוד זה עולם ומלואו, אני ממש יושבת איתו ואנחנו נכנסים לעומק של הריקוד, להבין מאיפה הוא הגיע בכלל - וככה הוא נכנס לזה. לא רק לרקוד את זה; לנשום את זה, לפרק את זה, אחרת זה לא יעבוד".
כאמור, ריקוד הבכורה של השניים לא הותיר עין יבשה באולפן - וההחלטה לבצעו לא נעשתה בקלות. "בהתחלה הייתי קצת בפחדים מזה, אני לא אשקר - כי אפשר להתחיל לבכות באמצע הרחבה", היא אומרת, "בחיים את יכולה לבכות עם הבן אדם וגם לשמוח איתו, להיות אוזן תומכת. אני באיזשהו מקום גדלתי עם מנטליות טיפה שונה שאני יכולה לנתק דברים, זו טעות כי לאחר מכן יכולות להיות בעיות. צריך לדעת איך לאו דווקא לנתק את זה, אלא איך לנתב את זה - ולסנכרן את כל הדברים ביחד. הבנתי שככל שנדבר על זה, נציף את זה ונדע איך להביא את זה לידי ביטוי בריקוד, זה יעשה לו טוב בנפש. בהתחלה זה היה מפחיד, זה היה סיכון, אבל כשהוא הבין את הטכניקה בריקוד הכל היה נראה אחרת".
"המיינד של טל עובד נכון, הוא בא מאוד חדור והגענו למסקנה שמעבר שצריך להביא כמובן את הטכניקה בכל נאמבר, אנחנו צריכים לספר איזשהו תהליך", היא ממשיכה, "זה לא חייב להיות סיפור, אלא איזשהו תהליך אנרגטי שקורה גם בינינו. בא לי להביא את האנרגיה לשופטים ולקהל כמו שאני מרגישה את האנרגיה ביני לבין טל, בא לי שכולם ירגישו את האנרגיה שלנו כי זה משהו מאוד גדול, אינטנסיבי וחזק. אנחנו עובדים בשביל זה קשה".
בעוד שעבור מורד הרחבה היא טריטוריה שאינה מוכרת עדיין, עבור סוקול הרחבה מהווה בית. היא עליה מאז שהייתה בת ארבע, למעשה היא כבר רקדה כשהייתה בבטן של אמא "היא אמרה 'את זזת חבל על הזמן, היית צריכה להירגע'" - ולאורך השנים היא פיתחה הרגל לפני שהיא עולה לנאמבר, הרגל שקיבל פנים מעט אחרות בעקבות פטירתה של מי שהייתה קרובה אליה, מאוד.
"בדרך כלל אני אומרת 'שמע ישראל' ונכנסת ברגל ימין - גם כשאני וטל נכנסנו בפעם הראשונה, נכנסנו ברגל ימין, הכל היה כמו שצריך", היא מספרת, "אבל לפני שנתיים סבתא שלי נפטרה והיא הייתה כמו אמא שלי. זה הדבר הכי מטורף וגדול שהיה לי בחיים האלה - ומאז אני מדברת איתה לפני שאני עולה לרחבה, זה נותן לי כוח ואנרגיה מתפרצת אחרת".
את חושבת שהאנרגיה הזו, שכל כך מאפיינת אותך, נותנת לך יתרון על אחרים בתחרות?
"אני אף פעם לא מסתכלת על רקדנים ורקדניות אחרים. בסופו של דבר בתור רקדנית את מביאה את הנשמה שלך לבמה, כי זה הבית שלך. אני מרגישה שאני נותנת את כל כולי בתוך הבמה הזאת ואני באה וחיה את זה. אני מאמינה שיש רקדנים שחיים את זה, פשוט אני מרגישה שאני חיה את זה קצת אחרת מאחרים. את צריכה להבין מה עומד מולך ולדעת איך את עובדת איתו. בשנה שעברה ידעתי איך לעבוד עם עפר - ועם טל יש לי חיבור עוד יותר עמוק, אז אנחנו ממש מבינים אחד את השנייה, יש לנו עבודה מאוד אינטנסיבית ביחד. זה לא רק שהוא לומד ממני, גם אני ממנו, זה משהו מאוד שונה. אנחנו לא יוצאים מהסטודיו, 24/7 ביחד, זו התמסרות טוטאלית. כשאתה מבין מנטלית לאן אתה נכנס - השמיים הם הגבול".