לינוי אשרם ורפאל פליישמן - לירי
כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, ובמקרה של האלופה האולימפית לינוי אשרם אלו היו שלושה שליוו אותה: ההורים, והמאמנת האישית איילת. המתעמלת התלהבה מהעובדה שתרקוד ללא נעלי עקב, ושיתפה מדוע בחרה בשיר "זה מתחיל בצעד" של עדי אברהמי. "הצעד הקטן שלי היה כשנכנסתי לעולם ההתעמלות. שיר אחד של כמה דקות זה כל המסע שלי. אני לא מתעמלת סטנדרטית, לא מזרח-אירופית, גבוהה, רזה או גמישה יותר מדי. הרבה אנשים אמרו לי שלא אצליח, שדבר לא ייצא ממני. כאילו לא רוצים שאצליח, הייתי חוזרת הביתה בוכה שאני לא שייכת".
לשמחתה של אשרם, התמיכה והאהבה לתחום עזרו לה להתמיד. "ההורים שאלו אם אני אוהבת את ההתעמלות. אמרתי שכן, והם אמרו לי להמשיך להתאמן. עברתי את התקופה הזו כשהם איתי, והייתה גם איילת המאמנת האישית. היא הייתה בכל נפילה, הפסד ומשבר. לא הייתי צריכה להגיד לה איך אני מרגישה, היא ידעה לבד, כמו אמא שנייה. המדליה גם שלה". הילדה שרבים אמרו לה שלא תצליח, עבדה קשה, ובעזרת צוות שלא עזב לרגע, האמינה בעצמה - וכבשה את הפסגות הגבוהות ביותר.
דנית גרינברג ועידן אטיאס - טנגו
"עידנית" עלו לרחבה לביצוע טנגו דרמטי וסוער שהתאים בדיוק לסיפור שדנית ביקשה לשתף על המאבק של אמא שלה במחלת הסרטן. "בחרתי לרקוד לשיר ‘Alive’ של סיה. אני מקדישה אותו לאמא שלי שחלתה בסרטן צוואר הרחם שלב 4, אבל ניצחה והחלימה". הוריה של גרינברג הגיעו לחדר החזרות, ודנית שיתפה את אמה: "נתת תקווה גם בזמן המחלה. כל השיער נשר והרופאה אמרה לאבא שצריך לגזור את השיער. אני עשיתי את זה".
"הסיפור של אמא לא עצוב, למזלנו הוא סיפור של ניצחון וחוזקה. סיפור של לביאה וזה מתחבר למה שאני רוצה להעביר", אמרה גרינברג לפני שעלתה לרחבה. "אני רוצה להביא ביטחון, השראה, עוצמה פנימית. רוצה להיות גאה בעצמי שעשיתי את זה". גם השופטים החמיאו, ולאה ינאי סיכמה: "יש בך יצר לחימה, הרגשתי את הפנימיות שלך זועקת".
דור הררי וג'וליה שחר - מודרני
בשביל רבים מאיתנו תקופת הצבא מלאה בחוויות, וכשאנחנו אומרים חוויות אנחנו בעיקר מתכוונים לסיוטים בזמן עבר. בעבור דור הררי, חוויה אחת שם הייתה עולם ומלואו שקשורה לקשיים שחווה בילדות בעקבות עיכוב בהתפתחות הגופנית שחווה. "השיר שבחרתי הוא 'גדל לי קצת זקן' של עדן חסון. זה שיר על חוסר שייכות. כשהייתי ילד לא התפתחתי כל כך, הייתי מאוד רזה וחיוור. כולם התפתחו בחטיבת הביניים ואני נשארתי קטן. שנאתי אנשים, והייתה לי גם שנאה כלפיי. שנאתי את איך שנראיתי, בחיים לא הורדתי חולצה בבריכה, אין סיכוי. בתיכון היו את החתיכים והנכונים, לא הייתי שם בכלל. בצו הראשון עשו לי מיפוי עצמות, וקיבלתי זריקות לזרז ולהאיץ את השעון הביולוגי. בשרשרת החיול נראיתי בן 12".
ואז הגיע רגע אחד בסוף הטירונות ששינה הכל. "המ"כ הסתכל עליי ואמר: 'הררי, עשית גלח"צ (גילוח-צחצוח)?', ואמר לי שיש לי שערה בשפם. הוא תיזז אותי בלי סוף, ורק שמחתי שאני הופך לגבר. מהרגע שיצאה לי השערה, התחלתי לגדול והגוף שלי השתנה. גבהתי, גדל לי קצת זקן. אני זוכר את הפעם הראשונה שהסתכלתי במראה ואהבתי, חשבתי שאני נראה כמו מישהו שיכול לצאת עם בנות. עכשיו כשיש לי זקן ואני אטרקטיבי ומעניין מישהו, אז תנו לי לומר לכם משהו: הייתי מעניין גם בלי הזקן, בלי השרירים". גם לאחר הריקוד דור פנה לצופים הצעירים במסר חשוב: "אל תקשיבו לרעשים מבחוץ, הזמן חולף ואתם תגדלו. מה שאתם יודעים, יידע גם כל העולם".
לירז צ'רכי וארטיום ליאסקובסקי - רומבה
כשלירז צ'רכי החליטה לרקוד לצלילי השיר "True Colors" אליו היא מחוברת, היה לה ברור שתיקח אותו לשורשים שלה ואפילו הקליטה גרסה משלה. "הוא מלווה אותי מאז שהייתי קטנה, ומדבר על המקום שלהרגיש זרה ובודדה עם עיניים עצובות ותוהות. גדלתי עם הורים עולים מאיראן, ובחוץ הייתה ישראל היפה. נראיתי והרגשתי שונה". לירז ביקשה להקדיש את הביצוע לנשים במשפחתה שנאלצו לוותר על החלומות שלהן בשל רוח התקופה - ושיתפה את סבתה ואמה שהגיעו לחדר החזרות. "יש רגעים שהתביישתי בשפה, באוכל ובתרבות הפרסית ששונה ממשפחות אחרות בארץ, כל מה שהדחקתי כמו הרגע שסבתא שלי מנגנת על דרבוקה ליד החברים שלי. עם השנים למדתי להבין שאלו נכסים מטורפים ולכן בחרתי לשיר בפרסית. האפשרות שלי היא להדחיק שורשים או לנצח איתם".
"אני רוצה לשבור את החומות בשבילי ובשביל נשים מושתקות באיראן. בשביל סבתא שלי שלא הצליחה לשיר. מה שנלקח לסבתא ולאמא מהמקום הנשי שהן לא יכלו להגשים את עצמן, לי יש הזדמנות", הוסיפה רגע לפני שעלתה לביצוע. "ממש הרגשתי שכשאני רוקדת אני מגשימה לסבתא חלום, היא רצתה להיות על הבמה, לשיר ולשחק והרגשתי שאני עושה את זה בשבילה".
מריאנו אידלמן ורומי נוף - טנגו
רקדן ללא מאמץ ושמו מריאנו. אחרי שהתנסה במספר סגנונות על הרחבה, מתחיל להתבהר העניין סביב הקומיקאי: הוא רוקד כמו שהוא מצחיק, בלי להתאמץ, או לפחות ככה הוא גורם לזה להיראות. כוכב "ארץ נהדרת" שיתף בשחקן שהשפיע עליו עמוקות וגרם לו לרצות להיות קומיקאי. "הסיפור פשוט מאוד, פעם לא היה נטפליקס, היו חנויות לסרטי וידאו. אבא שלי הביא לי את הסרט 'הפנתר הוורוד' עם פיטר סלרס. זה קרע אותי מצחוק, ראיתי שחקן שבעיקר לא מתאמץ וחשבתי שככה אני רוצה. בזכותו רציתי להיות שחקן או קומיקאי".
אידלמן רקד לצלילי נעימת הסרט המפורסמת וחשוב לו להדגיש כי גם קומדיה יכולה להיות רצינית. "אם יש משהו מסלרס שאני מנסה לקחת זה לא להתאמץ בהומור ובבדיחה. קומדיה זה דבר מאוד רציני. בשבילי קומדיה זה החיים עצמם, היא תמיד הייתה בחיים שלי. אבא שלי אדם מאוד מצחיק, וגם הדמות שלי בפרלמנט זה אבא. ההומור, הלבוש, זה האיש".