מאחורי הקלעים של התוכנית "רוקדים עם כוכבים" שבה היא שופטת חוגגים לאנה ארונוב יום הולדת, השנה היא בת 40. מול העוגה והצוות בחדר ההלבשה אנה חולקת אנקדוטה על דני בר שי, מעצב התלבושות: "אתם יודעים שאני מכירה את דני מ-2005. הכרתי אותו בדיוק ככה, בחדר ההלבשה של 'רוקדים עם כוכבים' ואני עדיין חייבת לו קוניאק".
"כשפגשתי אותה בפעם הראשונה", הוא מספר, "אמרתי לה 'אני לא יודע אם את הולכת לזכות בעונה הזאת, אבל את הולכת להיות כוכבת'". אנה פולטת 'פחח' מזלזל, מחקה את התגובה שלה באותן שנים. "אמרתי לו 'אתה צוחק עליי, אם זה קורה אני חייבת לך בקבוק קוניאק'", היא צוחקת, "אני עדיין חייבת לו".
בזמן שדני מחכה לקוניאק שלו, ארונוב הגשימה את הנבואה שלו. היא הגיעה לכל היעדים שהציבה לעצמה. הכרנו אותה כשהייתה רק בת 24 ופרצה למסך ב'רוקדים עם כוכבים' בגרסה הקודמת שלה. מאז היא הפכה לאורחת קבועה בסלון של כולנו. כיכבה בתוכניות ריאליטי וטלוויזיה, בפסטיגלים ואפילו בהצגת תיאטרון. היינו איתה גם כשחיפשה אהבה מול המצלמות בריאליטי "לאהוב את אנה", שם הכירה את אייל אלגבי, ומהדייט השלישי שלהם הם לא נפרדו. לפני 8 חודשים נולד בנם אדם.
לימודי נהיגה בגיל 40
יש עוד יעד אחד שהיא מנסה להשיג: רישיון נהיגה. את שיעורי הנהיגה אצל המורה הראל היא לוקחת באחת התקופות העמוסות והמצליחות בקריירה שלה, 8 חודשים אחרי שהפכה לאימא. "הבן שלי לא ישן היום, יש לו שיניים. היה לנו לילה לבן", היא אומרת למורה הנהיגה שלה, כשהיא נכנסת למכונית.
כשהיא נשאלת איך קרה שרק בגיל 40 התחילה ללמוד נהיגה היא אומרת שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא. "יש הרבה דברים שעשיתי מאוד מאוחר בחיים", היא מסבירה. "זה לא שגדלתי כמו כולם, עליתי לארץ בגיל 18 ולעשות רישיון זה עסק יקר, לא היה לי כסף לזה. אז החיים קרו, וזה לא היה בראש סדר העדיפויות שלי. איכשהו זה היה תמיד משהו שצריך לעשות וצריך, ואז פתאום הילד מגיע ואני מרגישה סופר לא עצמאית, כשבא לי לנסוע איתו לסבא וסבתא או כשיהיו לו חוגים. נראה לי שזה לא היה לי מספיק חשוב קודם".
"זה לא שגדלתי כמו כולם, עליתי לארץ בגיל 18 ולעשות רישיון זה עסק יקר, לא היה לי כסף לזה. ואז פתאום הילד מגיע ואני מרגישה סופר לא עצמאית כשבא לי לנסוע איתו לסבא וסבתא או כשיהיו לו חוגים"
"חשוב לי שידע רוסית - זאת השפה של אמא שלו"
"זה תינוק של אהבה לפני הכול", היא אומרת כשהיא בבית עם אייל אלגבי, בעלה ובנה אדם. על סיפור האהבה שלהם בתוכנית הריאליטי היא אומרת: "זה חתיכת סיפור. יום אחד הוא יגדל נספר לו". ואז צוחקת ומתקנת את עצמה, "לא נספר, נראה לו אותו".
היא מדברת עם התינוק בשפה הרוסית. "ברור שעברית היא השפה שלו, אין לי בכלל ספק בזה, אבל נורא נורא חשוב לי שהוא ידע גם גם רוסית", היא מסבירה. "בסוף זאת השפה של אימא שלו, ובא לי לדבר אתו ברוסית, בא לי שהוא יתקשר אליי בגיל 10 שהוא רוצה להישאר אצל חבר שלו ושהוא ישאל אותי ברוסית. זה מרגיש לי נכון". "נכון אהבה של אימא?", היא שואלת את אדם הקטן.
"בעלייה לארץ נורא לא רציתי להיות רוסייה. נורא היה חשוב לי להשתייך ולדבר עברית. רציתי להתרחק מזה ברמה שהייתי אומרת 'מה פתאום, חבר רוסי לא יהיה לי', וכאלה"
מעניין אותי אם אנה שלפני 10 שנים הייתה אומרת את זה?
"כנראה שלא. בעלייה לארץ נורא לא רציתי להיות רוסייה. נורא היה חשוב לי להשתייך ולדבר עברית. רציתי להתרחק מזה ברמה שהייתי אומרת 'מה פתאום, חבר רוסי לא יהיה לי', וכאלה".
"לקח זמן", היא מסבירה, "ואני חושבת שבכמה שנים האחרונות לא רק שאני שלמה עם זה, אלא להיפך יש לי איזה גאווה שהכול טוב ואני מספיק ישראלית".
"היה קשוח"
אתגר השפה לא היה היחיד שנאלצה להתמודד אתו מיד אחרי שהפכה לאימא. "בחודשים ראשונים אחרי הלידה היה", היא מתחילה לספר ובעלה משלים אותה: "סיוט!", ואז ושניהם פורצים יחד בצחוק משוחרר.
"היה קשוח", היא אומרת, "הייתי הורמונלית. אף אחד לא הכין אותי לזה - לבכי בלתי פוסק ועצבים וכאילו קורה שם משהו שהוא לא נשלט. אייל כל הזמן אמר לי 'אבל את אדם הגיוני, אי אפשר לדבר להיגיון שלך!', כאילו הרגש משתלט עלייך".
"אמרתי לך שהלכתי לבית חולים עם אשתי וחזרתי עם ילד ואישה זרה", אומר אייל ואנה צוחקת. "אמרתי את זה אחרי שנגמרה התקופה הזאת", הוא מסביר. "אתה מבין למה זוגות לא שורדים את זה".
"כן", מאשרת אנה, הם מספרים על משבר בתקשורת אחרי הלידה. "הבית הזה הוא בית של צחוקים, ריקודים ופאן ופתאום - כזה דבר לא היה", היא מסבירה.
"בתכנון, בגדול אנחנו לא מתכננים להביא עוד", אומר פתאום אייל. "אתה ממש לא צריך להגיד את זה", אומרת אנה במבוכה. "למה?", שואל אייל ומצהיר: "אנחנו רוצים ילד אחד". "פתאום עוד שנתיים אני באה לו עם תאומים", היא אומרת וצוחקת.
אנה והילד ידברו ביניהם רוסית ואיפה אתה תהיה?
אייל: "עוד שיחה שאני לא צריך להשתתף בה".
אנה: "זה באמת המוטו שלו, זה יכולת מדהימה".
"היינו צריכים לחכות לילד"
אל הרגע המאושר של הלידה לא היה להם קל הגיע. "שנה וחצי אחרי שנפגשנו היה לנו...", אומרת אנה ולוקחת אוויר. "בא לי לבכות", אומר אייל.
"אל תבכה", היא אומרת לו. "הייתה לי הפלה. היה לנו אז זבנג רציני. כי נורא היינו שם, והמערכת יחסים ואנחנו היינו בשיא האהבה, ופתאום אני נכנסת להריון והקסם קורה. ובבדיקה בשבוע 10 לא היה דופק".
שניהם שותקים, ניכר שקשה להם. אנה מוחה דמעה ומלטפת את אדם. "בקיצור לא פשוט. גם לקח לי רגע לעכל ולנסות שוב. אבל הנה הכול קרה, הכול בסדר, תראי אותו", היא מצביעה על אדם המתוק. "היינו צריכים לחכות לו".
"זה קרה שלושה חודשים. הוא לא הרגיש טוב ולא מצאו כלום, עשינו בדיקות בבית חולים, אשפזנו אותו. היה לו חיידק טורף. היה ניתוח ועוד ניתוח, והוא פשוט קרס"
אושר לא שלם
האושר הגדול שהביא אתו אדם, לא באמת שלם. רגע לפני הלידה נפטר אביה ארקדי, שלא זכה לראות אותה הופכת לאימא.
איפה אבא שלך הכי חסר לך היום?
"כמה אפשר לבכות בריאיון אחד?", היא שואלת, והדמעות זורמות מעצמן. "אין ספק שעם אדם. אני יודעת כמה הוא היה רוצה להיות נוכח פה, והוא אפילו לא ראה אותו. כשסיפרנו להורים על ההיריון ראיתי איך הם שמחים. הם כל כך רצו נכד, כל כך רצו לראות את הילד שלי. איך זה יכול להיות שאבא שלי לא זוכה לראות אותו?"
זה קרה יחסית מהר?
"תוך שלושה חודשים. הוא לא הרגיש טוב ולא מצאו כלום. עשינו בדיקות בבית חולים, אשפזנו אותו. היה לו חיידק טורף. היה ניתוח ועוד ניתוח והוא פשוט קרס".
אולי זאת הפרידה מאבא שלה או המקום שלה בפריים-טיים שגורמים לה לא להתבייש בנערה שעלתה בגיל 18 מקירגיסטן - אלא להיפך לרצות דווקא לנופף בה.
מתי זה קרה החזרה הזאת הביתה, לעצמך?
"מעניין, אני לא יודעת להצביע על נקודה אחת שזה קרה. אבל אני חושבת שזה קורה בשנים האחרונות, כי אני מרגישה שאני לא צריכה כבר להוכיח לאף אחד שום דבר. אני יכולה לחזור למה שאני באמת ולא לחיות בהדחקה ולנסות להוכיח שאני מאוד ישראלית והנה כמעט ואין לי מבטא".
View this post on Instagram
"בסוף, הפלטפורמה שלי היום זה אינסטגרם", היא אומרת, "ואני לא יודעת אם זה שליחות אבל עצם זה שאני באיזה גאווה מדבר על הרוסיות שלי, אני מרגישה שזה התפקיד שלי בגלל המקום שבו אני נמצאת. מספיק שאני קוראת טוקבקים לפעמים של 'תחזרי לרוסיה' או 'עוד רוסיה ממוצעת'. כאילו על מי אומרים עוד ישראלית ממוצעת? אין שיח כזה. זה לא מה הוא חושב עליי – זה בסדר, לא כולם צריכים לאהוב אותי, אבל זה גזעני".
"אני קוראת טוקבקים לפעמים של 'תחזרי לרוסיה' או 'עוד רוסיה ממוצעת'. כאילו על מי אומרים עוד ישראלית ממוצעת? אין שיח כזה. זה בסדר - לא כולם צריכים לאהוב אותי - אבל זה גזעני"
כשהיא נשאלת מה היא חושבת על השיר "קאקדילה" של עומר אדם היא קודם כל צוחקת. "לא הגבתי לזה", היא אומר, "זה כאילו מיותר, כל כך הרבה התעסקות בזה. להגיד שבי זה פגע? לא כי זה בידור ואי אפשר להתייחס להכול בשיא הרצינות, אבל מאוד ברור לי שאם זה פגע בכל כך הרבה אנשים – במקום להתגונן היה צריך להתנצל, להגיד זאת לא הייתה הכוונה שלי. אני בטוחה שאף אחד לא אמר 'איך נפגע במקסימום רוסים' – בטוחה שלא".
- מרב מיכאלי נגד עומר אדם: "שירו החדש משפיל וגזעני"
- "נותן לגיטמציה לגזענות וסקסיזם": נמשכת המחאה נגד השיר של עומר אדם
"הוא אפילו לא שאל אותי אם אני רוצה לרקוד"
כשיואב צפיר קיבל את המושכות לביים את העונה החדשה של "רוקדים עם כוכבים", לא הייתה לו התלבטות לגבי זהות יושבת ראש חבר השופטים. "אמרתי 'רוקדים עם כוכבים' - אנה תהיה שופטת", הוא מספר. "זה הדבר הראשון שהיה ברור", הוא צוחק. "הוא אפילו לא שאל אותי אולי אני רוצה לרקוד". "לא", הוא עונה, "פחות" ושניהם פורצים בצוחקים גדול.
"אתם מתרגשים?" שואלת אנה את המתמודדים מאחורי הקלעים של התוכנית. "ברור", הם עונים. הרקדנית מישל ריאבוי מספרת לאנה שהן כבר נפגשו קודם בחדר ההלבשה כשהשתתפה ב"רוקדים עם ילדים". "רוקדים עם ילדים?, בת כמה היית?", שואלת אנה בהפתעה. "בת 9", עונה מישל, "אני בת 20 היום". "את ממש לא חייבת מספרים", אומרת אנה וצוחקת. "גם אז שפטת אותי", אומרת מישל.
"שפטתי בתחרויות של ריקודים סלוניים", מספרת אנה, "כשהם היו ממש קטנים - אני כבר הייתי שופטת. אני לא יודעת אם אני רוצה את הריאיון הזה", היא אומרת ופורצת בצחוק מתגלגל.
"אני מסתכלת על מה שהמתמודדים עוברים ואני לרגע אחד מקנאה בהם", היא אומרת.
בא לך להיות הרקדנית?
"כן, בא לי להיות הרקדנית, כי זה כיף גדול, זאת התרגשות, לעשות תוכנית ולהתחרות, ולעשות ריקודים ולחיות את זה משבוע לשבוע. כי אני לנצח אישאר רקדנית".
אנחנו מסיימות את הריאיון כשאנה יוצאת לריצה. "רצתי את המרתון שלי לפני 4 שנים ומבחינתי את משבר גיל ה-40 שלי כבר עברתי, כאילו את המרתון שלי כבר עשיתי - כי אנשים מתחילים לרוץ כשמגיע משבר. אני מרגישה שעברתי את כל הדרך - את כל מה שהייתי צריכה לעבור, ועכשיו הגעתי. הכול ממש טוב", היא אומרת על החיים שלה. "וזה כיף שכיף, אני לא נלחצת מזה, אני רק צריכה לדעת לשמור על זה".