שלום, קוראים לי רן תלם, ואני עובד בקשת. קשת היא זכיין טלוויזיה בערוץ 2, אנחנו (יש פה מאות אנשים בבניין הזה חוץ ממני) אחראים לטלוויזיה שאתם רואים מידי יום. טוב לא מידי יום, רק בראשון עד שלישי. בשאר השבוע אנשים טובים אחרים אחראים לזה. בדרך כלל ביום יום, אנחנו מתעסקים בכל סוגי התוכניות – בידור, ריאליטי, תחקיר, דרמה. בדרך כלל הדרמות הכי גדולות שלנו הן בדרמה, בתחקיר או כשמישהו זורק אבן לבית האח הגדול ופוגע לא רחוק מרנין.
אבל גם אנחנו בשבועיים האחרונים, כמו כל עם ישראל, עקבנו בדריכות אחר המתרחש, מעבר לדאגה לחברים שעוטפים את עזה ולחברים שיצאו להילחם בעוטף עזה, אנחנו עשינו את החלק הקטן שלנו, עשינו טלוויזיה בשעת מלחמה. זה לא משתווה כמובן למה שעושים עכשיו הלוחמים בשטח, אבל זו החלקה הקטנה שלנו. אז איך עושים טלוויזיה נכון בזמן כזה של לחימה? מה נכון לשדר ומה לא נכון לשדר? האם צריך רק חדשות, ומתי נמאס כבר מהחדשות. אלו הדילמות שאנחנו עוסקים בהן מידי בוקר.
בימים רגילים זה מסובך לכשעצמו ובשבועיים האחרונים זה היה סבוך עוד יותר. האם זה נכון לשדר תוכנית שמתעסקת בריקודים, שכולה שמחה וצהלה בזמן שבדרום יושבים מאות אלפי אזרחים במקלטים? מצד אחד זה הכי נכון וראוי לתת דווקא לכולנו קצת הקלה, אוויר ובידור מכל מה שמקיף אותנו, אבל מצד שני, זה הכי מנותק שיש, זה הכי לא קשור שיש. אז מה עושים, איך מחליטים מתי צריך להמשיך להתעדכן, ומתי לא צריך להפסיק לרקוד. האמת היא שאת השאלה הזו שאלנו את עצמנו מידי בוקר בקשת כשהחלטנו על לוח השידורים. בדרך כלל, רק לצורך ההבנה, אלו החלטות שמתקבלות אחת לשבוע. בתקופת המלחמה, עקב האירועים, התכנסנו מידי בוקר סביב שולחן אחד ארוך וניסינו להחליט מה נכון.
ביום ראשון לקחנו החלטה לעניין אתכם בקרב אחר. כולנו תקווה שהקרב שיעניין את עם ישראל ביום ראשון, לא יהיה בסג'עיה, אלא על רחבת הריקודים, ולא קרב אמיתי. אלא דו-קרב של מחול בין שני רקדנים. האם זה באמת חשוב לראות את זה? האם בזמן שבחוץ לוחמים, יש לנו את הזכות לבקש מכם לראות תוכנית שכזו? זו הדילמה שלנו. ואנחנו אנחנו חושבים שכן, שזה כן חשוב, שזה חשוב לקחת קצת אוויר, חשוב להירגע, להתבדר, חשוב לשעה וחצי לפחות לכסוס ציפורניים לא מהעידכון הבא שיגיע מהכתב בשטח, אלא ממי יילך הביתה, מאיזו קבוצה תפסיד. אז ביום ראשון אנחנו לקחנו החלטה, אנחנו מאוד מקווים שהיא מתאימה לסדר היום האישי שלכם. לעצור לשעה קלה מענייני המלחמה, ולצלול לרחבת הריקודים.
נ.ב.
טור זה נכתב ביום חמישי בלילה שהמבצע עדיין היה בעיצומו, ומתוך תקווה תמימה ועזה שעד יום ראשון הוא יהיה כל כך לא רלבנטי כי הכל כבר מאחורינו. אני מקווה שכך קרה.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
