1. מה היה התפקיד הראשון שעשית מול מצלמה?
"התפקיד הראשון שלי היה בדרמה שנקראה 'מה אתה סח', שביים איתן צור, הבמאי של 'החמישייה הקאמרית' ו'הבורגנים'. הייתי בתחילת שנה ג׳ בבית ספר למשחק של יורם לוינשטיין. מיותר לציין שהתרגשתי בטירוף, גם על זה שהוא בחר בי וגם כי כל שאר השחקנים בסרט היו מוכרים ומוכשרים מאוד. הייתי השחקנית האנונימית היחידה, זאת הייתה חוויה מעצימה ובלתי נשכחת".
2. באיזה שלב בחיים הבנת שמשחק זה מה שאת רוצה לעשות?
"בדיעבד זה תמיד היה שם, מגיל קטן חיפשתי בכל מקום במה לעמוד עליה ולהופיע, אבל בבית תמיד שיננו שזה 'יופי של תחביב'. בכיתה י׳ התקבלתי למגמת תאטרון בתיכון הדרים בהוד השרון, המורה שאל בשיעור הראשון 'מי רוצה להיות שחקן?' היד שלי התרוממה מעצמה, כאילו היא בכלל לא מחוברת לגוף שלי, כאילו אין לי שליטה עליה. הרגשתי שאני 'יוצאת מהארון'. שנה אחר כך כבר התקבלתי ל'צעירי הקאמרי' ומשם כבר היה ברור שאין עוד אופציה, זה הדבר, זו הדרך שלי, זאת אהבת חיי".
3. למי את חייבת את הקריירה שלך?
"אמא שלי. אני חושבת שבלעדיה לא היה לי סיכוי לשלב את הכל ולהצליח לעבוד באופן שאני מנותקת מהבית, אבל בו זמנית מאוד מאוד רגועה, כי אני יודעת שהבנות שלי בידיים הכי טובות והן מאושרות ושמחות. תמיד לפני משהו חדש היא מזכירה לי שהיא תהיה שם בשבילי כדי שאוכל להמשיך להגשים חלומות שמשמחים גם אותה, היא חד פעמית ומהממת. ההורים שלי מאוד מעורבים, סבא וסבתא מאוד צעירים וכיפיים, והבנות שלי, יהלי וגאיה, מאוהבות בהם טפו טפו טפו".
4. רגע בקריירה שלך שאת ממש גאה בו?
"אני חושבת שסוף מערכה ראשונה בהצגה הראשונה של 'גבירתי הנאווה' בהבימה, כי ההצגה הזאת הייתה מבחן שלי מול עצמי. עבדתי נורא קשה לקראתה, שיעורי פיתוח קול, שיעורי ריקוד וחזרות אינטנסיביות, הכל בשיא שיא הרצינות. אני זוכרת שאני שרה תו אחרון, וגבוה מאוד, בשיר 'אני רוצה לרקוד', התזמורת מסיימת לנגן, השיר נגמר בעוצמה ואני שאמורה לצאת מהבמה, קורסת על הספה שמאחוריי. העיניים שלי מתמלאות דמעות, ואני שומעת את עצמי פולטת קולות לא ברורים שמורכבים מחצי בכי, חצי אנחת רווחה, משהו בלתי נשלט. מהר מאוד אספתי את עצמי כי היה עוד חצי שלם לפני, אבל זה היה רגע של גאווה, של אושר גדול. אחר כך התחילה תקופה מופלאה של 300 הצגות שאפשרו לי להיות יותר ויותר טובה, הן אפשרו לי לגדול ולהתפתח בתוך הדבר הזה".
5. רגע אחד שהיית שמחה למחוק מהקריירה שלך?
"הקפיצו אותי פעם למחווה ליוני רכטר בהבימה יום לפני ההופעה. הייתי קצת אחרי בית ספר למשחק, בלהקת הקורוס של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' ורק חיכיתי להזדמנות לבלוט. הבעיה הייתה שהייתי צריכה ללמוד קולות סופר מסובכים במעט מידי זמן. למחרת עליתי לבמה ומרוב שהייתי בלחץ החזקתי את השמלה שלי בשני הצדדים באגרופים קפוצים. רציתי להיעלם, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה 'למה הסכמתי? ואלוהים כמה שאני סובלת עכשיו, שייגמר כבר'. אגב, גם על זה אני לא באמת מצטערת כי זה לימד אותי לחשוב טוב לפני שאני אומרת 'כן'".
6. הפעם האחרונה שבה חלמת להיות אנונימית?
"בחוף הים עם הבנות שלי וגלעד. אני בקושי הולכת, ואם אני הולכת אז באופן טבעי נורא מסתכלים וחוקרים את הגוף. זאת הרגשה לא מהממת, בעיקר אם את בהריון או אחרי לידה".
7. מתי בכית פעם אחרונה מול המסך?
"אני ממש משתדלת לא לראות דברים שייקשו עליי בטלוויזיה בזמן ההיריון. שתביני שראיתי פרומו לסדרה שאין סיכוי שאני אראה: 'סיפורה של שפחה' ובכיתי נורא. אין צורך להעמיס, גם ככה ההורמונים עובדים יפה, ברוך השם".
8. הדבר הכי מטופש שעשית בשביל תפקיד?
"אחרי בית הספר למשחק היה תפקיד שנורא רציתי בהבימה, אבל אף אחד לא ידע מי אני בכלל והיה ברור שמחפשים מישהי יותר מוכרת. אני זוכרת שאחרי האודישן ירדתי לבימרתף, מצאתי פינה שקטה ופתאום קלטתי שאני כמעט ארבע שעות יושבת ו'משדרת ליקום' שהתפקיד שלי. מן מדיטציה לא ברורה או תפילה אובססיבית מידי שאיבדתי עליה שליטה. לא קיבלתי את התפקיד".
9. קוראת טוקבקים או לא?
"בתחילת הדרך הייתי קוראת טוקבקים, וזה היה מאוד משפיע עלי לכאן או לכאן. עם השנים למדתי לסנן את זה, באופן שזה לחלוטין לא מזיז לי אם אני באה למישהו לא טוב. אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שלי, גם כשחקנית וגם כבנאדם. אם למישהו יש משהו רע לכתוב עליי זו לא בעיה שלי, זו לגמרי שלו ואני לא אוהבת להתערב בעניינים לא שלי. טוקבקים מפרגנים זה תמיד כיף לראות. בכל מקרה, בשנים האחרונות אני כמעט ולא מסתכלת, ואם כן אז אני מרפרפת ונעצרת רק על הטובים, הכי כיף".
10. הדבר הכי מוזר שמעריץ עשה בשבילך?
"בתקופת 'דני הוליווד' איזו אמא שעזרתי לבת שלה לפגוש את רן דנקר בזאפה, כי היא ביקשה נורא יפה, שלחה לי למחרת ארגזים של דגים קפואים מהמפעל שלהם. אני מדברת על ערימות, חצי שנה אכלנו רק דגים בבית, עם תוספת משתנה".
11. תפקיד שאת מצטערת שוויתרת עליו?
"לשמחתי אין כזה, אני אף פעם לא מצטערת על מה שלא עשיתי. כנראה הייתה סיבה מספיק טובה, אני מאמינה שדברים קורים באופן שהם צריכים לקרות. סירבתי לתפקידים הרבה יותר משלקחתי, ותמיד שמחתי על הבחירה, האינטואיציה והדיוק. באופן כללי מעדיפה לעשות מעט וטוב מאשר להעמיס".
"נופלות על הרגליים": שני בקשת, ערוץ 2