אנחנו עדיין לא יודעים הרבה על העונה של "האח הגדול" שמתחילה ביום רביעי הקרוב (21:00), אבל דבר אחד כבר ברור: הזמן ישחק בה תפקיד מפתח. או אולי לא הזמן עצמו, אלא ההיעדר של מושג הזמן כפי שאנחנו מכירים אותו. אמנם כולנו כבר שמענו על מכונות זמן, קראנו עליהן בספרים וראינו אותן בסרטים, אבל עצירה של הזמן היא משהו שקשה במיוחד לדמיין. רק תנסו לרגע לדבר בלי זמנים, או לחשוב בלי זמנים, ותבינו עד כמה הזמן הוא חלק בלתי נפרד מההבנה שלנו את העולם.
בניסיון לנחש למה "האח הגדול" מתכוון כשהוא אומר "לעצור את הזמן", חיפשנו מקומות שבהם זה כבר קרה, ואנשים שכבר עשו את זה. מצאנו מקומות שבהם הזמן קפא, אנשים שהצליחו להתנתק מהשפעות הזמן, מבחירה או שלא מבחירה, ואיש אחד שעומד לנצח את הזמן, וישמח להסביר לכם איך.
האסונות שהקפיאו את הזמן
כשחוזרים למקום שלא היינו בו זמן מה, אם זה הבית שנעדרנו ממנו בגלל טיול, או סתם מקום שלא יצא לנו לבקר בו לתקופה, בדרך כלל החזרה למקום תשלח אותנו אחורה בזיכרון אל הפעם הקודמת שהיינו בו. אבל מה קורה כשמקומות ננטשים לחלוטין למשך שנים ונותרים גלמודים, ללא נפש חיה?
מסכות גז נטושות, טנקים חלודים ובתים מתפוררים - כך נראית היום עיר הרפאים האוקראינית שננטשה לפני כמעט 30 שנה (1986), בעקבות פיצוץ הכור הגרעיני שזעזע את העולם, והיה ככל הנראה האסון האקולוגי הגדול ביותר במאה ה-20. העיר פריפיאט, הסמוכה לצ'רנוביל, נוסדה ב-1970 עם הקמת הכור הגרעיני במטרה לאכלס את עובדי הכור ובני משפחותיהם. לאחר הפיצוץ, אלפים רבים סבלו מהשפעות הקרינה ארוכות הטווח, שכללו פגים מעוותים וסרטן. למעשה, הנשורת הייתה כל כך מסוכנת שב-1986 פינתה הממשלה את 350,000 תושבי האזור, שמתפרש על שטח של כ-2,600 קמ"ר, ומאז הזמן שם עצר מלכת. לדברי המדענים, האזור לא יהיה ראוי למגורים ב-20,000 השנים הקרובות.
עשר שנים שלמות עברו מאז הוריקן קתרינה, שהיכתה בניו אורלינס בקיץ 2005 והביאה למותם של 1,800 איש, להריסת בתיהם של כ-20,000 איש ולנזקים בשווי של יותר מ-200 מיליארד דולר. זו כמובן אחרונת הצרות של תושבי האיזור - אבל ההוריקן הציף לחלוטין גם את פארק השעשועים "סיקס פלאגס", שלא הצליח להתאושש מהנזקים ולפתוח את שעריו מחדש. תמונות שפורסמו לאחרונה חושפות את מימדי הנזק גם כעת, כעשר שנים לאחר האסון, ומשמשות מאין תזכורת מטאפורית לחורבן - כשהפארק שומם, מוזנח ונטוש.
כשיום אחד נמתח על פני נצח
כשאתה נכנס לכלא, החיים נעצרים. בחוץ הכל ממשיך כרגיל, אבל אתה לא יכול - כי מעבר לקירות הפיזיים שסוגרים עליך, יש גם את קירות הזמן שנעצר. לא הרבה קורה בכלא, שכל הימים בו נראים בערך אותו דבר, ומי שבילה אפילו כמה ימים כאסיר יספר שהתחושה היא של דקות שנמתחות על פני שנים. כשהולכים לכלא בארצות הברית, קוראים לזה "לעשות זמן" - ולא בכדי. כמו שתיאר זאת כתב הניו יורקר אדם גופניק, במקום שהזמן ימשיך להיות משהו שאתה יכול לעשות איתו דברים, הזמן נלקח ממך. אתה הופך להיות, בתרגום חופשי, משרת של מושג הזמן - בעוד שהזמן עצמו חדל מלהיות שלך, ויוצא מכלל שליטתך.
להתעורר ולגלות שישנת במשך שנים
דמיינו לעצמכם שאתם נוסעים על כביש ראשי, ופתאום מגיעה הודעה בווטסאפ, או משהו אחר שמסיח את דעתכם. אתם מפנים את המבט לרגע - ובום. כשאתם מתעוררים אתם מחוברים לצינורות, מנסים לדבר ולא מצליחים. לאט לאט מתחילים להקיף אתכם פרצופים מוכרים מאוד, מוכרים מדי - רק שהם נראים הרבה יותר מבוגרים ממה שזכרתם. הם מספרים לכם שישנתם הרבה זמן. יש כבר שני קווים לרכבת הקלה בתל אביב (ובכלל, פתח תקווה זה התל אביב החדש), ראשי ממשלה התחלפו - אבל עדיין אין שלום, והבת שרק אתמול לקחת לגן אוטוטו מתגייסת.
יש אנשים שזאת המציאות שלהם. אחד מהם הוא טרי ווליס, היום בן 39, שבגיל 20 היה מעורב בתאונת דרכים קשה שהותירה אותו בתרדמת למשך 19 שנים. אחרי שישן כמעט מחצית מחייו, ווליס התעורר ופגש את בתו, אישה צעירה שהיתה בסך הכל תינוקת קטנה בפעם האחרונה שראה אותה.
בחורף 2004 נפגע חזוס אפריציו בתאונת דרכים בעודו חוגג את יום הולדתו ה-18 ונפל לתרדמת - שלושה חודשים בלבד לאחר שהאליל שלו, הטניסאי רוג'ר פדרר, לקח את גמר ה"US Open" והפך לאלוף העולם. ב-27.8.15 התעורר אפריציו משינה עמוקה בת יותר מעשור, וכשיכולת הדיבור החלה לחזור אליו, אחד הדברים הראשונים ששאל עליהם היה כמובן אליל הטניס שלו, פדרר. כשהוא גילה שפדרר לא רק עדיין משחק, אלא עדיין מנצח, הוא היה בטוח שעובדים עליו, וכנראה תהה לרגע אם יכול להיות שהזמן באמת עצר מלכת.
המאה ה-18 עדיין כאן
הם בונים הכל בידיים, לא משתמשים בחשמל, לא מתקשרים עם העולם החיצון ונראים כאילו הוציאו אותם מ"בית קטן בערבה": באמצע ארצות הברית חיה לה קהילת האמיש, שפחות או יותר נשארה בנקודה בזמן שבה היא נוסדה - איפשהו בתפר של סוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. קידמה טכנולוגית לא באה בחשבון, למעט מקרים ספציפיים כמו עסק שמצריך קשר עם העולם החיצון - כלומר, מדובר בקהילה שלמה שנמנעת משימוש בחשמל, בשנת 2015, ולא רק ביום מנוחה ספציפי, אלא בכלל.
הלבוש של האמיש חייב להיות סולידי, במונחי המאה ה-18 כמובן, על מנת שלא למשוך תשומת לב למראה החיצוני. הגברים נוהגים ללבוש חליפות שחורות, כובעים ושלייקעס, ואילו הנשים לובשות שמלות ארוכות ומצנפות. כן, מצנפות. עוד פרט מידע מעניין על ההופעה החיצונית של האמיש: הפשע הגדול שתוכל לעשות בקהילה כגבר הוא לגלח את הזקן שלך, שעל פי חוקי הקהילה חייב לצמוח בחופשיות. ויש לאמיש גם שפה מיוחדת, מעין וריאציה על גרמנית, שהניתוק שלהם מהעולם החיצון ככל הנראה איפשר להם לשמר.
האם אפשר לעצור את תהליך ההזדקנות?
למרות מה שאולי תחשבו, האיש הבא אינו חבר בקהילת האמיש, ואחרי שתשמעו את מה שיש לו להגיד, הזקן שלו ייראה לכם כמו הדבר הכי פחות יוצא דופן בו. הכירו את דוקטור אוברי דה-גריי מאוניברסיטת קיימברידג', האיש שהמחקר שלו מבטל את כל מה שחשבנו על השלכות הזמן על הגוף שלנו.
המחקר של דה-גריי בנושא הזדקנות מקרב את האנושות אולי יותר מאי פעם לאפשרות לנצח את הזמן. מבחינתו, הזדקנות היא בסך הכל סט של תופעת לוואי שנובעות ממטבוליזם וגורמות בסופו של דבר למוות - אבל לא חייבות לגרום לו. כמו כל תופעה פיזיולוגית לא טובה שאנחנו רוצים לרפא, כך לפי דה-גריי, גם את זו אפשר. עד עכשיו המחקר שלו הצליח להוסיף שתי שנות חיים לעכברים שחיים בממוצע עד שלוש שנים, ולדבריו, לא רחוק היום שבו ניתן יהיה ליישם את הממצאים האלה על בני אדם. או, אם לצטט, "האדם הראשון שיחיה עד גיל 1,000 כבר נולד".
עוד ב"אח הגדול":
- לא התקבלתוש: המנחה שנכשלה באודישן להנחיית "האח הגדול"
- "תגיעי לנווה אילן, אנחנו זקוקים לך בדחיפות"
- לא רק הדחה: הדייר שארגן לעצמו הלוויה
"האח הגדול 7": ארוע הפתיחה, רביעי ה-16.12 ב-21:00