הבית שבעיני הוא היפה ביותר שהיה בתולדות התוכנית, נורא מרגיע. שם, הכול נראה פתאום יותר קטן מאשר בטלוויזיה ואם תרצה או לא, לא באמת תוכל לברוח ממה שקורה בכל זוויות בבית חוץ מאשר בפינת העישון, בכל רגע נתון. מצאתי את עצמי עם חבורה של אנשים, כל אחד מעולם אחר לגמרי ובלי שום אחר לעשות בעצם חוץ מלדבר איתם. אם בפגישה ראשונה עם אדם מחוץ לבית, מתחילים תמיד מאפס, בבית האח היחסים דווקא מתחילים מ-100. תוך 10-15 דקות כבר הצלחתי להתעלם מהמצלמות ולשכוח מקיומן.
אז למה בעצם הם באים לפה? לא צריך להיות גאון כדי להבין שהם פשוט זקוקים לחשיפה הזאת כדי להתקדם ולהראות מי הם. ובעוד לרבים יש על כך ביקורת, אני כאדם מוכר דווקא נורא מבינה את הצורך הזה ולא שופטת אותם. אז נכון שהדרך שעשיתי היא שונה מאוד, אבל גם אני אדם שזקוק לחשיפה. בעצם, כל אדם בתחום שלי זקוק למחיאות הכפיים, מעבר לאלה של המשפחה והקרובים האישיים שלו.
ישבתי בלי תחושת זמן כשנקראתי לחדר האח הגדול. לרגע רציתי שיגידו לי, "עבדנו עלייך, הודענו כבר לזיו ויש סידור לבנות – את נשארת ללילה בבית האח". אבל האח הגדול רק הודיע לי שעברה כבר שעה וחצי ושנשארה לי עוד חצי שעה. החוויה הנורא פרטית הזאת, הפכה לאמיתית כל כך גם בזכות אותם דיירים שעדיין לא ויתרו על החלום ומקווים שאם יהיו טובים, ייכנסו עדיין לבית האח הגדול האמיתי. כשהיא נאלצה להסתיים, נפרדנו בנשיקות ובחיבוקים אוהבים, ולרגע לא יכולתי שלא לכעוס קצת על האנשים בבית שלא שלחו לי יותר סמסים.