הצלחתו של ריאליטי תלויה בראש ובראשונה באופן בו הוא מצליח להתמקם בחיי היומיום של בני האדם, בין אם בפרקטיקות הדורשות שינוי (כמו ארגון מחדש של סדר היום בהתאם למועדי ושעות השידור), ובין אם בנושאי השיחה שלהם. ברמה הסוציולוגית, אפשר לזהות בקלות ש"האח הגדול" הוא תופעה תרבותית. אבל לפני שאנחנו שואלים את עצמנו שאלות בנוסח מה עושה 'האח הגדול' לחברה הישראלית, מוטב לנו להרהר בשאלה איך הוא מצליח לעשות את זה. במילים אחרות: איך קרה שתוכנית טלוויזיה אחת, חסרת כל אמירה אמיתית או עניין ממשי, הצליחה ללכוד את כולנו ברשתה.
האח הגדול רואה הכלבישראל, מדינה קטנה עם מעט מאוד אמצעי תקשורת דומיננטיים, קשה לברוח מ"האח הגדול". כבר היו שהגדירו את ערוץ 2 כ"מדורת שבט", אותו מקום שבו התיישבו אבותינו הקדמונים ושוחחו על ענייני היום, החליפו חוויות ומידע. אבל השידור בערוץ מרכזי, בפריים טיים, הוא רק נקודת הזינוק. תוכניות רבות היו במקום הזה וכשלו בנסיון לחדור אל השיח. אז מה בכל זאת גורם ל"אח הגדול" להצליח כל כך?
לא מן הנמנע שהאסקפיזם הוא זה שדוחף אותנו לזרועותיו של "האח הגדול". המשבר הכלכלי, הברדק הפוליטי, כאב הראש המדיני, כל אלו גורמים ליותר ויותר אנשים להרים את השלט ולזפזפ למקום שבו המציאות נעצרת. למקום שבו כללי המשחק משתנים, וה"מצב" כבר בכלל לא קיים או לפחות לא מורגש מדי. דיירי הווילה מנותקים מהעולם, והצופים העוקבים אחריהם בדריכות מרגישים, בין אם באופן מודע ובין אם לאו, שהם בורחים יחד איתם. בעולם שבו כלכלה קורסת, סימני שאלה גדולים מרחפים מעל וסוגיות משמעותיות דורשות הכרעה, הכי פשוט לעצום את העיניים ולקוות שיבוא אח גדול כזה, יתקע אותנו בווילה עם כמה כוּסיות ומלא בירה, וייתן לנו קצת שקט מהכל.
כשאורוול כתב את ספרו "1984" (יצירה שבאופן מזוויע נתנה השראה לרעיון "האח הגדול"), הוא תיאר מציאות המנוגדת לחלוטין לאוטופיה המצטיירת ממבט ראשון באותה חברה מוּסדרת ומפוקחת. החברה שמתאר אורוול היא חברה שבה תהליכי דיכוי קשים, מנגנונים מורכבים של שליטה ופיקוח, ובעיקר מבנה כוח שבו השולט על השפה, התקשורת, המסרים – הוא היוצר את המציאות בעבור כל האחרים.
לפקח ולהעניש
אבל כולנו כבר יודעים שאוטופיה היא לא יותר מאשר אידיאל נשגב שמתפוצץ לנו, כמו גם ליושבי העולם המסוייט של אורוול, בפרצוף. פוקו התייחס לשאלת האוטופיות בהרחבה בכתביו, ולאחר שהבין את אופייה החמקמק הוא ביצע תפנית חדה לכיוון השני – למנגנוני הפיקוח והענישה. הוא פיתח את מושג ה"פנאופטיקון", מרחב שבו שורר פיקוח מוחלט והדוק, כמו לדוגמה זה של בתי הכלא - המשמש כפונקציה חברתית של שליטה וענישה.
ל"אח הגדול" יש הרבה מהמאפיינים שפוקו נתן לאותו מרחב הטרוטופי, בית כלא של החברה: זהו מקום מפוקח הנמצא תחת מעקב מצלמות (ואנשי הפקה) 24 שעות ביממה. שערי הכניסה והיציאה אליו וממנו מוסדרים ומפוקחים היטב, ויש בו תהליך ברור של מרוּת ושל שליטה. אבל מי הם האסירים? האם אלו רק יושבי הווילה, המשתתפים בתוכנית? התשובה, כמו ב-1984, כמובן יותר מורכבת.
בדבר אחד אין ספק: המשתתפים בתוכנית הם אסירים, מרצון, במרחב פיזי ומנטלי של שליטה. המוטיבציה שלהם לקחת בזה חלק משתנה ממתמודד למתמודד. יש את אלו שצמאים לחשיפה, אחרים באמת בונים על הניצחון והשאר סתם רוצים להרוויח זמן מסך ואולי לפרגן לעצמם תפקיד בקמפיין פרסום. אבל מספיק להתבונן סביבנו כדי להבין שגם אנחנו, צופים מכורים וגם אלו שבורחים מ"האח הגדול" כמו מאש, כלואים בדיוק באותו כלא נוצץ. כך לדוגמה, כמה מהחברים הטובים שלי נצמדים פתאום לטלוויזיה, משנים את סדר היום שלהם בהתאם ללוח השידורים, ועוסקים, כמעט באובססיביות, ביומם המשעמם למדי של דיירי הווילה. מדוע זה קורה?
חוקרים באקדמיה כבר מזמן ניסו לפצח את קסמו של הריאליטי, והגיעו לכמה תובנות מעניינות. במחקרים התברר כי הצופים מזהים את ה"אנטי" שהם אמורים להרגיש כלפי הצפייה בתוכנית, ומייצרים שורה ארוכה של הנמקות והסברים שונים לשאלה "אז למה אתם בכל זאת צופים בה". בין אם הסיבה תהיה "מגיע לי קצת טראש להעביר את הזמן אחרי הטירוף בעבודה" או "הטלוויזיה סתם דלוקה ברקע, אני עושה דברים אחרים במקביל" ועד ה"זה לא ג'אנק, זה ממש ניסוי סוציולוגי מרתק" – בשורה התחתונה האח הגדול לכד לא רק את יושבי הווילה, הוא כלא שם גם את הצופים. אותו מרחב "כולא" שלוכד את משתתפי התוכנית, מכיל גם את הצופים ואפילו משפיע על סדר היום שלהם, נושאי השיחה שלהם ועוד.
כך, הצופה מקבל מנות גדושות של אסקפיזם ובידור, ואפילו מעורב בשליטה במשתתפים באמצעות הצבעות ב-SMS. אבל למרות שהוא יכול לכבות את הטלוויזיה בכל רגע נתון ולברוח מהכלא הנוצץ, הוא כלוא שם, בדיוק כמו שפרה, לאון וכל השאר, משום ש"האח הגדול" כבר פרץ מזמן את גבולות הטלוויזיה וחדר למרכז השיח הציבורי.
תופעה חברתית בשם יוסי בובליל | תמונת AVI: האח הגדוללהכיר את בובליל גם בלי להדליק את הטלוויזיה
אבל השליטה של "האח הגדול" (ותוכניות הריאליטי, באופן כללי) לא מפסיקה שם. היא לא עוצרת במשתתפי התוכנית ובצופים, וממשיכה להדהד, במידה כזו או אחרת של עוצמה, גם אצל מי שלא צופה בתוכנית. אני, באופן אישי, משמש דוגמה טובה לכך. את רוב חיי העברתי בלי טלוויזיה ותוך התרחקות, כמעט אובססיבית, מהז'אנר. מדי פעם אני צופה בתוכניות השוות באמת - אבל רק ב-DVD, לפי לוח הזמנים שלי וסדר היום שלי. בלי פרסומות ובלי התערבויות חיצוניות ביומיום שלי.
אבל למרות שמעולם לא צפיתי ב"אח הגדול", אפילו לא בחדר הכושר (כשכל מסכי הטלוויזיה מקרינים את הדמויות הבלתי-מצודדות בעליל לנגד עיניהם של מתאמנים מיוזעים ומשועממים), בכל זאת אני יודע מי נגד מי, מבין מה זה "פרידמן", ויכול בקלות לנהל שיחת "בובליל – קווים לדמותו". את הידע הזה רכשתי בשיחות עם חברים, בכותרות שלא יכולתי לפספס בעיתונות, במסרים שהמדיה מפציצה אותי ללא הרף. אפילו העיתון הצרפתי "לה-מונד", אחת מהפסקות האסקפיזם שלי ביום, נפל למלכודת הזו וערך "מחקר" מעמיק על מקומו של בובליל בחברה הישראלית. בטח שקראתי.
גם אם לא הקלקתי אפילו על כתבה אחת שעסקה ב"אח הגדול", הכותרות יצרו אצלי איזושהי הבנה, ולו בסיסית, במושגים ה"באמת חשובים" של התוכנית. אין מדובר בידע מסודר, אלא יותר בתבניות סטריאוטיפיות על הדמויות ועל הז'אנר. כך לדוגמה יכולתי לרכוש לעצמי, מבלי לרצות ומבלי לראות פרק אחד של הסדרה, דפוסי חשיבה סטריאוטיפיים על "המזרחי הנבער", על ה"אשכנזייה האנטי-דתית" או על ה"הומו הנשי והצעקן". זהו כוחו של השיח, שפועל לא רק על צופי "האח הגדול" אלא גם על כל מי שלא צופה בתוכנית. כולנו שם, בתוך הווילה הווירטואלית.
מקור העוצמה של "האח הגדול" הוא אפוא במה שהוא, כלא רב כיווני שבו לא ברור מי אסיר ומי סוהר. מוצר שהוא מטא-טלוויזיוני, שיש בו מנגנונים "בילט-אין" שנראים כמו משחק חברתי מסוכן. כמו ה"שליטים" של אורוול וה"מפקחים" של פוקו, גם המסרים וההשפעות של "האח הגדול" הם, בראש ובראשונה, האופן שבו הם יוצרים סדר יום ומעניקים משמעות חדשה למילה "כלא". מוזהב, נוצץ ומעניין ככל שיהיה, מבית הכלא התודעתי של "האח הגדול" אף אחד מאיתנו לא יכול להימלט.
טל איתן הוא תלמיד מחקר ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב