אינני חובבת ערסים. אני מוצאת אותם כוחניים, קולניים וחסרי טעם טוב. ביום בו נכנסו לבית, נראו לי עינב ואביה כדמויות מגוחכות מארץ נהדרת: פרחת-חבית-בשמלת-קצפת-צהובה ואביה, הערס המזדקן, מדברים בינהם בהגיה אשקלונית ובולטים למדי בין הדיירים הצהבהבים ה"נורמטיביים". אבל לא עבר שבוע וידעתי שאני מאוהבת- איך יודעים שמאוהבים? פשוט מרגישים.
בדרך כלל קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק בו זה קורה, אבל לי נראה שאני יודעת מתי התהווה הקראש שלי על עינב. היה זה כשראיתי את התמונה של הבובלילה שלי בתור תינוקת, שמנה ועסיסית, כשהבנתי שלא אוכל לה. ההייתה פעם תינוקת קטנה כל כך עצומה כל כך? הניתן להשאר אדישים אל מול התמונה הקשה? אני נמסתי, וכל שריד של התנגדות או התנשאות אשכנתוזית שהיתה בי- והיתה בי- נמוגה ואינה. ומאז אני שלה- בוהה בה כסהרורית כשהיא עושה את דרכה בבוקר, סתורת שיער, אל השירותים; מרכינה את ראשי בהשתתפות כשהיא מתלהמת ובוכה על עוול כזה או אחר; מצחקקת בהתרגשות בכל פעם שהיא מנסה להצחיק, וסופקת כפיים באהדה בכל פעם שהיא מצחיקה בלי לנסות.
לדעתי עינב, ראשית לכל, היא כוסית. תגידו שמנה, תגידו מצועצעת, תגידו תוספות שיער, תגידו ציצי גדול מדי: הכל אצלה בפרופורציה, ואם היו לוקחים אותה כמו שהיא ומקטינים אותה תוך שמירת היחס הנכון, אני משוכנעת שהיתה מתקבלת פצצה לבנטינית שהיתה מסובבת ראשים גם בשינקין. כן-כן.
אבל יותר משהיא כוסית, עינב היא אדם טוב ולא תשכנעו אותי אחרת. היא לוחמת צדק אמיתית המנהלת מלחמת חורמה עקבית נגד עוולותיו של האח הגדול, וגם אם לעתים מדובר בעוולות פעוטות וחסרות חשיבות, לכאורה ("לא רוצה לעשות את המשימה הזאת. לא בא לי עליה ולא בא לי לעשות אותה. לכולם נתתם שמות יפים והכל ורק לי שם כזה מכוער שבכלל לא כלום ולא רוצה את זה"), הרי שעינב רואה קטנה כגדולה ונותנת את אותה תנופה אדירה של אנרגיה בכל מקרה ומקרה.
כשהיא חושבת שהופלתה לרעה היא פוצחת בשצף קצף של צעקות "זה לא פייר" ומוהלת אותן בבכי הסטרי. היא בוכה בגלל שהביאו לה בגדים מכוערים, בגלל שצבר הודח, בגלל שהיא פוחדת לפני משימת ההתעלמות ובגלל חלום רע. היא בוכה בגלל כל דבר. גם כשהיא לא בוכה, היא יודעת לתמרן את האח באמצעות פרצוף חמוד כזה, משורבב שפתיים, כמו של תינוק העומד לפרוץ בבכי. ובכלל, היא כאילו יודעת שהאח הגדול מת עליה ומסובבת אותו על האצבע הקטנה. היא מדברת אליו וצורחת עליו כאילו הוא חבר שלה מאשקלון, ועובדה: זה פועל. אם לא עליו, לפחות עלי.
