מעולם לא הייתי מחסידי תוכניות הריאליטי, בלשון אם כל ההמעטות. את "כוכב נולד" אני בדרך כלל מפסיק לראות אחרי שלב האודישנים המבדרים, ל"הישרדות" נחשפתי בעיקר דרך שערי מגזינים בפיצוציות (כלומר הכרתי את התחת של מרינה, לא יותר מזה), ולכן היה זה אך טבעי שגם ל"אח הגדול" לא ממש התחברתי. קורה.
ועדיין, את התכונה הרבה לקראת הגמר אפשר היה להרגיש בכל מקום. אני, לעומת זאת, העדפתי להתרכז בתכונה אחרת. אדישות, נקרא לה. כל הפרידמנים והבובלילים לא ממש עשו לי את זה, ובכל כוחי ניסיתי פשוט להתעלם. אבל ממש כמו בספר ההוא של אורוול, האח הגדול צפה בי כל הזמן. הוא לא נתן לזה לקרות.
בשעה תשע אפס אפס, כשרוב עם ישראל ישב באותה פוזה מול הטלוויזיה, אני בדיוק חזרתי מהכדורגל (זה נקרא פעילות ספורטיבית - יש דבר כזה). כשחוזרים מכדורגל, הבטן נוטה לשדר אותות מצוקה, וכך קרה שיצאתי לאתר מקום שפוי להשביע בו את רעבוני ולהעביר בו את הערב. לי ולחבר שלי - א', לצורך העניין - היו שני קריטריונים קטנים אך נוקשים: שלא יקרינו שם את הגמר, ושעדיין יהיה שם מספר סביר של אנשים. מהר מאוד התברר לנו שהקריטריונים שלנו אולי נראים טוב על הנייר, אבל הם לא עומדים במבחן (תוכנית) המציאות.
מסע החיפושים החל באזור אלנבי-קינג ג'ורג'. בעודנו מדברים על ענייני היום (אני: "אז מה, איפה חברה שלך?", א': "בבית, רואה האח הגדול") חלפנו על פני לא מעט מקומות, אלא שקולו של הבובליל בקע מכל פיצוצייה אפשרית ודמותו נגלתה מכל בית קפה רענן. באמת שניסיתי, אבל זה מאוד קשה לנהל שיחה בנושא אחר כשהאח הגדול משקיף עליך ככה מכל פלזמה.
שפרה - Yes, יוסי - No
הנחיתה הראשונה הייתה "קפה נגה", באלנבי-בן יהודה. פעם היינו משחקים שם ביליארד (גם סוג של פעילות ספורטיבית). השעה היתה כבר בסביבות עשר וחצי, וחשבנו שיהיה נחמד לשתות שם איזה משהו ואולי לקנח באיזה משחקון. אלא שמיד כשנכנסנו קלטנו את מסך הענק אליו הופנו כל המבטים. ולא, זה לא היה גמר אליפות העולם ב-Pool. עשינו אחורה פנה ואחרי הליכה ממושכת על בן יהודה השומם, הגענו לבוגרשוב.
את בוגרשוב לא ראיתי מימיי כה שקט. אם מישהו היה אומר לי שהאיראנים זרקו איזו פצצה - בחיי שהייתי מאמין. רק אחרי כמה דקות של הליכה הבנו איפה כולם: יושבים בבית קפה כמובן ורואים האח הגדול. רעבים וצמאים המשכנו ל"אקופק" בכיכר דיזנגוף, אבל גם שם לא ממש היה עם מי לדבר. המארחת הייתה מאוד נחמדה אמנם, אבל הקהל היה כבר שבוי: הבחירה ביני לבין ארז טל הייתה קלה מדי.
מכיוון שהשעה נשקה ל-23:30, ותל-אביב כבר כמעט נגמרה, בלית ברירה נאלצנו להתפשר. מרחוק הבנו שב"בר גיורא" המסך אולי משדר בבובלילית, אך ברקע דווקא שומעים מוסיקה של ממש. רק אחרי שהתיישבנו על הבר, קלטנו איך הברמניות מצטופפות סביב טרנזיסטור קטן ומנסות בכל כוחן לשמוע בלייב את רגע הזכייה, ממש כמו ב-48': שפרה - Yes, בובליל - No.
שאגות השמחה האפילו גם על המוסיקה, כשאחת המלצריות שיתפה אותנו בהתרגשות: "עשיתי 300 שקל עכשיו!". כן כן, ההימור על הזכייה של שפרה הוכיח את עצמו יותר מכל טיפ. רק אחר כך התברר שבערך 200 שקל מתוכם היא כבר בזבזה על SMSים לשפרה.
ימים יגידו מה יקרה לחברים החדשים מהבית ההוא בנווה אילן, ומי בכלל יזכור את בובליל, שפרה וכל השאר בעוד כמה שבועות. דבר אחד בטוח - אני אזכור לעד את גמר האח הגדול, בתור מסע הכומתה הפרטי שלי, מסע לאורך חצי תל אביב שהסתיים ברגע מתוק אחד: הרגע בו זכיתי סוף סוף במוקפץ הנכסף, מוקפץ השווה מיליונים.