היכולת לראות את הדברים שמתרחשים בתור חדר לידה של אנשים אחרים, זו פריבילגיה שקיבלנו רק כש"בייבי בום" עלתה למסך. רגע לפני שמסתיימת העונה הערב (חמישי, אחרי החדשות, קשת 12), החלטנו להתמקד דווקא במי שעומד בצד. הוא כתף תומכת, לעיתים חוטף סחרחורת, לא תמיד מוצא את עצמו, מזיל דמעה, מצר על הכאב של אהובתו ובסופו של דבר מקבל את התואר המפוצץ - אבא. דור טיטו, שממש לאחרונה נכנס אל המועדון ה"אקסקולסיבי" של ההורים הטריים, משתף בחוויית הלידה, אבל מהצד שלא תמיד מדובר, הצד שלו:
יום שישי, 8 בבוקר: זה היה אמור להיות עוד סופ"ש תמים ורגוע, אבל מאותו יום החיים שלי השתנו מקצה לקצה. שמונה חודשים של ציפייה מסתיימים כשפקחתי עיניים ובמקום בוקר טוב, ניתן האות שכל אישה בהיריון מכירה - "יורדים לי המים". לראשונה בחיי, השקט הנפשי שכל כך מאפיין אותי, התחלף בסטרס בלתי נשלט. האסימון שאני עומד להפוך בקרוב מבן זוג - לאבא לתאומים, ושהפעם הבאה שנחזור לדירה אנחנו נהיה כבר ארבע נפשות, נופל בבום וללא הכנה מוקדמת.
במזל ואולי גם לא, בית החולים שבו החלטנו שתתבצע הלידה, נמצא במרחק של 10 דקות מהדירה. מהרגע שנכנסנו אל המחלקה, הפכתי מבעל לניצב, בהצגה שמנוהלת על ידי הרופאים שפקדו את החדר אחת לכמה זמן וביצעו את הבדיקות לקראת הרגע המיוחל. אם לא די בכך, לראשונה בחיי הרגשתי איך שעון כמעט ויכול להיעצר, ואיך יום רגיל יכול להרגיש כמו נצח.
עד לקבלת האפידורל, אשתי סבלה מכאבים שלא אפשרו לה לעמוד על הרגליים. להחליף מילה איתה היה על סף הבלתי אפשרי. הרגשתי שאף מילה שהוצאתי מהפה לא נשמעת, ומצד שני הידיעה שאין ביכולתי לעזור לה כדי להפחית אותם אפילו במעט, אכלה אותי מבפנים. אם כבר דיברנו על ניצבים ותפקידי משנה, קיבלתי החלטה ביני לבין עצמי – תהיה מובל. כל מה שבעלי תפקידים במחלקה או אשתך מבקשים, תבצע מבלי לשאול שאלות. כי בסופו של דבר הפרטים הקטנים מובילים לכך שהכל יעבור בצורה נינוחה יותר. מהרגע שנכנס לחדר הרופא המרדים עם זריקת הפלא, הכל נראה טיפה אחרת: צחקנו, דיברנו, והנוכחות המשפחתית סביבנו הקלילה את המצב ובעיקר גרמה לנו לשכוח מהזמן שחלף מבלי שנשים לב.
אחרי שכבר הספקנו להכיר מקרוב את צוות הרופאים שעתיד להיות אחראי על הלידה שתתבצע כבר מתחילתה בחדר ניתוח, הגיעה שעת השין. כמה שמרגישים מוכנים אחרי שעוברים קורס הכנה ללידה, קוראים אינספור פוסטים שונים של מדריכות לידה באינסטגרם והסברים מרופאים, תחושת הבטן היא שהולכים אל הלא נודע כמילות השיר. בטח כשמדובר בהיריון של תאומים שמוגדר כבר מתחילתו כהיריון בסיכון.
באותה השנייה שמגיעים לקחת אותה, הסתכלתי לאשתי בעיניים ופרצתי בבכי בלתי נשלט. בחדר הניתוח המתין לנו הצוות המסור שכלל 8 אנשים, כמעט כמו הרכב של קבוצת כדורגל. אני, עם הגודל שלי והידיעה שאין לי איך לסייע, פשוט נעמדתי מאחור וקפאתי במקום מעוצמת ההתרגשות. הרופאים מצידם, כבר היה בטוחים שאני על סף התעלפות, אבל כמה כוסות מים עשו את העבודה.
ברגע שבו הלידה התחילה החששות היו בשיאם. השקט המתוח שהיה בחדר בטוח הוסיף, אבל בעיקר הציפייה שהכל יעבור בשלום ובלי תקלות בלתי צפויות. כל התסריטים האפשריים כבר רצו לי בראש ובמקביל אליהם גם כל תפילה אפשרית. דווקא בשיא הלחץ, המבט של אשתי שידר המון רוגע, ראיתי עד כמה היא מתרגשת אבל מוכנה בשיאה למה שעתיד לבוא. התמקמתי לצד הראש שלה לכל אורך הלידה ורגע לפני שהכל התחיל, הסתכלתי לה בעיניים נתתי לה את היד ולחשתי לה באוזן: "מבחינתי תשברי לי את האצבעות של הידיים מרוב לחיצות, אני כאן לידך ואת עוברת את זה כמו גדולה".
בדיוק אחרי חצי שעה של לחיצות ודריכות, הבן הבכור שלנו הגיח לאוויר העולם. ממצב של דריכות, החיוך ננעל על פניי ואף אחד לא היה מצליח כנראה להוריד אותו. זה לא נגמר שם, כי בלידת תאומים אף אחד לא מבטיח ששניהם יצאו בלידה טבעית. 7 דקות לאחר מכן, בכי קטנטן נוסף של בתנו נשמע ברחבי החדר, ואחרי כמה דקות של התאוששות יצאתי עם הילדים כדי להפגיש אותם לראשונה עם מי שיהפכו לסבים והסבתות שלהם. בנקודה ההיא, כל המשפחה הבינה: מה שהיה, כבר לא יהיה אותו הדבר. בעיקר אני, שעד עכשיו הייתי ילד של אבא ואמא, נפרד מזה לשלום והולך לגדל ולחנך שניים משלי שנולדו בעת ובעונה אחת.
התהליך של לידה הוא באמת פלא של הטבע, לא בטוח שעד היום הצלחתי לעכל אותו. במובן מסוים הוא דומה מאוד למציאות חיינו והמעבר לאבהות: אף אחד לא מכין אותך למה שמצפה לך, אין דף נוסחאות שיסייע והכל קורה בדרך מסוימת. גם סיטואציות שלא חשבת שעלולות לפגוש אותך - יכולות לדפוק בדלת במפתיע.
אחרי הלילה הראשון בבית, בו לא ישנו בכלל והיינו פעילים סביב השעון בהאכלות, החלפות חיתולים ופליטות לסירוגין של כל אחד מהילדים, התקשרתי לאבא שלי לספר על מה שעברתי. הרגשתי כמו אחרי סיוט. הוא גיחך ואמר שגם אני בגיל הזה התנהגתי בדיוק ככה אם לא יותר גרוע. מאותו רגע שיניתי פאזה. אמנם אני עדיין בתהליך למידה, אבל מנסה בכל כוחותיי לקבל כל סיטואציה באהבה. בין אם אחד מהם החליט לעשות עליי צרכים או שאחד מהם צורח במהלך הלילה כי הוא לא מצליח להירדם.
גם היום, כשעבר יותר מחודש מהלידה, העובדה שאני אבא עדיין לא מתיישבת אצלי עד הסוף. לא באמת יצא לי לשבת עם עצמי ולעכל את הרעיון, מכיוון שהזמן לא עוצר וכולנו חוזרים גם לשגרת חיינו. ממה שעד עכשיו חוויתי, הזוגיות שלי קיבלה את התפנית הכי טובה שיכלה לקבל ואור גדול נכנס לחיינו. אם גם אתם מצפים להיריון ראשון של תאומים, יש ביטוי שלמדתי אותו במהלך התהליך ומאוד מזדהה איתו: "אלוהים מעמיד את האדם במבחנים קשים, בידיעה שהוא יוכל לעמוד בהם". ברור שיש לנו תמיד לאן לשאוף ולהשתפר, אבל עד כה אנחנו עושים מעל ומעבר עם הרבה חום ואהבה.