פעם חברה ניסתה לשדך לי מישהו, אבל לא סתם עוד מישהו, אלא רופא. ועוד איזה רופא? פלסטיקאי, השילוב המושלם בין מישהו שאמא תשמח להכניס הביתה להגשמת חלומותיה של כל אישה. אתן יודעות, אחד כזה שתמיד יספק לך איזו זריקת עידוד, בין אם להעלים לך איזה קמט, להבהיר עיגול שחור, לעבות את השפתיים, להרים את העפעף או את האף. למען האמת, לא לגמרי הבנתי מה אני חושבת על זה. בא לי בכלל להיות עם מישהו שכל הזמן יספור לי את הקפלים, מהבטן ועד המצח, בנוסף לחישובים שאני עושה בעצמי? הרי מדובר במקצוע שבבסיסו תמיד שואף לשפר ולתקן, ובעיקר לא להשלים עם מה שיש.
הזרקות וטיפולים קומסטיים למיניהם הפכו כבר מזמן לעניין שבשגרה. ככה זה כשאנחנו חיים במציאות שבה חומצה היאלורונית היא בסיס למייקאפ וכשבוטוקוס ממלא כל חסך רגשי. הרי מה לא נעשה כדי להיות אמהות וסבתות מתוקתקות? כשנזדקן, סליחה, נתבגר, זה הולך להיות יפה - גם במחיר של ריר חלזונות, מסכת דם, כדורי קולגן, ואפילו זרע, בהסכמה כמובן.
ככה חושבת גם טליה, שמגלה שרופא המשפחה שלה הוא גם כולבויניק להזרקות אנטי אייג'יניג. "ככה זה כשצריך לייצר כמה שיותר מנועי הכנסה", הוא מסביר לה בכנות. ולמרות זאת, טליה נבהלת לנוכח התוצאה שיצאה לאחותה המוזרקת, שהיא הכל חוץ מטבעית. היא תוהה אם רק היא מבחינה בכך שאחותה הפכה לגריזלדה על קוק, או שכולם פשוט לא רואים טוב.
בואו נודה בזה: כשאנחנו רואות נשים שאבדה להן כל הבעה, או לחילופין נוצרה להן אחת חדשה בעקבות טיפולי בוטוקוס, אנחנו לא יכולות שלא לשאול את עצמנו איך יכול להיות שהצד השני לא רואה את מה שאנחנו רואים. אופציה אחרת היא שהיופי הוא בעיני המתבונן, שהמוזרקות מתבוננות בעצמן טוב מאוד וגם מתות על זה. אחרי שאחותה מעודדת אותה ומייעצת לה ש"גם לה לא יזיק רענון קל", טליה מאמצת את המלצתה ומחליטה להפתיע את ישי עם ארשת מופתעת על פניה.
תסכימו איתי שלהזריק או לא להזריק היא כבר מזמן לא השאלה. השאלה היא מהו הגבול, אם בכלל יש אחד כזה. מה הגיל שבו אפשר או צריך להתחיל, ובאיזה שלב אנחנו עשויות להפוך לבובת שעווה או לחילופין לנפוחות כמו אחרי עקיצת דבורה.
אבל טליה שוקדת לא רק על המהפך החיצוני שלה, אלא היא מחליטה גם להיכנס פנימה אל תוך נפשה ולצפות לראשונה בהופעה חיה של ישי ולהקתו. הציפייה למאורע מאפשרת לה להביט בראי העבר ולהתרפק על הנוסטלגיה, רק שכל מעיין הנעורים הזה מתייבש כשהיא מגלה שהלהקה של ישי צעירים ונמרצים כמו שלמה גרוניך שר אקפלה, כלומר, הם לא. באופן מפתיע, היוצרות התהפכו.
טליה פועלת בכמה חזיתות כדי לחזור אחורה בזמן, או לפחות לעצור אותו. בחזית המנטלית היא יוצאת עם גבר צעיר ממנה בעשרים שנה כדי להרים לעצמה, ובחזית הפיזית היא מנסה לצמצם את הפער בין הגיל הכרונולוגי לגופני. הגישה ההפוכה לזו של טליה תאמר שצריך להרוויח את הקמטים באהבה ולחבק את השיער הלבן, אבל בואו לא נשכח שאפשר גם אחרת. אפשר, ורצוי אפילו, פשוט לבחור את מה שעושה לנו טוב, גם אם זה במחיר של השתעבדות למזרק.