"קרה לנו משהו במסע הזה"

הדרך לג'איפור אורכת בין חמש לשש שעות, תלוי כמה עצירות עושים, כמה תמונות מצלמים, כמה אנשם מבקשים להצטלם אתכם בדרך וכמה פעמים שואבים מים מהבאר. אין דרך ראשית שעוברת בין הטייגר-דן ריזורט לג'איפור. לעומת זאת, יש שבילים וכבישים צרים שמטיילים בין מאות כפרים עטירי שדות קישואים, חציר, מקדשים, פרות, חזירים ואנשים בשגרת יומם החקלאית שחולקים איתנו את הדרך. יש משהו מאד נינוח בנסיעה הזו ואני, שבדרך כלל לא מחזיקה מעמד אפילו חצי שעה ברכב בלי להתלונן שיש לי בחילה, שמשעמם לי, שצריך להחליף את המוזיקה ושהילדות צריכות להפסיק לריב, מתמכרת לשלווה הזו ומצליחה לעבור אותה לא רק בשלום אלא בסופו של דבר כאחת החוויות הכי מרגשות של הטיול הזה.

 "כשמדברים על חגיגת הצבע של הודו - מדברים על זה"

מפגש חוצה שפות. משפחת דרורי ביום החמישי בהודו בדרך לג'איפור | צילום: נופר יורן "הדרך לג'איפור אורכת בין חמש לשש שעות, תלוי כמה עצירות עושים" | צילום: נופר יורן הנסיעה מאפשרת לי לנהל שיחה ארוכה עם עדי הבמאית על החיים, המשפחה, העבודה ועל מסעדות אהובות. משם הדרך מובילה אותנו לפאתי כפר ושם אנחנו עוצרים לביקור במקדש ג'ן, דת המייצגת קבוצה קטנה מאד בהודו שכוללת שעטנז של מגוון אמונות ופרקטיקות, מבודהיזם, איסלם, ואף נצרות ויהדות. המקדש מצוחצח ומרתק וכולל הסברים מקיפים על האמונה מפי המדריך שלנו. אלא שלפני שהוא מספיק לדבר, אנחנו רואים אישה מדלגת בקלילות במדרגות, לבושה בסארי שזיהינו כעירוני, שכן קיים הבדל גדול בין צורות הלבוש של הנשים הכפריות לעירוניות. היא מסבירה לנו שהסארי המוכר לנו יותר, הוא לדבריה לבוש עירוני יותר ואילו הנשים הכפריות לובשות בדים דקים, צבעוניים מאד בגווני ורוד זרחני, כתום, צהוב וירוק סטיקלייט. כך הן עובדות בשדה וכך הן צועדות ברחוב.

 המדריך שלנו טוען שזהו לבוש שמאפיין נשים מוסלמות בהודו ושהצבעים משתנים בין קיץ לחורף. למעשה, כשמדברים על חגיגת הצבע של הודו- מדברים על  זה. צבעים מלאים יופי ושמחה. אני בינתיים חושבת על בגדי החורף שמחכים לי בבית וכמה אפור, לבן ושחור יש בהם. בדרך הביתה אקנה סארי ורוד.

"השאיבה עצמה לא קשה במיוחד, אבל הכד על הראש - זה כבר סיפור אחר לגמרי" | צילום: נופר יורן

שאיבת מים מהבאר

משם המשכנו בנסיעה קצרה עד שנתקלנו בקבוצת נשים שואבת מים מבאר. לא, לא בעזרת דלי, אלא באמצעות משאבה ידנית תוך שהן נושאות על ראשון כדי חרס ומתכת. הן מבקשות מאתנו לעצור ומזמינות אותי לשאוב איתן. השאיבה עצמה לא קשה במיוחד, אבל הכד על הראש - זה כבר סיפור אחר לגמרי. הן מניחות כד מתכת על ראשי ומסבירות לי איך לאזן אותו, מה שלא הופך להצלחה גדולה, עליי להודות. אני כנראה משעשעת אותן מאד כי מיד הן מוספות לי ביד עוד כלי קטן וכל העסק נשפך.

"חוויה של מפגש עם נשים, של חווית צחוק משותפת ושל שמחה" | צילום: נופר יורן

עבורי זו שוב חוויה של מפגש עם נשים, של חווית צחוק משותפת ושל שמחה. מה שמאד אטרקטיבי בעיניהן הוא השיער המתולתל שלי ושל נופר הצלמת והפליאה על העובדה שגם כמויות כאלה של שיער לא מצליחות לשמש בסיס מספיק יציב לכדי המים.

 אנחנו ממשיכים בדרכנו ועושים עוד עצירה קטנה בדרך למוקד לעולי רגל בודהיסטים במקדש נמרים. הנזיר המקומי שומע מוזיקה לריקודים בקולי קולות וזו הזדמנות מצויינת למופע ריקוד של מורן, המפיקה, עם ילדי האיזור. אנחנו מנסים לחקות את צעדיה אבל הקצב שלה ושלהם גדול עלינו.  

 אחרי 4 שעות של נסיעה הנוף מתחיל להשתנות: הדרכים מתרחבות והכבישים מסתעפים. אנחנו מרגישים שאנחנו בדרך לעיר גדולה, ואכן ג'איפור היא גדולה. אולי לא במונחים של הודו (היא העיר ה-15 בגודלה) אבל בכל זאת חיים בה 4 מיליון תושבים. הרבה חלקים בה נראים לנו שונים מההמולה בה ועד הצבעים. אחרי שהות כפרית היה משהו משמח בחזרה להמולה ולעיר.

 ביקור במקדונלד'ס צמחוני

לאחר שהנחנו את חפצינו במלון (אנחנו מתחילים כבר להיות מתורגלים בנוהל הזה של לפרוק ולארוז יום למחרת), גילינו היישר ממול את פאר הקולינריה המערבית המכונה במשפחתנו "מסעדת הבית"– מקדונלד'ס. בהתלהבות כולנו, כולל המדריך ההודי שסעד שם, החלטנו לבדוק מה מגישים במקדונלד'ס בו אסור להגיש בקר. לשמחתנו מדובר בהמבורגרים צמחוניים וואריציות שונות למה שאנחנו מכירים שהיו די מוצלחות כשקינחנו כמובן עם גלידות טעימות. חשוב לדעת שיש עוד אפשרויות אכילה לילדים שצריכים את המוכר והידוע.

 משם המשכנו אל החלק העתיק של העיר הצבועה אדום. העיר נצבעה במאה ה-19 לכבודו של הנסיך הבריטי ומשלבת חיי רחוב עם פאר רומנטיים. בערב יצאנו לבלות באטרקציה חווייתית מיוחדת. בשולי העיר מצוי מתחם מיוחד בצורה של כפר הודי ובו שלל אטרקציות והופעות: לוליינים, נחשים, קעקועי חינה, תחפושות מסורתיות ואוכל מקומי מגוון וחריף. זהו מעין לונה פארק שמטרתו לכוון ולחבר את התיירים באופן חווייתי לחלקים השונים בתרבות ההודית. נכון שמדובר במרחב מסחרי- תיירותי אבל נכון גם שאנחנו תיירים עם ילדות שמחפשות אטרקציות כך שאין לנו מה צריך להתנצל על זה אלא להתמסר לחוויה. כל אחת מהן מצליחה למצוא משהו שיותר מעניין אותה ולהשתהות בתחנה שבחרה, כולל תחפושות וריקודים סוערים. 

את הבוקר שלמחרת פתחנו במסע פילים. את הדרך לארמון המלך הניצב בראש הר עושים ברכיבה על פיל. התחלקנו לזוגות והתיישבנו בראש החיה העצומה הזאת עם מדריך מוסמך מלפנים, וכך הגענו עד למעלה. זו ללא ספק חוויה מטלטלת עבור כולנו. הקטנות התעניינו באוזניים ובחדק ומדי פעם סיפקו לנו הפילים גם מקלחת קלה ומרעננת. גם ההודים הופכים רגישים יותר לזכויות בעלי חיים וכיום מטפלים טוב יותר בפילים מאשר בעבר ובעתיד ייתכן בהחלט שהחוויה הזו תיעלם ולראש ההר יגיעו ממש כפי שיורדים ממנו- בג'יפ.

"כשמדברים על חגיגת הצבע של הודו- מדברים על זה". משפחת דרורי ביומה החמישי בהודו | צילום: נופר יורן

 "הודו היא גן עדן לקניות"

 הארמון עצמו שווה ביקור, עם או בלי פיל. מדובר במתחם עצום ומרשים הניצב בעמדה בולטת שמשקיפה על כל העמק. בארמון חדרים רבים וארכיטקטורה מדהימה בכל אחד מהחלקים והאגפים השונים ומבקרים רבים מוסיפים להמולה ולססגוניות.

אנחנו מנסים לדחוס כמה שניתן בזמן שנותר לנו וממשיכים לביקור במפעל להדפסה ידנית על בדים. בחלק הזה של היום התנסנו בעיצוב והכנה של בדים בעבודת יד. עם חותמות עץ גדולות וצבעים שמיוצרים מחומרים טבעיים בלבד התחלנו להחתים בדים בשכבות ובצבעים שונים. בכל שלב השתמשנו בחותמת נוספת בצבע אחר עם הסבר מפורט על תהליך ייצור הבדים. בתחנה אחרת ראינו את צורת הכנת השטיחים, גם בעבודת יד, שלב אחר שלב ובכל רגע אפשר היה לגעת ולהתנסות.  

 לפרק של הקניות הגענו בהתלהבות ובחשש. כלומר, הבנות בהתלהבות ואני קצת בחשש בנוגע המשקל העודף בטיסה חזרה. אין ספק שהודו היא גן עדן לקניות ומכילה רחובות מלאים חנויות ובהן שלל בדים, בגדים, צמידים ותכשיטים, כלי אוכל, נעליים, אינסוף של ריחות, תבלינים וחפצים, בובות, פילים מגולפים, מחרוזות ועוד. הבחירה קשה, ההתלבטות מתארכת, המוכרים מתמקחים ובינתיים מרגיעים אותי בפפסי, והזמן מתחיל לדחוק. בשלב מסויים הכל התחיל להיראות לי אותו הדבר אבל התאמצתי והמשכתי במסע. שווה לציין את חנות מוצרי הקוסמטיקה של חברת 'הימאליה' שמוכרת מוצרים מקוריים וארוזים במחירים מגוחכים (28 רופי לשפתון). המחירים אגב זהים בכל חנויות הימלאיה ברחבי הודו. ניסינו כבר את משחות השיניים בארץ וזו בהחלט חוויה משנת חיים.

 "אפשר היה להבין שקרה לנו משהו במסע הזה"

סיימנו את הקניות וכבר משהו מתחיל ללחוץ בבטן. לא, זו לא חריפות האוכל. גם לא התבלינים. זו ההבנה כי הגענו כמעט לתחנה האחרונה ואנחנו כבר בדרך לשדה התעופה לטיסת פנים לדלהי. לאחר שבוע אינטנסיבי עמוס בחוויות ואינטימיות של נסיעות ארוכות נפרדנו מהנהג ומהמדריך המצויין שלנו מר ויג'יי בחיבוקים ונשיקות וקצת בכי של אלונה. לפי התגובה של הילדות ותחושת הבטן של שנינו אפשר היה להבין שקרה לנו משהו במסע הזה, על אף שהיה קצר. אחרי עוד כמה צילומים ונשיקות אחרונים אנחנו נכנסים לשדה תעופה בינוני עם טיסה של פחות משעה והנה אנחנו שוב בדלהי. אולם, עדיין לא סיימנו ויש עוד כמה חוויות לפנינו, ואחת ראויה לציון במיוחד.

 נחתנו בדלהי בערב. נהג אחר הסיע אותנו למלון בו היינו אמורים להמתין מחצית מהלילה עד לטיסה חזרה ארצה. העניין הוא שלא מדובר ב"סתם" מלון אלא במלון יפהפה ובאוכל המדהים ביותר שהיה לנו במהלך הטיול. העיצוב, הטעמים, הגיוון שהיה בחדר האוכל התאים לנו במיוחד אחרי כל היום האינטנסיבי שהחל במסע פילים, עבר דרך חוויית קניות והסתיים בפרידה מהמדריך ותחילתה של פרידה שלנו מהצוות ומהמקום הנפלא הזה. אבל כרגע עדיין לא רוצים לחשוב על כל זה. אנחנו רוצים לאכול והגענו למקום המתאים ביותר לכך.  כמו האוכל המעולה, כך גם החדרים המרווחים והמאובזרים שהעניקו לנו כמה שעות שינה חשובות לפני המסע ארצה. בלובי פגשנו בשני זוגות של מטיילים ישראלים  בני 22 שהחליטו לפנק את עצמם לפני החזרה ארצה בלינה במלון. נראה שכולנו הגענו למקום הנכון.