לא נוסעים לשם בשביל הכיף. מומבאי | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
למומבאי, מרכז העסקים של הודו, לא נוסעים בשביל הכיף. לפחות רוב האנשים לא. גם אני וילדיי מצאנו את עצמנו שם רק מפני שקיבלנו מתנה מהבוס של הבעל, אחרי שנתיים שראינו אותו שבוע בחודש. את הבעל, לא את הבוס. גרנו חודש וחצי עם שלושה ילדים במטרופולין הצפוף בהודו, העיר שכמעט כל ישראלי יגיד שברח ממנה כבר ביום השני, שלא מצא בה את ידיו או את רגליו.
אני דווקא לא מהחתולות המצטיינות, לא תמיד נוחתת עם הרגליים על הקרקע, מעיפה מבט ימינה-שמאלה, מחייכת ומתחילה לבלוע את מה שהמקום מציע לי. הודו גם לא הייתה אף פעם משאת נפש. אבל במסגרת החיפוש אחרי מה שמסתתר מאחורי דימויים שגורים, בתוספת שתי כפיות של השלמה עם המציאות, כלומר ההבנה שלשיקגו לא ישלחו אותנו, עשיתי גוגל, הלכתי לשמוע קורס באוניברסיטה, ורכנתי מעל תצ"אות של מערב תת-היבשת כמו סמ"פ בגולני.
הנחיתה לא הייתה קלה; לקח כמה ימים להתרגל למבטים הננעצים, לקבל חזרה תחושה של נינוחות. לא גרנו בשכונה במרכז העיר, ממש לא, אלא דווקא בפרבר מתפתח להודים בלבד, מעמד בינוני לא גבוה, לא ראינו "לבן" אחד בסביבה, שלא לומר ישראלי, אבל בתור רודפת מקומיות, זה היה יתרון.
מה זה רודפת? כשבעלי לקח אותי לבית האוכל ההודי הראשון שלי, אי-שם בפרבר שנקרא צ'מבור, בדרך מהעיר נאבי מומבאי למרכז מומבאי, עיקמתי את האף ואמרתי לו שאני לא רוצה מקום של תיירים. הוא כמעט השתטח על רצפת המקום מרוב צחוק. "של תיירים?! שנתיים אני עוצר כאן, תמיד עם ג'יטש, איש המכירות ההודי שעובד איתי, זה מקום של 50 רופי בצהריים, ומעולם לא ראיתי פה אפילו קצה של תייר...". טוב, למדתי לשתוק.
ניגודים בלתי אפשריים
קוראים לה מומבאי (ולא בומביי), וזה שמה הרשמי של העיר מאז 1996. זהו גם שמה המקורי בשפה המהרטית המקומית. בומביי הוא הנוסח שהבריטים אימצו מהפורטוגזים, שמהם קיבלו את העיר בשנת 1662. החזרה לשימוש בשם מומבאי מסמלת את ההתפשטות מסמלי הקולוניאליזם המערבי ואת החזרה אל השורשים המקומיים של העיר.
מומבאי היא עיר של ניגודים בלתי אפשריים: זוהמה ודחיסות לצד שכונות יוקרה בבירה הכלכלית של הודו, מבני באוהאוס מרהיבים, חלקם מתקלפים, עצי ענק המצלים על רחובות רחבי ידיים, לחות, חום וגשמי מונסון בלתי נפסקים, אלפי דורסים החגים בשמיים בקבוצות או נלחמים על שאריות אוכל בתוך פחי אשפה, מרכז עירוני ויקטוריאני מפואר ושכונות פחונים פורחות באוויר, גנים מטופחים, כיכרות נוסח לונדון, מדרכות מתפרקות, קו חוף אין-סופי, קילומטרים של טיילת. עולם ומלואו. מוכרחים להודות - זאת לא החופשה הנוחה ביותר עם ילדים. הפקקים בלתי נתפסים ואין ממש אטרקציות מסודרות, אבל יש בה משהו מאוד אמיתי, משל היא החיים עצמם.
אני מצרפת כמה המלצות נקודתיות שמצטרפות לתמונה של מקום שיש בו מכול וכול, ובמושגים של העולם הגלובלי, מקום בתהליך: יש תרבות עמוקה, אוכל נהדר, תנופת בנייה, המון אנשים, והכול עדיין לפני מימוש הפוטנציאל. רוצו לחוות את הרגע הזה - הוא לא יחזור.
לא החופשה הנוחה ביותר עם הילדים, אבל יש בה משהו מאוד אמיתי | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
המלצות נקודתיות
מרכז הפירות של חאג'י עלי (Haji Ali's Juice Center). באחד הצמתים הסואנים של העיר, קרוב למכבסת דהובי גאט המפורסמת, המכבסה הגדולה בעולם, בדרך לגנים התלויים, לא רחוק מבית מיליארד הדולר (הבית הפרטי היקר בעולם) של מוקש אמבאני, איל הפטרוכימים השנוא, על הטיילת ומאחורי מסגד חאג'י עלי (מסגד הבנוי בתוך המפרץ, שאפשר להגיע אליו רק בשעות השפל, כי השביל אליו מנותק בשעות הגאות). שם, בגבו אל המסגד, עומד דוכן המיצים המופלא, מחוז קאלט, חפץ וגעגוע לכל מי שהעז לצפצף על השוטרים ולעצור.
קופסאות פלסטיק עגולות גדושות ביוגורט של לפחות 100 אחוז שומן, בשלל פירות העונה: ליצ'י רענן, מנגו בשרני, מיקס טרופי עם אגוזים, או בתקופת האביב תותי שדה. ואיזה טעם! לא טעמתי כאן שום דבר שדומה לזה, סמיך ועדין ומחליק על הלשון ושוב עדין, מאתגר את הצורך הישראלי לקבל הכול מהר וברור ועכשיו. גם אם אחוזי השומן לא בשבילכם, תטעמו לפחות פעם אחת.
יש גם שייקים ולאסי ופאלודה (שנרחיב עליה במקום אחר), חגיגה של צבעים וטעמים. המוכרים רגילים לארוז קופסאות קלקר מדוגמות, סגורות הרמטית עם קרח יבש ומותאמות לטיסה, ובהן ארבע מנות אישיות, למי שרוצה להביא הבייתה מתנה ממומבאי. Haji Ali Juice Center, Haji Ali Circle, Worli, Mumbai
קפה נוראני (Cafe Noorani), ביריאני. ליד מרכז הפירות של חאג'י עלי. ביריאני היא מנת אורז המגיעה בנוסחים שונים (עם ירקות, עם עוף, עם פירות ים, חריף, פחות חריף) וכך כותב על המקום ארווינד אדיגה ("הטיגריס הלבן") בספרו האחרון Last Man In Tower: "ביריאני משובח צריך שתהיה בו מידה של ריגוש. נגיעה של מסתורין. המלצר בקפה נוראני שליד חאג'י עלי מגיח עם צלחת אובאלית ועליה גבעה של אורז מהביל, מנוקד בגרגירים בצבעי צהוב וכתום. חתיכות העוף נחבאות אי-שם בפנים, וכדי להגיע אליהן אתה נדרש לחפור מעט - ואיזה ניחוח כאשר מגיעים לנתחים האדמדמים ממרינדה".
מיד חיפשתי את המקום, מצאתי והלכנו... תענוג להכיר עיר דרך ספרים! 5-D Tardeo Road, Haji Ali Circle, Worli, Mumbai
הגנים התלויים (The Hanging Gardens). הגנים התלויים שבראש מאלאבאר היל, שכונת יוקרה ותיקה, צופים אל הים הערבי שממערב ואל קו החוף המתעקל דרומה. גנים מטופחים, משופעים בפרחים ובצמחים שונים, שהוקמו בימי המנדט הבריטי - הכול נקי ומרהיב.
עיר של ניגודים בלתי אפשריים | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
אפשר לשבת על הדשאים, לגלות פינות נסתרות, לקנות לימונדה עם מעט מלח ששמים לך על שפתי כוס הזכוכית, או מיץ קוקוס מאגוז שאך זה נפתח. מקום של שלווה באמצע עיר סואנת. The Hanging Gardens, Malabar Hill, South Mumbai
מאני באוואן (Mani Bhavan). הבית שבו שהה מהטמה גנדי כשבא לעיר. כשהגענו למומבאי התחלתי להקריא לשני הקטנים ספר על חייו של גנדי. אתם יודעים, צריך ליצור את ההקשר למקום הלא מוכר והחדש. אחרי שסיימנו, מצאתי את המוזיאון הקטן הזה, הנמצא בתוך בית שבו נהג גנדי להתארח כשהיה מגיע למומבאי, בין 1917 ל-1934.
מעניין שאפילו פרמילה וג'יטש, המזכירה ואיש המכירות שעבדו עם בעלי בהודו, לא הכירו את המקום. והוא אכן לא מאוד מתויר ולא מאוד מתוחזק. אני אוהבת מקומות שנייה לפני שהם משופצים והופכים למוקדי עלייה לרגל, זה יותר אינטימי. קל יותר לדמיין את המנהיג מסתובב בחדריו של בית לא מלוקק.
הילדים התרשמו לראות את גלגלי הטווייה שעליהם למד האב הרוחני של הודו המודרנית לטוות כותנה, או את הסנדלים שהכין לעצמו. גם השכונה שבה נמצא הבית שווה שיטוט.
שוק קולבה, שער הודו, מלון טאג' מאהל. זה האזור המתויר ביותר, וכל המקומות במרחק הליכה קצרה. תמצאו את ההמלצות בכל מדריך מטיילים. שער הודו, שהוקם ב-1911 לכבוד ביקורו של המלך ג'ורג' החמישי בעיר, ומלון הטאג' מאהל, שוק קולבה, כרכרות מקושטות בסגנון עדות נתניה. הטאג' מאהל נפגע קשות במתקפת הטרור על העיר (זו שגם בית חב"ד הותקף בה). המלון, שנחנך לראשונה לפני 110 שנה, נחשב לאחד מסמליה המפורסמים של מומבאי.
אפשר לעשות "וי" על כל המקומות האלה, ואפשר גם לא. אפשר לאכול בליאופולד (Leopold's Cafe) מסעדה שהיא מוסד, המשמשת כבר עשרות שנים מקום מפגש לתרמילאים ולמטיילים מערביים). אבל אם אתם באזור, אני ממליצה ללכת רחוב אחד מזרחה מהשוק (כלומר לכיוון הים) ותגיעו לדוכן "על האש" משודרג בשם באדמייה, שנפתח רק אחר הצהריים ופועל עד השעות הקטנות של הלילה.
עומדים לידו או יושבים לצד שולחנות אלומיניום, על המדרכות משני צדי הרחוב ו... אוכלים טוב! שיפודים של עוף, או כבש, קבאבים (בדרך כלל מעוף), צ'יקן ביידה רוטי, שהוא בשר עוף קצוץ עטוף בלחם רוטי (לחם דק-דק שנאפה על טבון). מומלץ גם תבשיל צמחוני, פניר מסאלה, שמכינים אותו על מחבת דקה וענקית, ואוכלים עם לחם רוטי. לא לפספס. Bademiya, Tulloch Road, Apollo Bunder, Colaba
מוזיאון צ'האטרפטי שיווג'י (לשעבר מוזיאון הנסיך מוויילס), הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית, גלריה ג'אהנגיר, וגלריה שאקשי. צ'האטרפטי שיווג'י הוא המוזיאון הגדול במומבאי, יש בו אוסף אמנות יפה, אגף מוצגים היסטוריים ואגף טבע עם פוחלצים של חיות, כולל נמר לבן.
שוק קרופורד, הפאלודה של בדשהה, ורחוב נגדבי (Nagdevi Path). שוק קרופורד הוא מבנה מקורה משנת 1871, שזקוק בדחיפות לשיפוץ. בתוכו פועל שוק ירקות, תבלינים ואוכל ססגוני. בכניסה ובתוך המבנה יש כמה פסלונים שפיסל אביו של הסופר רודיארד קיפלינג. התבלינים כאן מצוינים, אבל כדאי להיזהר מנוכלים שנדבקים אליכם בכניסה, מציגים את עצמם כפקידים, וגובים "מס" על כל קנייה שאתם עושים. הם לא פקידים.
הפאלודה הוא משקה קר, פרסי במקורו, שנפוץ מאוד בהודו. הוא מבוסס על חלב ועל מי ורדים, גרגירי בזיליקום ואטריות דקיקות. יש לו וריאציות רבות, ולרוב מוסיפים לו גלידה. הפאלודה של מסעדת בדשהה שמול שוק קרופורד ידועה בכל מומבאי כמעולה. הילדים אכלו כאן צ'יפס ואנחנו לקחנו פאלודה רויאל בצבע ורוד עמוק ופאלודה פיסטוקים בצבע ירוק. נגמר מהר מדי. בסמוך נמצא רחוב נגדבי, או רחוב הנגב בפי בעלי, שהוא צפוף בצורה קיצונית אבל אפשר למצוא בו הכול, משרוך נעל ואוכל רחוב ועד כבלים לתליית פיגומים חשמליים על בניינים בגובה מאתיים מטרים. לבחירתכם. פשוט ללכת ולספוג את האווירה.
Badshah, 152/ 156 Lokmanya Tilak Marg, Kala Ghoda
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן