הכל כלול על המים

מתברר שיש משהו בשמש השוקעת מעל נמל סאות'המפטון ובספינת ענק שיוצאת אל המרחקים, שמפעיל את מנגנון הגעגועים והאהבה האוטומטי. בכל זאת, מהרציף הזה יצאה לפני מאה שנים הספינה שהיא אם כל הסמלים של האהבה ושל הנאמנות - הטיטניק. כמוה, גם אני יוצאת מאותו נמל להפלגת הבכורה שלי, אבל בלעדיו, בלי זה שאהבה נפשי.

1.2 מיליארד דולרים עלתה בניית ספינת ה-EPIC של חברת השיט האמריקאית נורוויג'ן קרוז ליין (NCL), שהושקה בחודש יוני האחרון. על-פי החברה, זוהי ספינת התענוגות החמישית בגודלה בעולם; בולעת כמעט אלפיים אנשי צוות ולמעלה מ- 4,000 נוסעים. כבר בכניסה לעיר רואים אותה מציצה מהנמל, כמו עוד בניין ברקע של העיר. והיא נבנתה בצרפת, כמו שהצרפתים יודעים: 150 אלף טונות של פינוקים.

אולי לקחו מהישראלים את הקלאבים של טורקיה, אבל לא את ההבטחה שמסתתרת בצמד המילים "הכול כלול". ההפלגה אינה אלא "הקלאב המשייט", כהגדרתו של יהודה זעפרני, משנה למנכ"ל אופיר טורס, שותפי למסע. "הקרוזים הם הדבר הכי קרוב היום לקלאבים של טורקיה", הוא מסביר. "זה אותו הקונספט שבו הכול כלול, אבל שלא כמו בקלאבים בטורקיה, בקרוזים יש תחושה בינלאומית. הקלאב המשייט הוא למעשה אונייה ענקית שאפשר לשהות בה למעלה משבוע ימים, ועדיין לא למצות את כל מה שיש לה להציע לזוג אוהבים או למשפחה עם ילדים. זה הדבר הבא עבור התייר הישראלי".

מוקפת באנשי אופיר טורס, עלינו לספינה עם אנשי תיירות ועיתונאים מהעולם, בעיקר מאירופה. עם העלייה החלו גם הפלאשבקים מהסצנות הפחות סימפטיות של הטיטניק. "יש בעיה עם המהירות של המנועים בספינה", הודיע איש הצוות בכובד ראש, "ולכן נצא לים רק מחר". בעיה? עם המנועים? הצרפתים האלה, סיננתי.

עליתי לחדר במהירות ומזגתי כוס סן פלגרינו, בתקווה שהבועות ירגיעו את מפלס החרדה. הסתכלתי סביב: המיטה רחבת ידיים ומפנקת, מולה טלוויזיה שטוחה עם ערוצי סרטים, לידה ספה זוגית שנפתחת גם לצורכי אחסון. מצד אחד תא של שירותים, ומהצד השני תא המקלחת ולידו כיור קטן שנחבא בין הארונות. כל מילימטר מנוצל בטוב טעם, כשגולת הכותרת היא המרפסת שפונה אל הים.

הצצתי שוב במיטה ונזכרתי במנועים המושבתים – אם כבר סצנה מטיטניק אז אבחר בזאת שבה זוג הזקנים החביב שוכבים מחובקים במיטתם ושוקעים למצולות. איך הוא לא איתי ברגעים כאלה? עוד רגע הקרחון מתקרב! למחרת הפלגנו לאן???, לא נרשמו בעיות.

סביב הזנב של עצמך

על ההתחלה קיבלנו תדריך ממאשה אדמונד, יועצת השיט של אופיר טורס, 'כיצד עליך להתנהג על ספינת פאר?'. קודם כול, הסבירה, כשיוצאים מהמעלית יש לעצור, לבדוק בשילוט היכן היעד ולאן החץ מוביל. אחרת תחוג סביב הזנב של עצמך שעות ארוכות. הסבר חשוב נוסף רשמתי לעצמי באותיות גדולות: "על הספינה לא עושים דיאטה".

21 מסעדות ומועדונים פרוסים בין קומות האונייה, כולל בר שעשוי כולו מקרח וצריך ללבוש חרמונית בכניסה אליו. שלא כמו בהפלגות אחרות, NCL מפעילים אירוח בסגנון פרי סטייל, כזה שאין בו מסעדה אחת גדולה עם שעות סרוויס קבועות. אפשר לאכול איפה שרוצים, מתי שרוצים וכמה שרוצים. את הקלוריות, הסבירה אדמונד, אפשר לשרוף בזמן שהולכים לאיבוד או משוטטים בדרך מהמעלית אל היעד. ישנו גם חדר כושר מפואר למכורים, ובערבים כמה רחבות ריקודים להוצאת החטאים מהסטייק של ארוחת הערב. ולמי שרוצה לטפח את הגוף בין ארוחה לארוחה מחכה הספא של הספינה (30 דולרים ליום), והוא כולל בריכות עם זרמים, כיסאות מחוממים וטיפולים קצת ביזאריים כמו הלבנת שיניים או גילוח עם מגבות חמות. וישנם גם סוגים שונים של עיסויים, בתוספת תשלום כמובן.

בשעה שמונה בערב, לאחר ההתגנדרות הנדרשת, קבענו להיפגש בקומת הלובי לארוחת ערב. כשהגענו, אחד מחברי הקבוצה היה חסר, אז שניים נשארו לחכות לו וקבענו להיפגש במסעדה האיטלקית בקומה ה-14. עלינו רעבים אל המסעדה, אך התבשרנו שהשולחן יתפנה רק בעוד חצי שעה. מאוכזבים ירדנו ללובי, אבל שאר חברי הקבוצה כבר לא היו שם. כך התרוצצנו בין הקומות - כשעלינו הם ירדו, ולהפך. באחת היציאות מהמעלית פנינו בטעות ימינה לכיוון הלא נכון, והם כנראה הקיפו את הקומה מהצד השני. עברה חצי שעה של התרוצצויות, והשולחן כבר התפנה. התיישבנו לבסוף בהרכב מלא.

אוכל איטלקי, כדרכו, מלא בפחמימות אסורות - הרבה שמן זית, קינוח מחייב של טירמיסו, והרבה מאוד יין לבן. אבל בספינה הרי לא עושים דיאטה, ונדמה שיש מלצר אחד שעסוק כל הערב במזיגת יין לכוס שלי. למחרת אכלנו במסעדה הצרפתית. אפשר להתרגל לזה. גם שם היה מלצר שעקב במסירות אחר כוס היין שלי, יכול להיות שזה אותו אחד? בסוף הארוחה עלינו לשאוף אוויר בקומת הסיפון העליונה, שבה ממוקם האקווה פארק – פארק מים עם מגלשות צבעוניות שלא מיועדות לבעלי לב חלש. מסביבן בריכות וג'קוזי, קיר טיפוס לחובבי אקסטרים ואזור המיועד לפעילויות ילדים. מסביב לבר המרכזי פזורים כיסאות הנוח, הם ריקים עכשיו כי מאוחר. צלילי מוזיקה נשמעו מרחבת הריקודים שבקצה הסיפון. הלכנו בעקבותיהם, ומצאנו את צוות הבידור של הספינה לבוש בחולצות מנצנצות ורוקד לצלילי אבבא, הבריטים השתגעו על זה.

קומת החטאים

מטבע הדברים, רוב הנוסעים על הספינה היו בריטים. והעם הזה - עם כל הנימוס, התה והביסקוויטים - הוא חתיכת עם שובב. בתוך שעתיים הספקתי לראות בריטית במחשוף אדיר רוכבת על סוס פוני עשוי מעץ, בריטית כבדת משקל מנענעת את עכוזה מצד לצד, בריטי שחגג יום הולדת ונידב סטריפטיז וזאת עם המחשוף חיבקה אותו מאחור. ועל כל זה מנצחת הפסנתרנית הבריטית במועדון ההופעות שבקומה השישית, תוך שהיא שרה רוק'נרול וגם כמה שירי עם איריים.

הקומה השישית של הסיפון היא קומת החטאים; במרכז הקומה תלויה נברשת זכוכית אדירת ממדים – שם אפשר לעשן. מסביבה פועל הקזינו - גם בו אפשר לעשן. אז אני שם. צלם הבית מזמין את הנוסעים להצטלם על רקע הנברשת העצומה, ואני ביניהם. מאוחר יותר אגלה שעליי לשלם עבור התמונה עשרים דולרים. גלריית הצילומים ממוקמת בקומת הלובי, וניכר שלא רבים מיהרו לרכוש את התמונה בכיכובם. שאלתי את הצלם מה הם יעשו עם התמונות שלא יקנו, הוא סיפר שהם ממחזרים את הנייר. נגיד שהאמנתי לו.

חזרתי לקומה השישית. אחת הדילריות בקזינו קרצה אליי כשעברתי לידה, פיתתה אותי לבזבז קצת כסף. כל העניין הרגיש קצת מופקר, אבל ממש רציתי לעשן סיגריה כדי להתאושש מהצילום, אז התיישבתי. מתברר שהשולחן הזה מוקדש למשחק קלפים שהוא מאוד פופולרי אצל הסינים. מזל שהיה עדיין מוקדם ולא היו שחקנים נוספים ליד השולחן, אחרת הייתי מפסידה את התחתונים. הדילרית סיפרה שהיא ממלזיה; פעם ראשונה שלה בספינה עם אירופים, בדרך כלל היא עובדת בהפלגות של אסיה. היא לא מתלוננת על העבודה ומפגינה שביעות רצון. אולי זה קשור לעובדה שהבוס שלה עומד בדיוק לידנו. ארבע הקומות התחתונות של הספינה מיועדות למגורי העובדים. למרות מאמצים רבים לגלות מה הם רואים מהחלון (דגים?), הכניסה לשם אסורה. באופן מבלבל לחלוטין הצוות מחליף תפקידים במהלך היום. אותו רקדן שהשתולל לצלילי אבבא בחצות הלילה היה למחרת סדרן מהוגן עם פפיון שעמד בכניסה לאמפיתיאטרון של הספינה; הוא כמעט השאיר אותי בחוץ כי איחרתי.

באותו ערב הציגו הבלו מן גרופ. בחינם, כמובן. נדרש רק להירשם בבוקר המופע. זהו ללא ספק הדובדבן של ההפלגה – מופע שהוא שילוב בין בידור להמונים וביקורת חברתית על האדם בעידן הדיגיטלי. היה שיגעון. אחרי המופע המשכנו למועדון הג'ז, שבו ניגן הגיטריסט ארי ניומן, לבקשתי, שיר אהבה של אלטון ג'ון. לא רחוק משם הצצתי אל מועדון הריקודים. היו בו כלוב לרקדנים נועזים ומיטה זוגית צמודה, אבל זה כבר יותר מדי לערב אחד. מבוסמת, חזרתי לחדרי. גדולה המיטה הזאת, חשבתי, ורגע לפני שנרדמתי, אני כמעט בטוחה, שמעתי את הירח מיילל געגועים.

הנוסע הרוחני

כבר במייל המקדים לנסיעה הודיעה החברה שלהפלגה שלנו יצטרף "נוסע רוחני", עניין של מסורת, הסבירו. הפעם יכבד בנוכחותו "פיל פקר – החייל הבריטי האמיץ". סיפורו של פקר, 37, אכן מעורר השתאות. 17 שנים שירת בצבא הבריטי, לפני שנתיים הוצב בעיראק. טיל פגע באחד המבנים שבו שהה, וריסק את עמוד השדרה שלו. הוא הוגדר כמשותק מהמותניים ומטה, אך בעזרת כוח רצון חזר ללכת. זה התחיל בהזזת הזרת הקטנה ונגמר בצליחת מרתון לונדון כשהוא נעזר במקל הליכה.

הוא יושב על ספת הקטיפה שבקומת הלובי, על כתפו נשען מקל הליכה מגולף מעץ. תווי פניו חזקים וגופו חסון. גם עם כל הפציעות והטראומות שלו, הוא נראה לי כמו האדם הנכון להיות לידו בלב ים. "אבל לכל דבר שקורה בחיים יש סיבה. גם הרבה טוב יצא ממה שקרה לי; עכשיו אני מרגיש שיש לי מטרה חדשה בחיים". מאז שהתפרסם, פקר מקדיש עצמו למטרת גיוס כספים לבניית מרכז שיקום וסיוע לצעירים בעלי מגבלות.

שאלתי אותו אם יש לו עצות לאנשים שנמצאים בתהליך שיקומי, ומה למד מכל החוויה. "אני נוטה לא לתת עצות לגבי שיקום, כי זאת חוויה מאוד פרטית", ענה. "אני יכול להגיד שלפעמים כל מה שצריך זה תמיכה, שמישהו יסתכל לך בעיניים, לדעת שיש מישהו שמקשיב לך. במצבים האלה אתה מבין עד כמה החיים חשובים".

החיים באמת חשובים, אפילו טובים – עם כוס יין לבן על הסיפון בלב ים אפשר ממש לגעת בזה. גם סיפורו של זעפרני הוא סיפור מנהלים יפה ומעורר השראה, מהסוג החביב עליי. זעפרני, יליד קריית שמונה, החל את דרכו באופיר טורס כשליח צעיר, וטיפס אט-אט בסולם הדרגות. היום הוא, כאמור, משנה למנכ"ל. במלחמת לבנון האחרונה עלה לקריית שמונה, להיות עם המשפחה ברגעים הקשים. הוא ג'נטלמן, זעפרני, גבר כזה שפותח דלתות, וגם אבא מסור ששולח מדי יום מסרון של אהבה לילדיו.

שאלתי אותו עד כמה אופיר טורס מורווחת מהקרוזים שהיא מוכרת, וכמה ביקוש יש לדבר הזה. "רואים גידול משמעותי, בין 15% ל-30%, בשנה בענף השיט", ענה. "השנה אנחנו מזהים גידול של 20% יחסית לשנה שעברה, כשהביקוש הוא בעיקר לקרוזים של החברות הגדולות כמו NCL, וליעדים הקלאסיים, כמו האיים הקריביים. אבל לצערי הרווחים בענף התיירות כך או כך לא גדולים", סיכם את העניין.

בבוקר המחרת עזבנו את הספינה. עליתי להיפרד מהסיפון העליון וברקע התנגנו שירי פופ. צוות הספינה שטף את הרצפה וריח העץ הרטוב בישם את האוויר. השיר האחרון שנוגן לפני שירדתי מהים אל היבשה היה שיר עם מקצב מונוטוני ומשפט אחד שחזר על עצמו - There someone on your mind. מיהרתי להציץ בכרטיס הטיסה – עוד 24 שעות אראה אותו.

חזרתי הביתה. בערב ההוא, כשעליתי על הסיפון, אחרי בקבוק היין, הרוח הקרירה של האוקיינוס גזרה עליי כאב גרון. מנוצחת על-ידי הטיסה ומנוזלת נכנסתי בדלת. סיפרתי לו שהתקררתי, והוא התקין תרמוס חם. נזכרתי בפקר, שסיפר איך לפעמים כל מה שצריך זה מישהו שיקשיב לך. אז סיפרתי לו על הבריטים ועל הארוחות הטובות, איך כמעט הימרתי בקזינו וכמה גדולה הייתה המיטה בקבינה. הוא הקשיב. התחבקנו, ולרגע הרגשתי שוב בלב ים; נראה לי שחטפתי גם וירוס בבטן.

* הכותבת הייתה אורחת של חברת אופיר טורס

>> לא רק בשבקין: סיפורים של ישראלים ששרדו בג'ונגלים בחיים האמיתיים

• הכל כלול
• חבילות נופש
• ספינה
• קרוז
• שיט
• שיט תענוגות