לא רציתי לנסוע למרוקו. אמרתי שאותי אף אחד לא יגרור לטיול שורשים. הייתה לי הזדמנות לפני שנה וחצי, והחמצתי אותה בלי למצמץ. יש לי קווים אדומים: את בית המשפחה ברבאט ראיתי כבר, בתמונות שחור-לבן. בכל אירוע משפחתי, אחרי הקוסקוס, דחפו לי את האלבום ליד. זו השכונה, והנה ממש כאן, זה הבית של אמא. זה לא עשה לי כלום בפעם הראשונה, לא בפעם השנייה וגם לא בפעם ה-500. לפני שאצא לחפש את השכונה ברבאט ש"תסגור עבורי מעגל", אמרתי לעצמי, יש שלושים יעדים אחרים בעולם שמסומנים אצלי, ואחריהם לפחות עוד עשרה משחקי כדורגל באירופה.
לפני כמה ימים חזרתי ממרוקו
נתחיל מהסוף: לא הגעתי לבית ברבאט. בשלב מאוד מוקדם הבנתי שאני לא צריך את החיבור האישי כדי שמרוקו תכה בי בכל הכוח. זה היה הניצחון הקטן שלי על פרופגנדת השורשים. הניצחון של מרוקו היה החוויה. מרוקו שוקעת בך בימים שאחרי החזרה. היא צפה ועלתה בי לאט-לאט. אלה כנראה הניגודים הבלתי אפשריים שהיא מייצרת, ניגודים קשים לעיכול ברגעים שחווים אותם. רגע אחד תסתובב בשוק, ומרוקו תיראה כמו עוד מדינה צפון אפריקאית חסרת סיכוי. אבל מבט אחד הצדה או דלת אחת שתיפתח יספיקו כדי לקחת אותך 150 שנה קדימה.
חיי לילה וניגודים עזים
הסדק הראשון מתחיל במרקש, המקום שמייצר את הניגודים הכי חזקים במרוקו. למשל זה שבין כיכר ג'אמה-אל-פנה המפורסמת, המתמלאת בערב באלפי מקומיים שאוכלים ושותים וקונים ומוכרים ורוקדים ומנגנים, לבין העיר שמתפתחת מחוץ לחומות של הקסבה, עם מלונות חמישה כוכבים, בתי קזינו ומועדוני לילה היי-קלאס.
כרטיס הלוטו שלנו היה מדריך מקומי בשם ברהים, שהוצמד אלינו על-ידי חברת הטיולים. הדרך הטובה ביותר לקבל את מה שהעיר הזאת (ומרוקו בכלל) מציעה היא כנראה באמצעות מדריך מקומי. זה התחיל בסיור שגרתי במאגר מים ובגני איב סן לורן בעיר. אחרי שעתיים ביקשנו מברהים לעצור את הרכב. אחרי שסירב שלוש פעמים לשתות בירה ("אני בתפקיד"), הוא נכנע. "ברהים, עזוב אותך ממאגרי מים, תביא אותנו למרוקו", התחננו, "תכניס אותנו למקומות שהופכים את מרוקו למה שהיא". את ארוחת הצהריים למחרת קבע ברהים במסעדת פועלים בסמטה קטנה בתוך השוק של מרקש.
במבנה אפוף עשן, בגודל מטר וחצי על שניים וחצי (כולל מטבח, כיור ומדף אבן במקום שולחן) קיבלנו ערימת סרדינים עם לחם. זו הייתה הארוחה הכי טובה שאכלנו בארבעת הימים במרקש. והיא לא מפחיתה בכלום מהביקור במסעדת הגורמה "לרוטונדה" או מהמשתה הגדול שערך לכבודנו רובר אסרף, היהודי המפורסם ששימש במשך שנים כיועצו של המלך חסן השני.
צריך להסתובב בסמטאות כדי להבין את העוצמה של הריאדים המפורסמים (מלונות הבוטיק, 60 אירו ללילה). אין שום דבר שיכין אותך לכניסה לריאד. לא שלט גדול בחוץ ולא רחבת כניסה או לובי. רק דלת רגילה של עוד בית בשוק. בפנים - הפתעה. זה לא רק העיצוב המרשים שלהם, השיק המרוקאי או הבריכה על הגג, כמו בגלל המקומות שבהם הם נמצאים - בתוך סמטאות צרות, מטר וחצי רוחב, ולפעמים גם מלוכלכות.
גם חיי הלילה של מרקש מייצרים ניגודים עזים. בספרי ההדרכה נכתב "מדובר במדינה מוסלמית, וככזו לא שותים בה אלכוהול". כדאי למחברים להתעמת עם המציאות. ביקשנו מברהים לקחת אותנו לבר מקומי אותנטי. נכנסנו למועדון אפוף עשן סיגריות, מסריח ממש, ועם בחורות מקומיות זולות. אבל 15 מדרגות למטה, באותו מועדון ממש, כבר מצאנו את עצמנו בסביבה אירופית לחלוטין, כשהשתייה יקרה פי שבעה (וגם הנערות המקומיות.
המסע אחרי הלובסטר האישי
מרקש, רבאט, פס. הרכב סוגר מאתיים קילומטרים של נסיעה. חולות. חולות. חולות. עצים ושיחים מדולדלים. עוד עלייה בכביש, ופתאום תמונה אחרת לגמרי. אחרי שבוע של נוף מרוקאי מדברי, נפרס לפנינו האוקיינוס האטלנטי. הכניסה לאסווירה, העיר הכי יפה והכי מרשימה בעיניי. עיר חוף שהרבה אנשים נוטים לוותר עליה, מפני שהיא לא יושבת להם טוב על מסלול הטיול. היא מרוחקת ממרקש ומקזבלנקה, ומצריכה נסיעה מחוץ לכיוון ה"טבעי" של מרבית הטיולים.
אם בניתם את הטיול על מלונות של 100 דולרים ללילה, אסווירה זה המקום שבו חייבים לנפץ את הבונקר. תשכחו מהריאדים של מרקש. אלה מלונות ספא שיושבים על קו החוף של האטלנטי. בעבור 230 דולרים לחדר ללילה, התיישבנו במלון אטלס אסווירה וספא. עשרים מטרים מחלון חדר השינה מתחיל חוף הים.
הנמל הוא לב החיים של העיר. סירות דיג נכנסות ופורקות סחורה. שרימפס, צלופחים, סרדינים (מרוקו היא יצואנית הסרדינים הגדולה בעולם), דגים מכל הסוגים. הסחורה נזרקת לארגזי פלסטיק על הרציף. אתה מחפש את הטנדר או את הרכב שיבוא לקחת אותם משם, אבל שם לב לכך שרוב הסחורה בכלל לא מועמסת. המכירה נעשית על הרציף עצמו. אותם צלופחי ענק שנפרקו לפני שלושים שניות מהסירה כבר מסודרים למכירה על רצפת הבטון הרטובה.
הערב שיורד על החומות שעוטפות את אסווירה מוריד על העיר הזאת את אחת השקיעות המהממות שאפשר לקבל. 24 שעות קודם לכן זה מה שחשבתי כשראיתי את השקיעה על העיר האדומה במרקש. אסווירה של שעות החשיכה היא עיר שונה לחלוטין. עיר חוף מערבית. הדייגים והשחפים נעלמו. עכשיו אלה מועדוני הלילה. ואתה תשלם על הוויסקי כמו כל תייר מערבי שידוע שהכסף מצוי בכיסו.
באופן לא צפוי, היה דבר אחד שהחזיר אותי בכל זאת לילדות. זה התחיל בכניסה למרקש וליווה אותי בכל ימי הנסיעה. אותם כבישים צרים וארוכים שחוצים כפרים ועיירות. בצדדים של אותם כבישים זהו אותו חול שממנו עולים דקלים לגבהים של 15-20 מטרים. כל מי שגדל באזור חולות ימית או רפיח, התנועה במרוקו היא טיול השורשים שלו. היא תזכיר לו תמונות דומות שנעלמו מהנוף הישראלי בתחילת שנות ה-80. בכל זאת שורשים.
* הכתב היה אורח של חברת ימבטבע ושל חברת אליטליה
>> חמישה לילות בפראג ב-266 דולר ועוד טיסות וחבילות נופש במחירים מטורפים
