לא קלינטון, לא בוש, ואולי גם לא אובמה, יצליחו כנראה להטביע חותם בתל אביב כפי שעשו ג'ורג' אדמס, רולה פלויד והרברט קלארק אי-שם ב-1866. הללו, אחוזים בטירוף האמונה והגאולה, היו חלק מקבוצה בת 157 אמריקאים כפריים תמימים אך נועזים, שעשו כאן היסטוריה. שני רחובות צרים וציוריים נשארו מאותה הרפתקה אמריקאית - רחוב אוארבך ורחוב הופמן בדרום תל אביב, שמפגשם יוצר במבט-על צלב סימבולי. חמישה בתי עץ נותרו מתוך 22, עדות אילמת לחלום ולשיברונו.
אז מה הביא את החלוצים הללו ממיין לעזוב הכול וללכת בעקבות האמונה והלב לארץ הקודש? התשובה היא ג'ורג' אדמס, כומר פרוטסטנטי כריזמטי אך תימהוני, שהטיף באובססיביות לחזרה לארץ הקודש ולהכנתה לקראת שיבת המשיח. לאדמס לא הייתה בעלות על השיגעון. הוא היה חלק מגל משיחיות שפשט ברחבי אמריקה.
אדמס רכש קרקע ביפו בהתכתבות, בסיוע סגן הקונסול האמריקאי הרמן לבנטל, והחל במסע יחצ"ני לקידום הפרויקט. מאמיניו הלכו אחריו. ב-22 בספטמבר 1866 עגנה בנמל יפו האונייה נלי צ'יפיין, ובבטנה בתי עץ מוכנים להרכבה, ריהוט רב, ציוד חקלאי, ושני פריטים שטרם נראו עד אז בארץ המובטחת: פסנתר וכרכרה.בהיעדר פירמן (היתר) טורקי לרכישת הקרקע, נדחתה ההתיישבות, והחבורה התמקמה במאהל זמני סמוך לחוף. הצרות סרו לפתחם בזו אחר זו. כבר בחודש הראשון מתו תשעה ילדים ממחלות ומזיהום. רק כעבור חודשים אחדים נמצאה קרקע, והם החלו בבנייה. בתי העץ פיארו את השכונה הזעירה, אך הקשיים לא הרפו. החקלאות שהכירו לא התאימה לאקלים הים תיכוני שהעיק עליהם, התוצרת לא הספיקה לכלכלתם, ובארץ זבת חלב ודבש היו החלב חמוץ והדבש מר.
ואדמס? המנהיג הרוחני לקה בשתי חולשות קריטיות: ארגון שערורייתי ואלכוהוליזם. במו ידיו דרדר את החבורה מדחי אל דחי, מצץ את כספה עד תום ונעלם. חסרי כול, חיזרו החברים לפתחי תורמים ונדבנים, וסופם ששבו לאמריקה בבושת פנים. נשארו רק הרברט קלארק, שמונה לסגן קונסול בירושלים, ורולה פלויד, שחי בשכונה (הופמן 17), והיה למורה הדרך הראשון בארץ ישראל.
כעבור שנה נרכשה המושבה בידי הטמפלרים הגרמנים. אלה בנו עוד 18 בתי אבן, והוסיפו מרפסות לבתי העץ האמריקאיים. כשהצטרף לשכונה הברון הרוסי פון יוסטינוב, אבי-סבו של שחקן הקולנוע פיטר יוסטינוב, שופץ הבית שבו השתכן (אוארבך 8), וב-1895 הפך למלון בשם פארק, שהיה מפורסם בגנו המרהיב. במקום התארחו ב-1898 קיסר גרמניה וילהלם השני ורעייתו אוגוסטה ויקטוריה. כיום שוכנת בו אכסניית הארגון הנוצרי בית עמנואל.
באוארבך 6 הוקם מלון ירושלים הטמפלרי, שבשעתו יצא שמו למרחוק וכיום עובר שיקום. באוארבך 4 שכן הבית האמריקאי הראשון ששוקם, לימים שכנה בו מסעדת קרן הזכורה לטוב.
לפני שני עשורים שבו צאצאי האמריקאים לביקור, עם חזון מהפכני להוכיח שאבותיהם היו למעשה גיבורים. סיפור של כישלון ובושה הפך לסיפור של גאווה על נחישות, אומץ וחזון. אחד המבקרים היה גם הסופר האמריקאי ריד הולמס, שאף כתב ספר בשם "נחשונים", על המושבה ועל אנשיה (תורגם לעברית).
הולמס סגר מעגל כשהצליח לרכוש, רגע לפני הריסה, את הבית באוארבך 10. הוא ואשתו שיפצו את הבית והפכו חלק ממנו למוזיאון "בית ידידות מיין", המתעד את סיפורה של ההתיישבות ההזויה. עוד במוזיאון: דגם של הספינה שהביאה את המתיישבים, מרתף עם קורות מקוריות, ומשקוף עץ שעליו חרות שם משפחת ווינוורת', שהולמס מצאצאיה (טל' 03-6819225).
לצדו, בהופמן 15, ניצבת כנסיית עמנואל הניאו-גותית, שהוקמה ב-1904 ושופצה במרוצת השנים. היהלום שבכתר הוא העוגב הגדול והמרשים. המקום פתוח לביקורים, ומדי פעם נערכים בו קונצרטים נפלאים (טל' 03-6829841). מומלץ לתת קפיצה קטנה, או לסטות מעט מן הדרך ולהיכנס לשכונה הלא-יהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו. אפשר לשוטט לבד, או להצטרף לאחד הסיורים המודרכים.
