טוב, יש שם גם חופים יפים. זנזיבר | צילום:
Hamady, Istock
כיום נחשבת זנזיבר, שרשרת איים זעירה באוקיינוס ההודי מול חופי מזרח אפריקה, למועמדת מובילה בתחרות על המקום המושלם לחופשה חלומית על שפת הים. ואכן, חולות לבנים וים בגוונים עזים של טורקיז, עשיר באתרי צלילה מרהיבים, חופים מוקפים בשפע של צמחייה טרופית, תושבים מאירי פנים ונינוחות אפריקאית הופכים את השהייה בחופיה לחוויה בלתי נשכחת. אבל זו תהיה טעות להתייחס למדינה המרתקת הזו כאל חוף ים אחד גדול. יש בה הרבה יותר מזה. בעיר זנזיבר, העיר היחידה בארכיפלג, חולפות סירות הדייגים למרגלות הטיילת והגנים, ולהקות של יונים מתעופפות מעל צריחי המסגדים והכנסיות. בסבך הסמטאות הצרות של עיר האבן, המכונה כך בגלל אבן האלמוג הזהובה שממנה נבנתה, הומים השווקים וניחוחות כבדים נישאים באוויר. משבים עזים של ציפורן, הל וזנגוויל מגיעים משוק התבלינים. דלתות העץ המגולפות של הבתים נושאות עיטורים מעודנים מתרבויות רחוקות. בשפתם של התושבים נבללות מילים בערבית, בהינדית, בפורטוגזית ובאנגלית, עדות לתערובת אתנית ותרבותית, למגוון שליטים זרים, ולמסעות סחר חובקי עולם.
מעצמת סחר עתיקה
במשך מאות שנים הייתה זנזיבר בירתה של מעצמת סחר עתיקה, צומת מרכזי בנתיבי הסחר העולמי. משחר ההיסטוריה סחרו בני הבנטו, תושבי האזור האפריקאים, עם סוחרים יוונים, פרסים, הודים וסינים. מעמקי היבשת השחורה הובאו לכאן עבדים ושנהב, ובנמלים נמכרו בדים נוצצים, בשמים יקרים ותבלינים נדירים מהמזרח. כשהתיישבו באיים הסוחרים הערבים, בימי הביניים, אימצו אנשי החוף השחורים את דתם ואת האדריכלות, המנהגים והלבוש שלהם. בעקבות המפגש צמחו מאפייניה של התרבות הסוואהילית (של החוף, מהמילה הערבית סאהל): מיזוג של החושניות האפריקאית עם קסמי ערב. פסל אישה אפריקאית בזנזיבר | צילום:
leigh coppin, Istock
עושרם של אדוני הסחר הסוואהילים הביא לזנזיבר בעת החדשה מגוון של שליטים חמדניים: הפורטוגלים, העומאנים, הבריטים. כשזכו בעצמאותם, בשנות ה-60 של המאה ה-20, מיהרו תושבי זנזיבר להתאחד עם הרפובליקה השכנה, טנזניה. אך בעיר האבן שוכנות עדיין רוחה המסורתית ויופייה הרב תרבותי. בארמונות זנזיבר, הנמנים עם נכסי המורשת העולמית של יונסק"ו, השתמרה אווירת הפאר האגדי שבה חיו שליטיה הנהנתנים. המפורסם שבארמונות המהוללים היה "בית אל-מטוני" (Beit el Mtoni), ארמון התענוגות של הסולטן סייד סעיד, שנבנה במאה ה-19 על שפת הים באחד מחופיה המרהיבים של זנזיבר, ושנודע במערב בזכות הספר Memoirs of an Arabian Princess.
המחברת, אחת מבנותיו של סעיד, הנסיכה סיידה סלאמה, נמלטה לאירופה עם אהובה הסוחר הגרמני, וכתבה שם את ספרה, המאפשר הצצה לחיי החצר האקזוטיים של הסולטנים.
מסתריו של ארמון התענוגות, שהפך במהלך הדורות לאיי חורבות, נחשפו לאחרונה על-ידי מחלקת העתיקות של זנזיבר בשיתוף מלון מטוני מרין (Mtoni Marine), שהאתר נמצא בשטחו. בין שרידי ההרמון, שבו נשמרו נשותיו של הסולטן (לסעיד היו שלוש רעיות ו-75 פילגשים), התגלה ושוקם החמאם הפרסי הפרטי שבנה לרעייתו הראשונה, יצירת מופת ארכיטקטונית ואירוטית. נחפרה גם החצר עטורת הקשתות, בעלת החלונות הנשקפים אל הים, שבה נהג הסולטן לארח.
במקום נערכים גם אירועים מיוחדים, כמו קונצרטים וסיורים היסטוריים בעקבות עלילותיה של הנסיכה סלאמה, המיועדים לאיסוף כספים להמשך מבצע השיקום, והמאפשרים למבקרים לקחת חלק בהצלת ארמון הסולטן, שנבנה ברוח אלף לילה ולילה (להזמנת הסיורים ופרטים על הפעילויות: 2250140 24 255, mtoni@zanzibar.cc).
שרידי הארמון מרהובי בזנזיבר | צילום:
Achim Prill, Istock
טקסי יופי ותשוקה
כשאני מסתובבת בין שרידי הארמון, אני יכולה לדמיין בקלות את אחורי הקלעים של ההרמון. בהרמונות של זנזיבר שירתו אשפיות יופי ופיתוי, שנקראו קונגווי, ששילבו את מורשתן של המרפאות השחורות עם מומחיותן של בלניות ההרמון הערביות. המוסד הזה קיים בזנזיבר עד היום. הקונגווי מוזמנות על-ידי משפחות לטקסים אינטימיים הנערכים בבית, בעיקר לטקסי הכנה לחתונה. במהלך הטקסים הקונגווי מכינה את גופה של הכלה לאירוע, ומלמדת אותה את סודות האהבה.
דמאג'י נסיבו, המשמשת כקונגווי לבנותיהן של מכריה וקרוביה הרבים, הסכימה לחלוק איתנו כמה טיפים מקצועיים שהיא נותנת לכלות הצעירות: "צריך לשים פרחים על המיטה, להבעיר את הקטורת, ולהעביר מעליה את הסדינים, שיעלו ניחוח. החדר צריך להיות מואר בנרות, והמוזיקה נעימה. לא רק בליל הכלולות, אלא בכל הלילות. תמיד".
אבל חיים משותפים אינם מבוססים רק על לילות מאושרים. "הכי חשוב זה ללמוד איך להיות מרוצים גם בימים", היא אומרת. לדבריה, רעיה נבונה לוקחת את החולשות של הגבר שלה בקלות, כי זה גורם לו להרגיש טוב איתה. היא אוהבת את משפחתו, כי זה עוזר לו לאהוב אותה. היא מפתיעה אותו בכל יום במשהו חדש, וכך הוא לא הולך לאחרת לעולם. כדאי לה לשמור על תשוקתה ולטפח את גופה. העצות האלה טובות לנשים באשר הן, אך לאישה זנזיברית מומלץ גם לשים קצת דם של תרנגולת בגינת צמחי המרפא שלה לפני השתילה, כך צבע החינה שלה יהיה יותר יפה.
אשה עלי עבדאללה, מעצבת זנזיברית צעירה, מחיה את האמנות העתיקה הזאת במרמבו (Mrembo) - הספא הסוואהילי הראשון שעושה שימוש בחומרים טבעיים ובמתכונים מסורתיים. הספא נמצא בבית עתיק במעמקי השוק (סמוך לכנסייה הקתולית ב-Cathedral Street, טל' 430117 0777 255 ), ונועד לנשים מקומיות ולנשים מערביות המעוניינות בהתנסות בטיפולי יופי מסורתיים. מומחיות הבית היא טקס יופי סוואהילי המכונה סינגו - מירוק העור בתערובת של צמחים מקומיים, ובהם פצ'ולי, יסמין וילנג-ילנג, ועיסוי חושני ממושך של הגוף בשמנים ארומטיים. "טקסי היופי הזנזיבריים נועדו להוביל את האישה למצב רוח של קסם, תשוקה ורומנטיקה", אומרת אשה עלי עבדאללה.
זה אינו ספא בנוסח המוכר לנו במערב, אך המקום נקי, נעים ואקזוטי. מההתנסות שלי, תערובת הצמחים הופכת את העור לקטיפה מבהיקה, גם מרגיעה את הנפש וגם גורמת בו בזמן לשיכרון חושים.
את הערב אנחנו מסיימים ב"מונסון", מסעדה צעירה ואופנתית המארחת את מיטב היוצרים המקומיים. על רצפת המחצלות המסורתית מגישים מזון סוואהילי: פירות ים, צמחי שורש בחלב קוקוס, בקלאוות וקפה. המטבח הזנזיברי משלב מצרכים אפריקאיים, מאכלים ערביים ופרסיים עם בישול בנוסח הודי וסיני, ומלווה במגע צרפתי קל שבקלים.
כמו האוכל, גם המוזיקה המקומית היא מיזוג בין המקור הערבי והשפעות אפריקאיות ואסייתיות. דמיינו מפגש ענקים בין הזמרת המצרייה אום כולת'ום, המוזיקאי האפריקאי סליף קייטה והנגן ההודי ראווי שנקר, ותקבלו את עוצמתו הסוחפת של הצליל. הוסיפו לזה אלתורים וירטואוזיים ותבינו מדוע הזנזיברים קוראים לחוויה הזאת "טארב" (כך נקראת המוזיקה המסורתית הקלאסית של זנזיבר), שמשמעותו בערבית התרגשות.
נפלנו על מופע של הרכב טארב עכשווי. מנהיג הלהקה, מוהד איסה מאטונה, ממייסדי האקדמיה למוזיקה של זנזיבר, מכנה את הטארב "הג'ז הסוואהילי" ומסביר: "הטארב אמנם דומה לבלוז, אבל הוא לא עצוב. אצלנו האהבות שמחות".
ימצאו עבורכם את החוף המושלם | צילום:
Adrian Assalve, Istock
החוף הסודי
חברת Zanzibar Adventure מציעה לנופשים שירות ייחודי: הם ימצאו עבורכם את החוף המושלם, זה שתמיד רציתם. חול לבן ודקלים יש בשפע, עכשיו אפשר לדון בפרטים: צעיר, תוסס עם דיסקוטק גדול בלילה? - יש. קטן, אינטימי, באווירה של ירח דבש? - גם את זה יש להם. מלון יוקרתי? בקתות חוף? רק תגידו.
הפנטזיה שלנו הייתה חוף נידח, הרחק ממרבצי התיירים. שם, במקום שבו מתארחים רק מעט בני מזל בכמה בקתות מסורתיות, יפות להפליא ופשוטות, נמצא גן העדן האבוד שתמיד חיפשנו. זריחות צלולות התחלפו בימים חמימים, תוך כדי רביצה בערסל אפשר לבהות בדייגים פורשים רשתות ובנשים עטופות בצעיפים צבעוניים השולות אצות.
כשהשפל מתחלף בגאות וכשהשמש שוקעת אל לילות עטורי כוכבים, בחלונות הבקתה נדלקות העששיות. שום דיסקוטק אין כאן, תודה לאל. בחוף הסודי הזה יש רק אורחים שמתלחשים, או קוראים ספרים, או מחזיקים ידיים, וכאלה שחזרו משחייה או מטיול על החול הלבן, הנמשך עד לאופק רחוק, או כאלה ששקעו בחלום מול הים, כמונו.
