לטבול במשקה האלים

הודו, הארידוור. תהלוכה ארוכה ואקסטרווגנטית של אנשי דת ושל מסדרי נזירות שונים עשתה את דרכה מעיר האוהלים הארעית אל מקום הטבילה. התהלוכה נמשכה יום שלם, כמעט ללא סוף. מורי הדת ישבו על אפריונים מפוארים, כשהם מוקפים בלהק תלמידיהם הקרובים שסככו עליהם בשמשיות הדורות, נפנפו במניפות טקסיות ופזרו פרחים וקטורת לכל עבר. משני עברי הדרך, שפונתה מאדם ניצב המון רב שהריע לגורואים, מורי הדת, שחלפו על פניהם. קול התרועה כמו שיקף את מקומה של הדת בהודו, שהוא שריר ואיתן גם בהודו המודרנית.

באותו בוקר ישבתי לצדו של דיליפ שרמה, עורך דין משכיל שהגדיר עצמו חילוני, ושאירח אותי במסגרת ההזדמנות להתפרנס מהלנת עולי רגל במהלך הפסטיבל. ישבנו בשולי החצר, לוגמים צ'אי ריחני שנמזגו בו תה עם תבלינים וסוכר בחלב שמנוני. שוחחנו על המצב במזרח התיכון, כשלפתע הופיעה אשתו כשהיא נושאת סלסילה גדולה עמוסה בפירות ובפרחים. היא סידרה אותם בקפידה על מבנה אבן בצורת חרוט קטן שניצב בגן, והשאירה מאחוריה מונומנט ססגוני להפליא. כשפנתה לחזור הביתה, זינקו ממרומי הגג כמה קופים חמדנים שידעו שכדאי לחכות, וחטפו הכול. "מה זה?", שאלתי את עורך הדין, שענה ללא שמץ של היסוס או מבוכה: "זה המקום שבו סבא שלי הגיע להארה. אז בלעה אותו האדמה". ומיד המשיך: "אבל ספר לי עוד על מבצע אנטבה ועל האח של נתניהו".

שיאה של התהלוכה היה הרגע שבו הופיעו מסדרי הנזירים העירומים. מאות הגברים מגודלי השיער עטו לגופם אפר בלבד. הם גדשו את הרחוב למלוא רוחבו, שעטו לעבר הנהר, מנופפים בחרבות ובכידונים, ואוי למי שנקרה בדרכם. העירום המוחלט נועד לסמל את התעלותה של הנפש על צורכי הגוף. אין, אגב, נזירות עירומות. "אצל נשים לא ניתן לדעת אם היצר שולט בהן או הן בו", הסביר לי עולה רגל אחד כשקריצה בעינו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי את התהלוכה, ולא פחות מכך הדהימו אותי ההמונים, עולי רגל מרחבי הודו, שצפו בשוויון נפש בנזירים המתריסים נגד כל סדר חברתי מקובל - של לבוש, של שיער מטופח, של חיי משפחה ושל התנהלות יומיומית.

השקה פלאית

הקומבה מלה, הפסטיבל הגדול בעולם, שמתקיים בימים אלה בהארידוור (Haridwar) בצפון הודו, הוא כמו פעמון ענק המזכיר לי שהזמן חולף במהירות גדולה מדי. מאז זכיתי לבקר בעוד כמה טבילות המוניות שכאלה - פסטיבלי הקומבה מלה בערים אללהאבד (Allhabad), נאסיק (Nasik) ואוג'אין (Ujjain), המקומות הנוספים שבהם נערך הטקס. לפי המיתולוגיה ההודית, אלה הן ארבע נקודות מקודשות, והסיפור ארוך, מסועף ורב גרסאות. הוא מתאר איך האלים נחלצו להציל את העולם ממבול נורא. בשלב מסוים בסיפור מתחולל בין האלים לבין יצורים מיתולוגיים קרב סביב כד נקטר (Kumbha בסנסקריט, ומכאן שם הפסטיבל), ובו נוזל שהלוגם ממנו ישיג לעצמו שליטה נצחית בעולם. האל וישנו הצליח להביס את היצורים ולחטוף מידיהם את הכד. הוא נחפז לקצה הארץ, שם המתינו לו יתר האלים. בדרך הוא הפיל טיפות נקטר על הארץ.

לפי גרסה אחרת נאלץ לנוח מעט, ונפש לכמה דקות בארבעה מקומות על-פני האדמה. כך או אחרת - בארבעה מקומות אירעה השקה פלאית בין הארץ לבין משקה האלים, ולכן התקדשו ארבע הנקודות הללו. כל הערים הללו שוכנות על גדות נהרות. השתיים האחרונות לאורך הנהר המקודש ביותר בתת-היבשת - הגנגס. הטובל במים במקומות אלה במועדים מקודשים, כמוהו כטובל בנקטר עצמו.

מה עושים בפסטיבל כזה? חוץ מאירועי הטבילה המרכזיים, אין אף אירוע שהוא חובה. הטוב ביותר הוא להקצות לביקור מספיק זמן, לשוטט בעיר האוהלים הארעית, כיוון שאז הקסם מתחולל מאליו - נקלעים לאירועים קטנים (טקס משפחתי, דרשה דתית ועוד), עדים להתרחשויות מעניינות (כהן הדורש מהמאמין לאחוז בזנבה של פרה לבנה ומברך אותו בשתן שלה), נפגשים עם מקומיים ועוד. בקומבה מלה תמיד מתחולל משהו, ובדרך כלל מאות דברים במקביל - לחבוק את האירוע כולו כלל לא ניתן.

הארידוור היא ללא ספק אחד המקומות המזמינים יותר לפקוד אותה במהלך הקומבה מלה. ראשית - היא סמוכה יחסית לדלהי; שנית - היא צמודה לרישיקש (Rishikesh), אותו מעוז רוחני שהתפתח החל בימים שבהם ישבו הביטלס על גדות הגנגס, הפריחו סילוני עשן כחלחל ולמדו תורה מפי המהרישי. מי שרוצה לחוות את הקומבה מלה, אבל ירא את ההמולה רבתי בהארידוור יכול ללון ברישיקש (בתקופת הפסטיבל כדאי להזמין מקום מראש!), ליהנות מנופי נהר רוגעים, ממסעדות שיודעות דבר או שניים על החך המערבי, ולגמוא את המרחק הקצר לשטח הפסטיבל בתחבורה ציבורית או במונית.

השמיים שעל-פני האדמה

לפני כמה שנים, זמן קצר לאחר יציאתו לאקרנים של הסרט ההודי-בוליוודי "דבדאס" (Devdas), שהיה להיט גם במערב ואף הוקרן בפסטיבל קאן היוקרתי, צפיתי במקרה בראיון בבי.בי.סי עם הבימאי סנג'יי לילה בהנסאלי. השיחה קלחה, וסנג'יי השיב ברוח טובה על שאלות רבות שנגעו לעלילת הסרט, לתהליך ההפקה ולעבודה עם הכוכבת אישווריה ראי, שכבר ניצבה עם רגל אחת בשערי הוליווד.

לפתע שחרר המראיין הבריטי שאלה, שניכר היה כי פגעה בבמאי כמו אגרוף בבטן. "איך אדם משכיל כמוך מתייחס אל כל השטויות הללו של מיליון האלים, ולעבודת האלילים?" שאל את סנג'יי. נשימתי נעתקה לרגע. גם בשל הזלזול המוחלט של המראיין בתרבות לא-לו, וגם מהציפייה הדרוכה לראות כיצד יגיב סנג'יי. הוא שתק לרגע, כמו מעכל את המילים שהוטחו בו, ואז הישיר מבטו אל המראיין והשיב בשלווה עילאית: "אדוני, אם שחקנית יפהפייה כמו אישווריה ראי מהלכת אצלנו על-פני האדמה, בשמיים שלנו יכול לקרות הכול!". לקול תשואותיי הרמות הוא קם מכיסאו, ובעיצומו של השידור נטש את האולם. מההתנהלות הזו ניתן ללמוד עד כמה טבועה התפיסה הדתית בבסיסה של הודו, ועד כמה בלתי ניתנים להפרדה חיי היומיום, גם אלה החילוניים כביכול, מעולמם של האלים.

זיכוך ולכלוך

אללהבאד, הודו. כמה שנים לפני כן. אנשים ואנשים ועוד אנשים. פרצופים ועוד פרצופים. שטף אדם שבו הפרט, היחיד, מאבד משמעות. זרם אין-סופי של פנים, של אנשים, של עולם ומלואו ועוד אחד. תווי הפנים של אחד נמהלים בזיכרון תווי הפנים של אחר, וההבנה שהכתה בי לפתע שהפנים, כמסכת עור, חושפים כה מעט מנפשו הכמוסה של הנושא אותם. ופתאום נוצר קשר עין, אקראי לכאורה; מחליפים חיוך, מברכים לשלום ונרקמת שיחה. דווקא בתוך אותה עיסה אחידה של המון אנושי מעורבב, שב הפרט הבודד ומתמלא משמעות; גדוש כרימון, עשיר ומורכב. בהודו הפרט מאבד משמעות ומוצא משמעות חדשה.

"בוא!", קרא לי יוגשוואר, חבר שלא פגשתי זמן רב, ואחז בידי. הפתעה גדולה אחזה בי נוכח המפגש עמו שוב, דווקא בעיבורה של ההמולה העצומה שהתחוללה באללהבאד במהלך המהא קומבה מלה, הכינוס הגדול מכולם. אותו יום היה שיאו של הפסטיבל, ובאותו יום לבדו טבלו בגנגס כ-26 מיליון בני אדם. אז עדיין הייתי מופתע ונפעם מצירופי מקרים שנראו לי בלתי מתקבלים על הדעת. רצתי בעקבות חברי אל הנהר, כשהוא אוחז בידי, וניצבתי במי הנהר שלחכו את רגליי. קווצות שיער גזוז ומחרוזות פרחים שצפו במים וזרמו הלאה. כמעט מתוך אינסטינקט פניתי לעבר השמש שאך זרחה, והצמדתי את כפות ידיי זו לזו.

פעמים כה רבות עקבתי אחר הטקס לפרטיו, ועתה ביצעתי אותו ללא כל צורך לחשוב על שלביו השונים. המים נאספו בכפות ידיי הקעורות, שכמו הורמו מאליהן מעלה, וזלגו מהן חזרה אל המים. לאחר מכן צעדתי כמה צעדים לפנים וטבלתי מלוא הגוף, עד למעלה מהראש במים. צינתם הפיחה בי חיות. לרגע היה שקט מוחלט, שקט בלבה של ההמולה הגדולה בתבל. שקט שנוצר דווקא מתוך ההמולה הזו.

מולי שקקה הגדה כמו נחיל דבורים. נשים רבות רכנו לכבס במים את הסארים הרטובים שפשטו מעליהן לאחר שטבלו כשהם עוטפים את גופיהן. "איך הן מכבסות במים המלוכלכים הללו?", תהיתי בלבי, ולפתע קלטתי שבמים המלוכלכים הללו טבלתי אני כרגע, ובהם אני עודני ניצב. ההבחנה בלכלוך שצף במים לא עמעמה במאומה את תחושת הזיכוך שאחזה בי. הרביתי לחייך וחייכו אליי. האם היה זה פולחן פרטי שלי, או מעשה חיקוי של המאמינים שסביבי? בהודו גבולות ה"אני" המוכרים מיטשטשים. נדמה לי שזה מה שאני כל-כך אוהב בה.

>> כל הסיבות לנוסע לזנזיבר (וגם כמה תמונות שישכנעו אתכם)

• הודו
• פסטיבל
• קומבה מלה
• רוחניות