לברזיל נסעתי בידיעה די ברורה, שהאוכל לא יהיה במקום הראשון. יש חופים, יש אווירת חופש פתיינית ותודה לאלוהי הגוגל על המצאת גוגל טרנסלייט שאיפשר לי לדבר חופשי עם מקומיים שלא מדברים אנגלית. האנשים פה הם כל הסיפור. חייכנים, יפים, חיים בסדר-יום אחר, שונה מכל מה שהכרתי.
טסתי בחברה הלאומית הארגנטינאית, Aerolineas Argentinas הגעתי לריו מבואנוס איירס, וכל הדרך הייתי בחרדות. ישבתי בשורה מס׳ 2 (ביזניס בכאילו) ותא הטייס היה פתוח כל זמן הטיסה, יותר משעתיים.
כל דקה דמיינתי איך מחבל מגיח מבטן המטוס ומתנפל על הטייס ומרסק אותנו על הר. או בניין. טייס המשנה, עם זקן התיש הלא אופנתי שלו, פשוט פתח כל רגע את הדלת לפלרטט עם הדיילות. הן בתורן עשו הכל כדי לצחקק, לחייך ולהעביר את הזמן איתו בנעימים. ואני? אפילו כוס מים בקושי קיבלתי. פעם הבאה אני עולה על אוטובוס מוצ'ילרים מבואנוס לריו. יותר בטוח ויותר שירותי.
ואחרי שבנס נחתתי בשלום בריו, בדקתי כמה מלונות עד שהשתקעתי במלון Best Western Premier, שהיה נעים ומפנק במיקום סופר אסטרטגי: בדיוק בין חוף איפנמה לחוף קופקובנה.
הליכה של שלוש דקות לימין תביא אתכם לאזור איפנמה על שלל חופיו השקטים יותר (וההומואים יותר). הליכה מהמלון שלוש דקות שמאלה מביאה לחוף קופקבנה העמוס יותר, אולי אחד החופים המוכרים בעולם. נכון בגלל המיקום לא היה לי נוף לים, אבל אני תל אביבי, אז מי צריך. והחדר שלקחתי היה מרווח, מעוצב, עם מכונת אספרסו ומיניבר פתוח, כחלק מהמחיר.
עוד מילה אחת על המלון: הייתה שם ארוחת בוקר נהדרת, עם קרואסוני חמאה מתפצפצים בפה, גרנולות מגוונות, יוגורט אמיתי וכמובן כל חביתה שתרצו. והקפה היה של Illy - ממש כמו בבית.
הגענו לאוכל
הייתי בריו עם חבריי, שגריר ישראל בפראגוואי פלג לוי ועם יוסי שניר, שניהם גרים באסנסיון וזה לא ביקורם הראשון בעיר. לשמחתי חרשתי איתם את כל המסעדות של סצינת האוכל המקומית. אז נכון כולנו מכירים את הגריל המקומי הבלתי נלאה ומכירים גם את הנטייה בדרום היבשת לאכול וול דאן. אבל יש גם מקומות טובים, בסטנדרטים גבוהים, שאפשר להשיג בהם בשר לא מיובש.
ביום השני שלי בברזיל, בריו דה ז'נרו, ניגשו אלי בחוף קופקובנה חבורת ישראלים וביקשו המלצה היכן לאכול.
מיד שלחתי אותם למסעדת זאזה (Zaza), שם מגישים את אחד מנתחי סטייק הפילה הטובים בעיר. תוסיפו לזה תמנון שמוגש עם ירקות ומאכל מקומי שכולל בצק ושורש טפיוקה עם גבינה – ותקבלו ארוחה מושלמת.
באותו הערב, כשגם אני הגעתי לאותה המסעדה, החבורה הישראלית אכן הייתה שם ולדבריהם הם גם נהנו מאוד. גם אני. מחירים: קחו את מחירי ישראל ותורידו 30%. סטייק הפילה למשל, ששוקל 300 גרם, יעלה שם פחות ממאה שקלים. והכי חשוב: אפשר להזמין מקום עד השעה 20:00 והמקום יישמר לכם. אם תגיעו בלי להזמין מקום, יש מצב שתמתינו כמעט שעה כדי לקבל שולחן. זה אחד המקומות היותר הלוהטים בעיר, והקהל המקומי מוכן לחכות בתור, והרבה.
באזור איפנמה בכלל יש עשרות מסעדות – טורקיות, יפניות, מקומיות בצקיות (אמפנדוס למיניהם) ובשריות. הכיף הגדול זה לבוא עם כפכפים (הוויאנאס כמובן, קניתי פה זוג ב-25 שקלים. בארץ הן כבר עולות באזור ה-150 כמובן) ללגום בירה מקומית קרה שמוגשת בתוך כלי ששומר על הקור ולנשנש בשר לסוגיו. אם מדובר בבשרים – תנסו לא להזמין פילה (שברוב המקומות יוגש וול דאן) אלא לכו על הנתחים המקומיים – ביפה דה צ'וריסו ונתח פיקניה.
ולא רק בשר
מקום מומלץ לפירות ים וגם לסטייקים הוא בר אסטור (Bar Astor) שנמצא ממש על חוף איפנמה. פה אכלתי למשל 6 אויסטרים ב-25 שקלים. בארץ נשלם יותר מזה עבור צדפה אחת. פה גם האווירה כיפית, עמוסת מקומיים והאוכל נהדר.
ברוב המקומות העממיים יצפו במשחק כדורגל במסכים, ושאגות השמחה, או העצב, מוסיפות גם לאווירה. במקומות האלה יזמינו האנשים, מעבר לסנדוויצ'ים, כמה מנות מקומיות שמעניין לטעום. למשל את תבשיל השעועית השחורה – פיג'ואדה – שאפשר לקבל עם או בלי בשר. אל תצפו כאן לצ'ילי המקסיקני, הגרסה הברזילאית היא לא חריפה ודי אנמית. אפשר לאכול את הקובה המקומית (Kibe) שמאד מזכירה את שלנו וגם קרנה דל סול – סולייה מקומית שהתייבשה בשמש (כך לפחות השם רומז), שהיא נתח מומלח ומיובש.
וטיפ לסיום לאוהבי הבשר ההרוס – זו כאמור מדינת הוול דאן: אם תזמינו בשר במידת עשייה של מדיום או חס ושלום רייר, יגדירו את הבשר שלכם "בשר רע" -Mal Pasado. אז אל תיבהלו ותזמינו בלי בושה את הבשר העשוי רע. כאמור, ניתן למצוא אותו בקלות.