"אין מצב", ניסיתי לשכנע את עצמי בסחיות ישראלית. "הייתי בצה"ל! השכבתי מארבים בלבנון! אין מצב שאני מת כאן עכשיו בעומק שני מטר בפיורד הנורבגי היפהפה והשלו הזה!".
שתי דקות לאחר מכן, כשהוציאו אותי מהמים, הפנים שלי היו כחולות והעיניים היו פקוחות לרווחה. כשחזרתי להכרה זה היה בשיעול מלווה בהקאת מים, בדיוק כמו שהיו מצילים מישהו מטביעה ב"משמר המפרץ" ואריקה אלניאק הייתה מבצעת הנשמה מפה לפה.
"פשוט עמדנו שם על הרציף בהלם. כולם היו בטוחים שאתה מת", סיפרו לי בדיעבד חבריי לקורס הצלילה בבית הספר לצלילה מקצועית שבפאתי אוסלו.
בלשן, אוהב דגים?
נורבגיה היא מדינה עם יופי עוצר נשימה, אנשים קלילים ונחמדים ומורשת ויקינגית שהם לוקחים מאוד ברצינות. כ-5 מיליון תושבים חיים על שטח עצום, כמעט שווה בגודלו לזה של קליפורניה, שבה כ-40 מיליון תושבים. בהשוואה קרובה יותר הביתה, על כל קמ"ר בנורבגיה חיים 15 אנשים. על כל קמ"ר בישראל חיים 400 אנשים. בכל פעם שישראלי הולך לים או לפיקניק, הוא חולק את המרחב הציבורי של החוף או שמורת הטבע עם שליש מעם ישראל. בכל פעם שנורבגי יוצא לטיול, זאת חוויה טרנסצנדנטלית.
חשוב לקחת בחשבון את המרחב כשמנסים להבין ולהכיר את הנורבגים. יש לו השלכות על מבנה החברה ועל הפסיכולוגיה האישית של כל תושב ותושב. השלווה הפוליטית, הביטחון הכלכלי, הגֶנים הוויקינגיים הפראיים והמרחב - כל אלה ביחד רוקחים עוגה מאוד מיוחדת. נורבגית בת 14 יכולה ללכת בימי שני לשיעור גיטרה, בימי שלישי לשיעור בלט ובימי רביעי להתאמן בסקי-שוּטינג - ספורט שבו יורים תוך כדי סקי (שורשי הספורט נעוצים במיתולוגיה הנורדית, ספציפית אל בשם Ullr שהיה אלוף גם בסקי וגם בירי חץ וקשת). יש נורבגים שחיים על אי בגודל של נתניה ועובדים ביבשה או על אי אחר. בכל בוקר הם נוסעים ברכב מהבית אל המעבורת, עולים עם הרכב למעבורת ומפליגים לעברו השני של הפיורד. בסוף יום העבודה הם חוזרים הביתה באותה דרך ואז יוצאים על הסירה לסיבוב דיג קצר, מביאים הביתה את ארוחת הערב היומית. לכל נורבגי/ת יש סירה, וכל נורבגי/ת יודע/ת לדוג.
הדיג תמיד היה אינהרנטי בדמם של הוויקינגים. בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כשהתגלו שדות הנפט במים הטריטוריאליים של המדינה, זה השתלב באופן מאוד טבעי עם ההיסטוריה הימית המפוארת של הנורדים. כיום, צי אניות ה-Offshore של נורבגיה הוא השני בגודלו בעולם - עובדה די בלתי נתפסת כשמדובר במדינה עם 5 מיליון אזרחים. התעשייה הימית כוללת המון עבודה מתחת למים, חלקה של מכונות ורובוטים משוכללים וחלקה של צוללנים מקצועיים.
צלילה מקצועית היא תחום שלא שמעתי עליו עד שעברתי לגור בנורבגיה לפני כארבע שנים. אשתי השבדית סיימה את לימודי הפסיכולוגיה זמן קצר לאחר שהיכרנו והציעה שנעבור לנורבגיה כי "זה גן עדן לפסיכולוגים". אני, שכבר טיילתי בנורבגיה ונשביתי ביופייה - גם של אשתי וגם של המדינה - הסכמתי בשמחה. היא מצאה עבודה על אי מרהיב ביופיו בשם Sandnessjøen, שנמצא באמצע שומקום על גבול חוג הקוטב הצפוני, ועברנו לגור שם.
מלבד בית החולים המחוזי, אפשרויות העבודה באי די מוגבלות (והאמת, היצע העבודות לבעלי תואר שני בבלשנות כמו שיש לי הוא לא בדיוק עשיר גם באזורים מרכזיים יותר של העולם). מי שלא עובד בבית החולים, עובד בתעשייה הימית - בנפט או בדיג. לאחר כמה חודשים של עבודה מהבית כעוזר מחקר באוניברסיטת תל אביב, החלטתי להסתגל לסביבה החדשה ולנסות לקחת חלק באופרציות הימיות המרשימות שהתרחשו בפיורד מחוץ לחלוני. מה יכול בלשן להציע לתעשייה הימית? כלום כמובן. אז החלטתי ללכת על צוללן.
רגליים למעלה על הראש
צלילה מקצועית שונה לחלוטין מצלילה חובבנית. ההכשרה שונה, הציוד שונה, העומקים שונים, משך הצלילות שונה, הסביבה התת-מימית שונה, ומטרת הצלילה כמובן שונה. צוללנים מקצועיים קודחים בקרקעית הים בעזרת מקדחה הידראולית, מניחים תשתיות לגשרים, בונים רציפים, גוררים מסגרות מתכת על הקרקעית ויוצקים לתוכן בטון, מנקים ומתחזקים ספינות, נמלים ומערכות עגינה, מצילים סירות טרופות, ועוד מגוון רחב של עבודות ופרויקטים, הכל מתחת למים.
זאת עבודה די מגניבה בעצם. עם כל הציוד המשוכלל, התחושה היא כמו ב"ארמגדון" רק במים ולא בחלל. כמובן שיש מידת סיכון מסוימת בעבודה מסוג זה: לאחד הצוללנים שפגשתי, בחור נחמד בן 22, יש תשע אצבעות רק כי הוא נגע בחבל בתזמון לא מוצלח במיוחד. עם זאת, חוקי העבודה הנוקשים בנורבגיה מחייבים את המעסיקים למלא אחר תקנות בטיחות מאוד קפדניות, כך שעם כל הסיכון, ממוצע ההרוגים בענף הצלילה המקצועית בנורבגיה בעשורים האחרונים עומד על אחד בשנה. זאת בהשוואה לכעשרה הרוגים בשנה בענף הצלילה הספורטיבית (החובבנית) - שם אין חוקים ותקנות נוקשים כל כך.
כשצוללים במים קרים כמו מי הפיורדים, משתמשים בחליפה יבשה. ההבדל העיקרי מחליפה רטובה שרוב הישראלים מכירים הוא שבחליפה יבשה הגוף אינו בא במגע ישיר עם המים, ומכאן שמה. עם זאת, קשה לומר שחמים ונעים שם בתוך החליפה אחרי שהייה של שעה, או ארבע שעות, במים בטמפרטורה של שלוש מעלות.
החליפה היבשה עשויה מבד עבה והיא אטומה לחלוטין למים, כך שבין הגוף לבין המים מפרידה שכבה של אוויר העצורה בתוך החליפה. השליטה בציפה שונה לחלוטין והרבה יותר מורכבת, כי אוויר בתוך מים תמיד ישאף לעלות למעלה. בצלילה עם חליפה רטובה נהוג להשתמש במאזן ציפה, מין תיק גב שניתן לווסת את נפח האוויר שלו; כדי לעלות מעלה לכיוון פני המים יש למלא אוויר בתיק, וכדי לשקוע עמוק יותר יש לרוקן אוויר. בחליפה יבשה, השליטה בציפה נעשית על ידי ויסות האוויר שנמצא בכל נפח החליפה, דבר שמאוד מקשה על תנועת הגוף מתחת למים. כל תנועת יד פשוטה מצריכה התנגדות לאוויר הנמצא בשרוול ומושך את הזרוע כלפי מעלה.
עם מאזן הציפה המוכר, המוצמד לגב, הגוף תמיד נשאר במצב שבו הטורסו נמשך כלפי מעלה. בחליפה יבשה יכול לקרות מצב של איבוד שליטה: האוויר מגיע אל כפות הרגליים והן נמשכות מעלה בבת אחת, כך שהצוללן מוצא את עצמו תלוי במצב הפוך - עם הרגליים למעלה והראש למטה - וכמו בשיר ההוא של הפיקסיז שואל את עצמו "וור איז מיי מיינד?".
זה בדיוק מה שקרה לי בצלילה הראשונה בקורס. זו שהלכתי בה לעולמי לדקה או שתיים.
אני מת פה
בצלילה המדוברת הייתי בעומק של כ-10 מטר. כשהרגליים שלי עלו מעלה, נפח האוויר בהן גדל מיד - מה שמשך את גופי מעלה לכיוון פני המים. ככל שעליתי למעלה, נפח האוויר גדל יותר ומשך אותי מעלה מהר יותר וחזק יותר.
מלבד העובדה שמאוד מסוכן לעלות במהירות לא מבוקרת מעומק של 10 מטר עד לפני המים (הסיכון הוא בבלוטות האוויר שנמצאות במחזור הדם בגופנו, ונפחן גדל באופן מיידי), צינור האוויר שמחובר אל מסכת הפנים נתקע מתחת לסולם שמשמש ליציאה מהמים. סיכום ביניים: הייתי תקוע במצב הפוך, כשהאוויר ברגליים שלי מושך חזק כלפי מעלה והצינור שמחובר למסכה משאיר אותי עם הראש למטה, בעומק של כשני מטר ובזווית שכמעט שברה לי את המפרקת.
לאחר מספר שניות, כוח המשיכה כלפי מעלה היה כל כך חזק שהוא גרם לניתוק המסכה מעל פניי. אלא שלמרבה הצער זו לא השתחררה מהסולם: אילו הייתה משתחררת, האוויר ברגליי היה מושך אותי למעלה ובהגיעי אל פני המים הייתי יכול פשוט להרים את הראש מעל המים. אז בשלב זה בסיפור, אני תקוע מתחת למים באפיסת כוחות מהמאבק להיחלץ, ובלי אוויר לנשימה.
קשה מאוד לתאר את תחושת חוסר האונים המוחלט הזה. מעבר לעובדה שזה לא נעים ולא נוח, מאוד מתסכל כשאתה מנסה לנשום ובמקום אוויר נתקעים לך מים באף ובגרון. ואז אתה סוג של משתעל, ומתוך אינסטינקט שוב מנסה לנשום, ושוב מים.
ניסיתי איכשהו לשמור על קור רוח, התחלתי לדבר עם עצמי וניסיתי לשכנע את עצמי שאין סיכוי שאני הולך למות עכשיו – צה"ל ומארבים וכיו"ב. אני זוכר במעורפל ידיים שמחזיקות אותי ונאבקות לשחרר אותי, והדבר הבא שאני זוכר הוא שחזרתי להכרה שכוב על אלונקה, כשחבריי לקורס עומדים סביבי בשוק. ההבעה המבועתת על פניהם שימשה לי לאינדיקציה למראה פניי שלי.
מספר דקות לאחר מכן הגיע מסוק שפינה אותי לבית החולים באוסלו, טיסה של כ-20 דקות (כן כן, מסוק. בנורבגיה יש תקציבים). הרופא המומחה לתאונות צלילה שטיפל בי היה פלסטיני מכפר קטן בגליל. אני זוכר שחשבתי לעצמי "יא אללה איזה עולם קטן", והוא מצדו מיד הרגיש צורך להרגיע אותי: "אל תדאג, אני רופא. זה המקצוע שלי. אני לא מערב פוליטיקה ורפואה".
אגב, צוללן החירום של הקורס - זה שהיה לבוש בכל הציוד וקפץ למים להציל אותי כשהבינו שאני במצוקה - עונה לשם אשרף אלבורג'י, לבנוני שהתחתן עם נורבגית וחי באוסלו. אכן עולם קטן. ולמה לעזאזל אנחנו יכולים לחיות בשלום בנורבגיה, אבל לא בארץ? טוב, זה כבר נושא לכתבה אחרת.
הזמן הוורוד
למחרת בבוקר החלטתי שאני חייב לחזור למים. לא ידעתי אם אמשיך בקורס, כי החוויה מהיום הקודם ערערה את בטחוני וגרמה לכל הנרטיב הזה - בלשן ישראלי ממוצא תימני הופך לצוללן בים הצפוני - להיראות די מטופש. שלא להזכיר שחבריי לקורס הם בערך פי שתיים ממני בגובה, ברוחב ובמסת השרירים, עוד חיזוק לתחושה שאני לא בדיוק במקום הנכון. אבל הייתי נחוש בדעתי לחזור למים לעוד צלילה אחת ולהמשיך משם. לאחר ארבעה חודשים קיבלתי את התעודה. הוסמכתי לצלול לעומק של עד 50 מטר ולהפעיל מגוון רחב של ציוד וכלי עבודה מתחת למים.
מצאתי עבודה בחוות גידול סלמונים. הדגים בחוות הללו מוחזקים בתוך כלובי ענק שמחוברים למערכת עגינה משוכללת, ומפוזרים בפיורדים ובים הצפוני לכל אורך קו החוף הנורבגי. הכלוב הוא בצורת גליל בקוטר של כ-120 מטר שיורד לעומק של 25-50 מטר, ובתוכו חיים כ-100 אלף סלמונים. חווה אחת יכולה לכלול 30 כלובים כאלה. תקופת הגידול היא כ-15 חודשים, ולא כל הדגים שורדים עד שאיבתם אל הספינה שמובילה אותם אל המשחטה. הדגים המתים צונחים מטה, אל רשת שנמצאת בתחתית הכלוב. חבל מוביל מהרשת הזו אל פני המים, ובעזרת מנוף ניתן למשות את הדגים המתים מתוך המים. הגופות והשלדים מועברים אל תוך מטחנה ענקית, והבליל הוורדרד והמצחין הזה משמש לתעשיית המזון (לבעלי חיים, לא לבני אדם), ויש הטוענים שגם לתעשיית הקוסמטיקה (הפעם כן לבני אדם).
באחד מהכלובים האלה נקרע החבל המדובר והיה צריך להחליפו. מכיוון שמדובר בפעולה די פשוטה ואני הייתי הצוללן הצעיר בצוות, נבחרתי למשימה. לקחתי איתי את קצה החבל החדש וקפצתי עם כל הציוד אל תוך ים הסלמונים. בעודי שוקע מטה אל התחתית באופן איטי ומבוקר, אלפי סלמונים סקרנים וידידותיים שחו לעברי ונעצרו במרחק סנטימטרים ספורים מפניי ופשוט בהו בי בתמיהה. הפנס האימתני שמחובר אל הקסדה האיר אותם באור בוהק, ובשילוב עם העלטה מסביב הרגשתי כמו בחלום הפרפר של הפילוסוף הסיני ג'ואנג דזה: לרגע לא ידעתי אם אני צוללן שחושב שהוא סלמון או סלמון שחושב שהוא צוללן.
כשהגעתי לתחתית הכלוב, בעומק 27 מטר, גיליתי שטיח של עשרות גופות סלמונים מרקיבות (הרשת לא רוקנה במשך זמן מה כי החבל היה קרוע). גלי הריח הנוראיים עשו דרכם אל תוך הקסדה שלי, והביאו אותי מיד לסף הקאה. ויש לציין שהקאה בתוך הקסדה האטומה היא חוויה לא כל כך נעימה, כי אם לא בולעים בחזרה את הקיא, נחנקים ממנו למוות. בעזרת שתי ידיי וסנפיריי נאלצתי לפלס את דרכי אל הטבעת שבתחתית בית הקברות הזה, והעברתי דרכה את החבל בהצלחה. בלשן תימני הפך לצוללן בים הצפוני!
אני סילוני חרד
עברו כמה חודשים וקיבלתי ג'וב בתעשיית הנפט, על אסדת קידוח. למרות שאם לדייק, רוב הזמן עבדתי
מתחתיה.
באחת הצלילות התבקשתי לנקות את התחתית בעזרת רובה מים עם לחץ גבוה. כמה גבוה? מאוד מאוד מאוד גבוה. כשאתה מרחף להנאתך במים ופתאום לוחץ על ההדק, הגוף שלך נהדף לאחור כאילו שעמדת במעבר חצייה ונפגעת ממשאית בתאוצה. לכן, כשמנקים תחתית של אסדת קידוח בעזרת רובה כזה, נהוג להשתמש במגנט אימתני הקשור בחבל ללולאה באזור החזה של חליפת הצלילה. הוא ממוגנט לתחתית האסדה ובכך משמש כעוגן לצוללן.
דמיינו לעצמכם מטוטלת שבראשה המגנט ובתחתיתה בלשן-צוללן במשקל גוף של 70 ק"ג, שבכל פעם שהוא לוחץ על ההדק גופו נהדף לאחור עד למתיחה מקסימלית של החבל – ואז, כמו ספיידרמן על אסיד שלא מצליח להשתחרר מהקוּר, מיטלטל מימין לשמאל ומשמאל לימין ללא שליטה. כל זה תוך כדי שהזרנוק האימתני מתיז מים בקצב של 40 ליטרים בדקה, שמנקים את כל הרפש שהצטבר על תחתית האסדה במשך שנים, והרפש הופך למעין אבק שמרחף במים ולא מאפשר לראות כלום. כל הסנריו המגוחך הזה נמשך קצת יותר משעה, כשאני שוב ושוב שואל את עצמי "מה לעזאזל אני עושה כאן? יש לי תואר שני בבלשנות וכל סופ"ש הייתי מתקלט בברים הכי כיפיים בתל אביב ומעביר את החמרמורת בטבילה בים התיכון. הו, מי הים התיכון. הו, כה נעימים הם! מה לעזאזל אני עושה כאן? מה אני צריך את החרא הזה?".
בפרויקט אחר בתעשיית הנפט, שרשרת העגינה של האסדה הייתה מונחת על קרקעית הפיורד בעומק 35 מטר. המטרה הייתה לבדוק את תפקוד מערכת העגינה בזוויות שונות. בשל הסכנות הטמונות בעומק זה השתמשנו בנייטרוקס - תערובת אוויר עם ריכוז חמצן גבוה יותר מאוויר רגיל. לתרכובת הזו יתרונות מסוימים, ואחד מהם הוא שהיא אמורה להפחית את עוצמת התופעה המוכרת כשכרון מעמקים. אבל מתברר שזה לא ממש עוזר במקרה של צוללנים השוקלים פחות מ-150 ק"ג.
התכוננתי נפשית ארוכות לצלילה הזאת, על אף שמשימתי הייתה פשוטה: לקחת איתי רצועה ולהשחיל אותה בחוליות שונות בשרשרת לפי הוראות ממנהל הצוות, שצופה בשידור חי בכל מה שאתה עושה דרך מצלמה המחוברת אל הקסדה ומדבר אליך דרך מערכת קשר דו-כיוונית. כך מצאתי את עצמי בעומק 35 מטר, בחשיכה מוחלטת (קרני האור לא מגיעות אל המצולות), בסטלה לא כיפית בכלל ובפרנויה שכוכב הים שחלפתי על פניו שוב ושוב הולך לטרוף אותי. כל זה כשאני מתהלך סחור סחור בחיפוש אחר שרשרת שמונחת איפשהו על הקרקעית - שרשרת שכל חוליה בה היא בגודל של פיאט פונטו ושוקלת כשני טון.
כשסופסוף מצאתי את השרשרת נותרו לי כ-20 שניות לנסות להשחיל דרכה את הרצועה, עד שנגמר הזמן שהוקצב לצלילה שלי (כ-45 דקות) והייתי צריך להתחיל את התהליך הארוך והמתיש של העלייה המבוקרת לכיוון פני המים. הצלילה לא הוכתרה כהצלחה, אבל לפחות הייתה פחות מבישה מזו של הצוללן שסופסוף מצא את השרשרת, אבל נזכר שתוך כדי הסטלה וחיפוש השרשרת הניח את הרצועה איפשהו על הקרקעית בלי שום סיבה מוצדקת ושכח אותה שם. כעונש הוא היה בתפקיד צוללן חירום עד סוף השבוע.
זאת כבר הפעם השנייה שאני נדרש להגדרת התפקיד הזאת, אז מוטב שאסביר: צוללן חירום יושב בלבוש מלא מלבד המסכה כל זמן שיש צוללן במים, ובמקרה שהאיש במים נקלע למצוקה, תפקיד צוללן החירום לקפוץ אל המים ולבוא לעזרתו. לשבת שם עם כל הציוד בלי יכולת תנועה ובלי יכולת השתנה זה לא כיף, במיוחד כשהצלילות יכולות לארוך 4-5 שעות. צוללן חירום, בקיצור, זה המקבילה הנורבגית של להיטחן בשמירות.
תרשום, הוא ערבי
כידוע, מעבר למדינה זרה כרוך בהמון קשיים. אתה זוכה בפרספקטיבה מעניינת ובתובנות מאירות עיניים מחד, ומאבד פריווילגיות בסיסיות מאידך. כשהמדינה החדשה היא באמת שונה באופן קיצוני - דוגמת ישראל-נורבגיה - אדרבא. וכשאתה עובר לאי מנותק ומרוחק בקוטב הצפוני - אדרבא ואדרבא. חלק מהאנשים שם מעולם לא שמעו על פלאפל. הם אוכלים המבורגר בסכין ומזלג ומסתכלים על חציל כאילו שזה גוש סלע ממאדים. ההיכרות לעומק עם מקום, שפה ותרבות כל כך שונים מאירה את הארץ שבה גדלת באור שונה - לעתים באופן שלילי, לעתים חיובי, ולעתים פשוט שונה. הפרופורציה ונקודות הייחוס מקבלות ממד גלובלי.
למדתי למשל שבדיוק כשם שבעינינו הסקנדינבים הם סקנדינבים והאסייתים הם אסייתים, בעיני הסקנדינבים, מזרח תיכון זה מזרח תיכון. אין מבחינתם הבדל אם אתה ממצרים, מלבנון, מסוריה, או מישראל - כולנו ערבים. זה מאוד מרענן להסתכל על עצמך ולבחון את ההרגלים שלך ואת התרבות שממנה באת מנקודת מבט של האחר.
לפני שעזבתי את הארץ לימדתי עברית באולפן גורדון בתל אביב, עבדתי כמגיה ב"טיים אאוט", תקלטתי בכמה מקומות קבועים בתל אביב כמעט כל סופ"ש וניסיתי לנסח הצעת מחקר לדוקטורט בבלשנות. עם המעבר לקוטב, הכל נראה אחרת. נחשפתי לעולמות חדשים של תעסוקה שנראו לי מרתקים, ורציתי לקחת בהם חלק. האדם הוא הרי יצור סתגלני, לא?
נכנסתי לעניין הצלילה עם כוונה רצינית להתקדם בסולם ההיררכי - לעבוד כצוללן כמה שנים ולהתקדם לתפקיד בכיר יותר במערך התכנוני של הפרויקטים. לאחר כמעט שנתיים הבנתי שטעיתי. אני אכן יצור סתגלן, אבל עד גבול מסוים. המעבר לעולם אחר בשילוב עם הסבה מקצועית קיצונית כל כך היה קצת טו מאץ' בשבילי. אנשים שעושים רילוקיישן בשביל עבודה מגיעים לפחות לסביבה מקצועית מוכרת; יש להם קרקע רחבה מספיק בשביל לשרוד. לי לא היה שום מכנה משותף עם חבריי הצוללנים ושום היכרות מוקדמת עם התעשייה הזאת, מה שכמובן לא עמד לצדי.
בשלב מסוים גיליתי שכדי להגיע לג'ובים הטובים, שבהם המשכורת פנטסטית ויש תקציב להקפיד על בטיחות, אצטרך לרכוש ניסיון ולהעשיר את הידע שלי בתעשייה בג'ובים הפחות טובים - אלה שבהם ההקפדה על בטיחות היא לא בעדיפות ראשונה. כל הפקטורים האלה ביחד הובילו אותי למסקנה המתבקשת שהמקצוע המגניב וההזוי הזה הוא לא כל כך בריא לי.
אני אסיר תודה על הדברים שכן יצא לי לעשות ועל המצבים הקיצוניים שנחשפתי אליהם - החוויה הייתה אכן מרתקת. אך עם זאת, אני גם אסיר תודה על כך שאני חי ונושם ושברשותי עדיין כל גפיי וכל אצבעותיי.
אבל כיום אני עובד כבלשן בתעשיית ההייטק.