"הבחירה לעצב 100 מקלטי שטח שונים היא רעיון מוזר למדי, ולבחור ללון בהם לילה אחד בהחלט חורג מהגדרות 'הנורמליות' החברתיות", אומר לנגן. "אבל עבורי זו בחירה נכונה, שמשלבת שלושה גורמים שונים: התשוקה למקומות פראיים, עניין בפיתוח מוצרים לשימוש בחוץ והקריירה שלי כאדריכל".
חיית לילה כלואה בתוך עיר
בינואר 2012 יצא לנגן למסע, שעשוי להימשך כמה שנים טובות, במהלכו אחת לזמן מה הוא יוצא לשטח ובונה מחסה לילי. עד כה הוא לן ב-19 בקתות שבנה. לנגן מקפיד לבחור במקומות בהם הקרקע מספקת די והותר משאבים טבעיים לבניה ואת החומרים - עצים, שרכים, אבנים - הוא אוסף בשטח ובונה בהתאם לתוכנית שעיצב מראש. בלילה הראשון יצא ליער סמוך לביתו ובמשך שעתיים הרכיב שלד מענפים שעפו מהרוח.
הוא מספר, כי באזורים המנותקים מעט מן העיר מסתובבים לא אחת חבורות של שיכורים, ביניהם בני נוער, אך המחסה מספק לו גם בידוד מהסביבה או במילותיו: כ"חיית לילה שמנסה להימנע ממגע אנושי". בסוף כל הרפתקה כזו הוא מפרסם פוסט בבלוג, בו מוצגת התוכנית עליה התבסס ולצידה תמונות המתעדות שלבים שונים של הקמת המבנה. בבלוג הוא חולק עם הקוראים את החוויות שעברו עליו באותו הלילה, רגע לפני שהשעון צלצל (כל בוקר בשעה שבע) והוא שב לחייו בכרך הסואן.
להתחבר לחיים פרימיטיביים
בילדותו, בכפר קטן במערב סקוטלנד, נהג לנגן לשחות בים, לדוג בנהרות, לטפס על ההרים בסביבה ולחקור את יערות הפרא. "כילד בתנועת הצופים המקומית התעניינתי רבות במחנאות וניווט. החוויות האלה עיצבו אותי בשלב מוקדם של החיים, והיוו מסגרת התייחסות לשלבים מאוחרים יותר בחיי", סיפר. לדבריו, חוויות הילדות הן שהובילו אותו להבנה, שילדים בני זמננו אינם זוכים להרפתקאות טבעיות כאלה, בעיקר לא כשהם שקועים במחשב או בטלוויזיה.
כדי להעניק להם התנסות מסוג אחר, בבקתה השביעית הוא צרף את בתו בת ה-6, זוגתו ושני אחייניה - תאומים בני 12. במשך חמש שעות בנתה החבורה מבנה שיתאים לחמישה איש, ואחרי ארוחת הערב ישבו הילדים לצלות מרשמלו על המדורה ואז נרדמו בשקי השינה.
"לעשות דברים בעלי ערך בחיק הטבע זה אתגר גדול מאוד כשחיים באזורים מתועשים", מסביר לנגן ומוסיף: "אני מניח שהבלוג שלי צובר פופולריות כי הוא נגע במשהו די ראשוני; לא רק מאורות ילדים, אלא המסורת השלמה של חיים באופן פרימיטיבי, בסיסי. להתחבר חזרה למקומות אליהם היינו מחוברים במשך מאות ואלפי שנים".
האנשים מגיבים בציניות
בניית מחסה בחיק הטבע או באזורים כפריים מתקבלת בהבנה, כסוג של "בילוי בשעות הפנאי". אך מה קורה אם המקום שנבחר נמצא בליבו של מרחב עירוני? "ההקשר עשוי להיות זר לתפיסתם של אנשים", משיב לנגן. "כל העניין הופך ל'תת תרבות'. השממה העירונית מקושרת בתרבות עם התנהגות אנטי-חברתית, כמו חסרי בית או נרקומנים. אם תרד לרגע מהמשעול שמתווה לך העיר, אתה עשוי למצוא אזורי פרא שכוחים, מערערים בפוסט-תעשייתיות שבהם, אך לרוב הם גם מלאים בבקבוקי אלכוהול ועזרים לצריכת סמים. למה שמישהו ירצה לבלות פה? אנשים מגיבים לזה בצורה צינית, אבל בשבילי, זו פשוט עוד הרפתקה, עוד תירוץ לחקור את הנוף האורבני בצורה מלאה יותר. היציאה למרחבים האלו מציעה סיכוי למצוא איזו פראות על סף הדלת - לא רק בעמקים הרחוקים ובפסגות ההרים".
ואם בתחילת הדרך הרגיש לנגן נבוך מכדי לשתף את עמיתיו לעבודה בפרויקט "המוזר" שלו, ולא ידע איך להסביר את המכה שקיבל בראשו בזמן בניית המחסה השישי, הוא מעיד שעם הזמן, הם התרגלו לרעיון ואף הביעו בו עניין. "אני עובד במשרד מלא באנשי עיצוב ואנשים יצירתיים, ובפעם האחרונה שיצאתי לשטח כבר הצטרפו אלי שני עמיתים מהעבודה".
לכל לילה שכזה, אומר לנגן, יש את ההרפתקאות שלו, הזיכרונות שלו והבעיות שלו. בין אם מדובר בתחושה של סביבה עוינת או בגג שלא חוזק היטב ונפל באמצע הלילה, אין ספק שמדובר בהרפתקה עצומה. את היעד שהציב לעצמו - 100 מחסות שונים - הוא לקח כפרויקט אישי, שיאפשר לו לבלות עם עצמו. בתחילה לא היה ברור כמה זמן כל זה יימשך, אך ככל שהפרויקט צובר תאוצה ויותר ויותר אנשים מתעניינים בו ומתעסקים בו, הגיע לנגן למסקנה שזה ייקח כמה שנים טובות.
מה יקרה כשיסתיים הפרויקט?
"זה יהיה עצוב מאוד כשהכל יושלם, כיוון שזהו מנגנון שמאפשר לי להתעסק ולחקור את החוץ".