נתחיל מהשורה התחתונה והכואבת: ארגנטינה יקרה. יקרה מאד. מאז שהנשיאה הקודמת כריסטינה פרננדס דה קירשנר עשתה פה תכנית כלכלית וביטלה את השער הכפול של הדולר, המחירים צמחו למספרים בדיוניים. אם פעם היו מגיעים מהמדינות השכנות לבואנוס איירס כדי לקנות בזול – כיום הכיוון הוא הפוך. מעבר לגבול עם פראוגוואי וברזיל תמצאו אאוטלטים ענקיים שיציעו לכם סחורה במחירי רצפה. כשנכחתי עיר, הייתה שביתה כללית והפגנות בגלל המצב הכלכלי. החנויות ריקות, ולרוב הארגנטינאים פשוט אין כסף או רצון לקנות טישרט ב-100$. צודקים.
אז קניות לא נעשה פה. נאכל בשר? הרי הבשר הארגנטינאי קיבל לאורך השנים דימוי של הטוב בעולם. גם במקרה זה קשה לי להיות חיובי מדי. להפתעתי במקומות היקרים והנחשבים בעיר, היו לי נפילות. ובמקומות פשוטים משפחתיים היו הצלחות. אבל את הבשר הכי טוב פה אכלתי במקום הכי לא צפוי בעולם – יותר מ-1,000 קילומטר מבואנוס איירס. ולשם נשוב בהמשך.
בואנוס איירס היא עיר ענקית שמחולקת לרבעים ושכונות. לפני שהגעתי עשיתי מחקר בין חברים (ותודה מיוחדת לפבלו רוזנברג) ובחרתי לגור בשכונת פלרמו סוהו - שכונה טרנדית עמוסת בוטיקים, מסעדות וברים. ברחובות כולם יתלבשו יפה, ממש אירופה. אני גרתי ממש בצמוד במלון Own Grand Soho. מלון בוטיק עם ארוחת בוקר מושקעת. חדרים נעימים, ובקבלה ישבה צעירה שבדיוק חזרה מסיור תגלית בארץ. בזכותה הפכתי ל-VIP במלון, כולל עזיבה מאד מאוחרת בחינם וחיוכים אין סוף מכל כיוון.
אזור מסעדות יוקרתי נוסף נמצא קרוב לאיזור המרכז (Centro) ובנמל הקרוב יש כמה מסעדות על המים. אין דבר מרגיע יותר מלאכול מול האוקיאנוס האטלנטי, למעט המחיר והבשר. אני סעדתי במסעדת Cabana las lias – מסעדה בעלת שם. המנות הראשונות היו נפלאות – בנוסף לאנטיפסטי עדין שכולל נקניקים וירקות שמגיע אוטומטית, הזמנתי נקניקיית דם מקומית, שנעשתה ביד אומן. הקינוח גם המצטיין. אבל הבשר? בינוני. ביקשתי את הנתח במידת מדיום וכמובן שהוא הגיע וול דאן. נואשתי. בשולחן לידי אכל בתאווה רבה מישהו רם דרג שהגיע למסעדה בשיירה מובלת בניידת. שולחן משמאל השתכרו עשרה יפנים משני בקבוקי וויסקי מובחר. האווירה קוסמופוליטית פלוס, הנוף מושלם. שירות מצטיין.
לא הכל פה בשר יבש
אז איפה כן אוכלים בשר טוב? לפני שאגיע אל מחוץ לעיר הנה טיפ חשוב. בזכות חבר ששהה פה כתרמילאי לפני כך וכך שנים, וממש גר בעיר חודשים, זכיתי לגלות את עולם האוכל הנחבא מהעין מתיירים מדושנים כמוני – המסעדות המשפחתיות.
החוק פשוט: לכו הרחק הרחק מאזורי התיירים. חפשו מסעדות פשוטות אך נקיות, שיש בהן גריל פנימי. אם הסועדים הם מקומיים, אין תפריטים באנגלית, ובצהריים הדלת פתוחה אבל המקום בעצם סגור בגלל הסיאסטה – הגעתם למקום הנכון.
הייתי בכמה וכמה מסעדות שעונות על התיאור הזה. אחת הטובות היתה ברחוב סאן חוזה על פינת רחוב צ'ילה, Gijon שמה. כאן אכלתי נקניקיית צ'וריסו נהדרת ומתפקעת מטעמים, ונתח אנטרקוט שלא יובש מדי. נכון שהתעקשו לעשות לי שפריץ מהיין האדום, אבל אפילו זה לא קילקל לי. ההפך.
רשמו לכם
הנה רשימת חובות קולינריים בבואנוס איירס: נסו את הסנדוויץ' מהלחם הרך ונטול הקרום: סנדוויץ' דה מיגה. לפעמים תגלו שהבצק הזה משמש גם כבסיס לפיצה. מוזר, אך מעניין. האמפנדות – כיסוני הבצק ממולאי הבשר, גבינות או תירס. בארגנטינה משום מה הם מוצלחים יותר מאשר בברזיל או פראגוואי. הם גדולים יותר, ופשוט ממכרים, ראו הוזהרתם.
חובה נוספת היא הגלידה. יש עשרות גלידריות בעיר, הגלידה מזכירה את זו האיטלקית, ובצדק - הארגנטינאים גאים בה.
אבל את הבשר הכי טוב שאכלתי במדינה, גיליתי 1,000 קילומטר משם במשולש הגבולות בין ברזיל, פראגוואי וארגנטינה. זה היה בצד הארגנטינאי, מטרים ספורים ממפלי איגואסו המפורסמים. אבל זה כבר יפורסם בטור הבא.