בשעה שמונה בדיוק הכריז הרמקול: "שערי בית הקברות נפתחים". ואכן, שערי הברזל המסוגננים החלו להיפתח בלחישה. שביל אבן מצוחצח הוביל אל שדרת ברושים עתיקים. משני צדי השביל התרוממו מצבות, מעוטרות בפסלי שיש של קדושים נוצריים. על כל מצבה היה מונח זר גדול של פרחים רעננים, שצבעיהם העניקו חיים לאתר המתים.
קרני השמש טרם חדרו את ערפל הבוקר, שנח על מי הלגונה הגדולה. מרחוק נשמעה צפירה עמומה של ספינה, המזהירה בעשותה את דרכה בים הערפל. כאשר נפתחו שערי בית הקברות, פסעה פנימה אישה קשישה שהחיים דחסו את קומתה, צולעת, צנומה ויעילה להפליא. במרץ פנתה אל הקברים, רעננה את המים בכדים הגדולים, בררה את הפרחים הנבולים והשליכה אותם לפח, ושטפה את הקברים במשפך גדול. כאשר ניגשה לקבר, כרעה על ברכיה והצטלבה. אחר כך מיהרה אל סולם גדול, גררה אותו אל קיר גבוה שבו קומות של קברים, טיפסה בקושי אל הקומה האחרונה, והחליפה את הפרחים שעיטרו את אחד הקברים. ענן שובב התערסל סביבה, ולרגע הפכה התמונה לסוריאליסטית.
חיזיון לילי מעולם אחר
כזה הוא בית הקברות שעל האי הקטן מזורובו בלגונה הגדולה של ונציה באיטליה. על כל קבר נמצאת תמונת המת המוארת בנר ובנורה קטנה, ובלילה נראה בית הקברות כחיזיון מעולם אחר. בית הקברות נחשב לאחד היפים באירופה, וכאן נקברים תושבי האי ותושבי האי הסמוך בורנו. בורנו הוא אי גדול ומתויר יותר, אך רק מעטים מכירים את בית הקברות המיוחד של האי השכן. בין בורנו למזורובו מקשר גשר עץ פשוט, שנועד לרוכבי אופניים ולהולכי רגל.
רוב תושבי בורנו הם דייגים המתפרנסים גם מתיירות. ייחודו של האי בשורות בתיו הצמודים, שכל אחד מהם צבוע בגוון אחר, מצהוב לימון ועד אדום אש, מסגול לילך ועד חום כהה. רחובותיו תעלות קטנות, ולצדי הגדות קשורות סירות. מגדל הפעמונים העקום, סמלו של האי, מאיים להתרסק בכל רגע אל רחבת הכנסייה הגדולה, הבנויה אבן אדומה.
כאשר הולך בן בורנו לעולמו, מובל ארונו לבית הקברות במזורובו בסירה עמוסת פרחים. להקת נשים מקוננות, לבושות שחורים ומטפחות עוטפות את ראשן, נדחסת לסירה, הגברים נדחקים לסירה נוספת, והשיירה המוזרה שטה בתעלות העיר, חוצה את התעלה הרחבה בין האיים, ועוגנת במזח הקטן. איי הלגונה הקטנים צפופים, וקיים מחסור חמור במקום לקבירת המתים. לכן הפכו בתי הקברות באיים לרבי קומות. במזורובו עצמות המת מתפנות לבית קברות אחר בתום שבע שנים.
לא רק המתים, כמובן, אלא גם החיים עושים את דרכם על המים. ה"ופורטו" הן סירות ברזל ישנות הממלאות בשקדנות, אף אם לא בדייקנות, את מקומם של האוטובוסים. העשירים נהנים ממוניות המים, ספינות עץ מהגוני זריזות הנקראות "טרגטו". המטיילים, המחפשים נוחות ושלווה, מטיילים בלגונה ובנהרות בספינות נהר - וכך עשינו גם אנחנו.
אנו התחלנו את מסענו בצדה הצפוני של הלגונה של ונציה, בעיירה הזעירה קורסייר שעל גדות הנהר סילה. העיירה טובלת בנוף פראי, ולאורך הנהר בנויות חווילות נאות, שמדשאותיהן גולשות עד המים. הנהר הרחב זורם במתינות לעבר מפרץ ונציה, עורך פיתול מרשים ואלגנטי, ומוצא נתיבות להתחבר אל הלגונה בתעלות רבות. על אחד מיובלי הנהר תמצאו את משרדיה של חברת לה בוט (La Boat), המשכירה למעוניינים ספינות בעלות מנועי דיזל, ומציידת אותם במפות של האזור.
הספינות הן גדולות, לבנות ומפוארות, ומזכירות בשיוטן ברבור נאה. בגדולות שבהן נמצא בדרך כלל שלושה חדרי שינה נוחים ומטבח מצויד היטב. כדי להשיט יאכטה כזו אין צורך ברישיון סקיפר או אף בידע קודם; כל אחד, עם מעט הדרכה, יכול לצאת עם חבריו או עם בני משפחתו לטיול מסוג זה. השיט מעניק למטיילים חופש רב - אין צורך לחפש מלון או מסעדה; רוצים - עוגנים, רוצים - ממשיכים בשיט. אפשר גם לקנות מצרכים בכפרים, להכין ארוחה ולאכול על הסיפון.
שיט נהרות
לפני שנים רבות, בטרם הומצאו הרכבת וכלי הרכב, הובלות הסחורה באירופה התנהלו באמצעות ספינות נהר. הנהרות, התעלות והלגונות שימשו כנתיבי שיט, ולאורך הנתיבים צמחו ערים ועיירות רבות. עם כניסת הרכבת והמשאיות לתמונה, הן לקחו על עצמן את תפקיד השינוע, ותנועת הספינות בנהרות פסקה כמעט לגמרי. האירופים המעשיים רתמו את המסלולים לטובת שיט נהרות תיירותי, והמסורת נשמרת.
כדי להגיע מן הנהר אל הלגונה נדרשים השייטים להיכנס ל"לוקר", שם מתבצעת השוואה של גובה המים בין הנהר הגבוה לבין הלגונה הנמוכה. הסירה מונמכת ונכנסת לתוך מעגן אבן עתיק, ומשני צדדיה נסגרות דלתות ענק. בצד אחד נסכרים המים, ובצד שני מתרוקן מעגן האבן, עד שפני המים מגיעים לגובה המים בלגונה ומתאזנים, והספינה יכולה להמשיך בדרכה. השימוש ב"לוקרים" מצריך קצת עבודת צוות של קשירה ושל קריאות כיוון אל המשיט, שלא תיפגע הדופן. בקיצור, חוויה.
ההפלגה בסירות נוחה, ומהירותן אינה עולה על שמונה קשרים (כעשרים קמ"ש). הדרך עוברת בין איים לא-מיושבים וירוקים לאיים מיושבים שבהם ארמונות פאר. חלק מהמסלול נושק לחופי ונציה, והמעבר ליד העיר היפה מרהיב וסוחט תקתוקי מצלמה.
כשמונים איים בלגונה הגדולה, חלקם לא מיושבים, ובלבם חצי-האי של ונציה. העיר העתיקה של ונציה בנויה על כלונסאות ופזורה על-פני עשרות איים זעירים. האדם התיישב באזור בסביבות שנת 400 לספירה. המתיישבים היו פליטים נפחדים, שמצאו באיים המבודדים מסתור מאימת אטילה ההוני. המים שהקיפו אותם והבוץ הטובעני הגנו עליהם מפני אויביהם. ברבות השנים הייתה ונציה לעיר-מדינה בעלת עוצמה כלכלית ופוליטית רבה, שנסמכה על כוחו של הצי שלה. במאה ה-16 החל כוחה לדעוך, והיא איבדה את מעמדה כמעצמה ימית.
הלגונה המקיפה את ונציה מופרדת מהים האדריאטי בסכר טבעי של איים צרים וארוכים: את רחובות האי לידו, שבו גרים עשירי ונציה, מקשטים ארמונות, מסעדות מפוארות ובתי מלון נאים, ומדרום לו אי צר עוד יותר, המזכיר במראהו אטריית מקרוני ארוכה - אי הדייגים פלסטרינה. סירות דיג מיושנות ואכולות חלודה קשורות לכלונסאות בחופי פלסטרינה, והבתים נראים כגיבוב גרוטאות שמהן מזדקרות צלחות לוויין. למרות העוני, האי מרהיב עין, בין הבתים כנסיות ולהן מגדלי פעמונים, ומסעדות דגים זולות וטעימות ניצבות על כלונסאות מעל המים.
אם ממשיכים דרומה מגיעים לקיוג'ה, עיר דייגים המרושתת בתעלות שיט רבות, שכינויה "ונציה הקטנה". כיאה לעיר דייגים, קיוג'ה מצוידת בנמל גדול, ומכאן יוצאות ספינות למסעות דיג של ימים רבים בים האדריאטי. גם זו חוויה, אבל זה כבר סיפור אחר. **
בארץ ניתן להזמין טיולי שיט בכל נהרות אירופה בחברת תשוט (Tashoot), המרינה בהרצליה, טל' 09-7908910.
