אנדלוסיה היא הקלישאה של ספרד, ובכל זאת, מרבית התיירים הישראלים המגיעים לארץ החמון והפאייה נוחתים בברצלונה המרוחקת, ואינם זוכים לטעום מן הדרום החם. תיירים אירופים דווקא מכוונים היישר אליו, אבל בעיקר עבור השמש והחופים. העיר מלגה, שבנמל התעופה שלה הם נוחתים, ושמציעה דגים נפלאים מטוגנים בשמן זית, פארקים מרהיבים ואמנות לרוב, כמעט ריקה מהם. הם ממהרים לריזורטים ושוכחים ממנה.
הרמות המתנשאות מעל מלגה צופנות יופי עצום. הן לוהטות בקיץ, והעונה הקרובה היא האידיאלית לביקור בהן. אנדלוסיה היא אחד היעדים הזולים ביותר במערב אירופה, הן מבחינת לינה והן מבחינת מזון. זו אינה תוצאה של המשבר הכלכלי הנוכחי. היא הייתה כזאת מאז ומעולם - מזמינה, נינוחה, יפהפייה ומרתקת, ולמרות כל זאת - לא לגמרי ידועה ובהחלט לא מקולקלת. היא גם לא באמת קלישאתית, כפי שמתברר כשמביטים בה היטב.
קלישאה ראשונה: פלמנקו
אפשר לשלם ולראות מניפות וקסטנייטות. בכל מלון יש עלונים לחוויות כאלה. אין מה להגיד, המניפות יפות והקסטנייטות מתקתקות היטב, אבל רוב התיירים מחמיצים את העובדה שפלמנקו הוא תרבות חיה בדרום ספרד. כדי לחוש אותה ככזאת, יש לפקוח אוזניים ועיניים ולהישאר ערים עד מאוחר. בסביליה, הפלמנקו מתעורר אחרי חצות. שכונת טריאנה ,(Triana) המצויה בצד ה“לא נכון“ של הנהר, מנגד לעיר העתיקה, הייתה בעבר מפלטם של החריגים. צוענים ואנשי שוליים אחרים חיו כאן, במרחק בטוח מהחיילים ומפקידי המלך ששלטו בעיר, ועמם בעלי המלאכה, שנזקקו ליותר מרחב מכפי שסמטאותיה של סביליה יכלו לספק. עד היום מצויים כאן בתי המלאכה לקרמיקה, שאריחיהם מקשטים את חצרותיהם הפנימיות המפורסמות של בתי אנדלוסיה, ועד היום מצוי כאן הקצב שאותו הביאו לכאן הצוענים - הפלמנקו.
בחצות מתחילה הגיטרה לבעור. צעירים היפסטרים בלבוש עירוני מתוחכם ובנקאים בז‘קטים, שהתגודדו קודם סביב הבר, מתחילים לנוע בהדרגה. הם רוקדים יחדיו פלמנקו־רומבה בסגנון חופשי ופלמנקו־סויאנה מורכב יותר, שדורש התחלפויות תכופות בין מיקום הגבר למיקום האישה בזוג. בסביליה ניתן ללמוד את הריקוד הזה כמקצוע בחירה בתיכון, ולכן מכירים אותו גם הצעירים.
בינתיים בחוץ, על הנהר, מתגודדים בחורים ובחורות סביב גיטרות, ומאוחר מאוד בלילה מגיעים המבוגרים ושרים בקול צרוד שירת פלמנקו טהורה. מה שאמור להיות עניין היסטורי, שעבר דיסניפיקציה מוחלטת, מתקיים בטריאנה כתרבות חיה, לילית, עממית וסקסית. כמו שצריך.
קלישאה שנייה: אלהמברה
היוצאים אל דרום ספרד מתלבטים לעתים קרובות בין שתי ערים גדולות: סביליה וגרנדה. איזו מהן עדיפה כבסיס למסע? אין לי תשובה חד־משמעית. הן שונות מאוד זו מזו ומומלץ לבקר בשתיהן. פרטיהן על הנייר עשויים לבלבל. סביליה היא העיר הרביעית בגודלה בספרד, אחרי מדריד, ברצלונה וולנסיה, אבל יש בה אווירה של עיר קטנה ונינוחה. גרנדה אמורה להיות קטנה הרבה יותר, אבל היא אורבנית ותוססת להדהים. רחובותיה העמוסים של גרנדה הם בעצם שבירת הקלישאה שלה. התיירים מגיעים לכאן לראות מבנה אחד - ארמון האלהמברה הייחודי, ודווקא העיר שלמרגלותיו היא שסוחפת אותם.
נתחיל מזה שהאוכל בגרנדה חינם. כל עוד הלקוח מזמין משקאות, יגיעו אליו טאפסים ללא תשלום מכיוון הבר. הדבר נכון במרבית המסבאות המסורתיות שבמרכז העיר, והוא תזכורת למסורת שהייתה נפוצה בספרד כולה. מקור המילה טאפס הוא במילה מכסה. המנה הקטנה ”מכסה“ את המשקה, ומשלימה אותו. אפשר, אגב, גם להזמין טאפסים בתשלום מתוך תפריט וכך לבחור מה יגיע, אבל מומלץ בהחלט להמר.
האלהמברה היא פנינת האדריכלות המוסלמית ביבשת אירופה כולה. מן החוץ היא מבצר מרשים, ומבפנים היא מקסם של מלמלת אבן ושל קרמיקה ססגונית. בימי השיא של החליפות ששלטה מתוך הארמון, הייתה העיר הזאת גם בירת התרבות היהודית בספרד, ואליה עבר רבי יהודה הלוי כשגורש מטולדו. ההיסטוריה הזאת קיימת במבנה, אבל חיה ממש למרגלותיו. העיר נותרה עיר שרב־התרבותיות יקרה לה. הקוסקוס נפוץ כאן כמעט כמו החמון. זרים מתקבלים בסבר פנים יפות, והאנגלית נפוצה יותר מאשר ביתר המקומות שבהם ביקרנו באזור.
קלישאה שלישית: שרי
אנדלוסיה היא מקור היין החזק האהוב בעולם כולו, ובמיוחד, משום מה, בבריטניה. בדמיון הקולקטיבי יש לשרי דימוי ברור: בקבוק כהה מלא במתיקות סמיכה. למעשה שרי הוא תרבות יינות שלמה וקשת של טעמים, החל ביין אמונטיאדו יבש וכלה ביין מנזניה לבן ותפוחי. כולם מיוצרים בדרום מערב אנדלוסיה, באחת משלוש ערי משולש השרי: חרז, סנלוקר דה־ברמדה ופוארטו סנטה מריה. שלושתן ראויות לביקור, גם אם סנלוקר דה־ברמדה סובלת מבעיית יתושים כתוצאה מאזור ביצות הסמוך אליה, והביקור בה דורש הצטיידות הולמת. קלישאות קולינריות אחרות נשברות אף הן בדרום. הגספצ‘ו המקומי שונה מזה המקובל ביתר ספרד: אין בו מלפפונים. הוא גם אינו פופולרי במיוחד, בייחוד לא בהשוואה למרק הסלמורחו (salmorejo) שמוצאו בקורדובה: משחה סמיכה של עגבניות עם לחם מומס במים, שמן זית, חומץ ועם שום. במקומות מסוימים הסלמורחו סמיך כל־כך שקשה לחשוב עליו כמרק. הוא למעשה מעין ”חומוס“ ספרדי, שתענוג לנגב אותו עם לחם לבן.
אזור ההרים שמצפון למלגה מלא הפתעות קולינריות. כאן נפוצים התבשילים - מיני גולאשים של בשר ושל ירקות, שעליהם חולש תבשיל בשר שור מהולל. מי שמדמיין את הבשרים בספרד תלויים מהתקרה ומוגשים קרים, יגלה כאן עולם שלם של נזידים סמיכים ומשביעים. כאמור: אנדלוסיה היא פינה אחת של אירופה שבה ניתנת לכל אדם, גם אם כיסו צנום ביותר, האפשרות ליהנות ממיטב המאכלים. ארוחה לאדם במסבאה ממוצעת לא תעלה על 50 שקלים, כולל שתי בירות וקינוח.
קלישאה רביעית: חוף השמש
אין שלוש מילים המחרידות את הנוסע החכם, המעוניין להתרחק מההמונים, יותר מאשר .Del Sol Costa בנייה חסרת שליטה לאורך החוף הים תיכוני של אנדלוסיה הפכה אותו כנראה לגיהינום חסר אישיות של מסלולי גולף עמוסים, מסעדות מפקיעות מחירים, קומפלקסים מצועצעים של דירות נופש, ושל פנסיונרים גרמנים בקלנועיות. אני כותב ”כנראה,“ כי את הדברים הללו לא ראיתי, ובכל זאת שהיתי על החוף ימים שלמים. חופי מחוז מלגה הם שנפגעו יותר מכול מתכנון לקוי, ואילו החופים שממזרח להם נותרו במקרים רבים בתוליים למדי. בחרנו לנו את העיירה סלוברנייה שלחופי מחוז גרנדה, לכמה ימים של שקט ושל תענוג. בתיה הלבנים של סלוברנייה מטפסים בצפיפות ובדרמטיות על צור סלע כחצי קילומטר מהחוף. מראש הצוק יש נופים נפלאים של שדות פתוחים, של גלים טופחים, ושל הרים מרוחקים. למרגלותיו מעושנים תמנונים מעל מדורות, וניתן לטעום מהם במסעדות חוף קטנות וסימפטיות.
עוד דרך להימלט מחוף השמש ובכל זאת לספוג ים היא ליהנות מהעיר קדיס ,(Cadiz) כפי הנראה העיר העתיקה באירופה, שהוקמה על־ידי הפיניקים לפני קרוב ל־3,000 שנה, ושמה המקורי בארמית היה ”גדר“ - העיר המבוצרת.
קדיס אינה צריכה ביצורים רבים. היא מזדקרת אל תוך האוקיינוס האטלנטי על לשון אדמה צרה המוקפת בים משלושה עברים. לאורך הטיילת הנפלאה שלה צומחים עצי פיקוס עצומים שרק בשבילם ראוי להרחיק עד לקצה מערב, ומן הנמל שלה קל לצאת לטיולי יקבים בחבל השרי. כדאי מאוד לטפס על מגדל Torre Tavira ולהביט בעיר מלמעלה כדי לספוג היטב את הדרמה שלה. בכלל, טוב להביט באנדלוסיה מלמעלה. משהו מפתיע מתגלה בכל עריה. אם ברמת הרחוב הן אירופיות, ברמת הגגות הן לבנות, צפופות, כמעט צפון אפריקאיות, ובהחלט מרגשות.
קלישאה אחרונה: הכפרים הלבנים
אז מה אם זאת קלישאה, ואז מה אם היא נכונה. לנסוע לדרום ספרד ולראות רק ערים - זהו בזבוז מוחלט. חייבים לבחור כפר או שניים מבין כפרי המחוז הצחורים, ה־,Pueblos Blancos ולצאת אליהם, אם ברכב שכור ואם בתחבורה ציבורית. הבחירה קשה. מאות כפרים יפהפיים פרוסים על מורדות ההרים ובעמקים. במסענו האחרון בחרנו בשניים, האחד ידוע יותר וגם גדול יחסית: רונדה (Ronda) שבמחוז מלגה; השני שכוח וקטן: סלוברניה a)ס(Salobre שבמחוז גרנדה. במסע קודם זכיתי לגלות עיירה לבנה נפלאה בשם כרמונה ,(Carmona) השוכנת לא יותר מעשרים דקות נסיעה מסביליה.
מבין העיירות, רונדה חריגה ביופייה בזכות נקיק צר העובר בתוכה, וגשר אבן היסטורי אדיר העובר מעליו. חלקה של העיירה שנמצא מעבר לגשר היה קשה לכיבוש מידי המוסלמים, וכתוצאה מכך שימרו רחובותיו את רוח ימי הביניים באופן מופלא. חלקה המבוצר פחות של העיירה, החדש יותר כביכול, כולו היסטוריה, קירות לבנים וכנסיות נהדרות. כולו קלישאה - קלישאה יפהפייה, לוהטת, פיתוי שלא ניתן לעמוד בפניו.
