לא נסעתי לחו"ל כבר שנה, ואין דרך להתלונן על זה בלי להישמע כמו חתיכת מפונק. מכל המכות שהקורונה מנחיתה עלינו, סגירת השמיים נתפסת כאחת מהמכות היותר פריבילגיות. הלו, יש מגיפה עולמית קטלנית, שאולי גם גורמת לחולים נזקים ארוכי טווח. יש משבר כלכלי עצום, שהזניק את מספר המובטלים, המחול"תים והמקוצצים. אפילו לצאת מהבית זה כבר לא מובן מאליו, שלא לדבר על לבקר את סבתא. אז על חו"ל אתם מדברים? קודם תחיו, אחר כך תהיו אנשי העולם הגדול.
כשזה המצב, קל להבין איך החלטת האיחוד האירופי לא לכלול את ישראל ברשימת המדינות הבטוחות לטיסה התקבלה בשקט יחסי. הכעס על מדיניות הממשלה, שאפשרה למספר הנדבקים לצאת שוב משליטה, מתנקז יותר לחיים עצמם מאשר לווקאנס האבוד בפריז. ישראלים שחלק משמעותי מחייהם מתנהל באירופה נמצאים עכשיו בבעיה אמיתית, אבל השאר? ממש לא בפריוריטי. ועוד לא הזכרנו את הזיהום שהמטוסים יוצרים, שצפוי להוביל למשבר חמור הרבה יותר מזה שמחוללת הקורונה.
לנסוע לחו"ל זאת חוויה שאם אנחנו מספיק פתוחים אליה, מאפשרת לנו לחיות בתודעה אחרת. אנחנו יכולים לא רק לדמיין את עצמנו בתור אנשים אחרים, אלא ממש להיות כאלה. אנחנו יכולים לראות איך אפשר לחיות אחרת, כפרטים וכערים וכמדינה - וזאת חירות שיכולה להיות משנת חיים
ובכל זאת, צריך לדבר על ההיעלמות של חו"ל מחיינו. קודם כל, טיסות הן כבר מזמן לא ממש לוקסוס: כן, אנחנו עדיין עושים את הטקס עם השוקולדים בדיוטי לחברים במשרד. אלא שהלואו קוסט ו-Airbnb שינו את כללי המשחק (גם אם יצרו בתורם בעיות אחרות), וישראלים שביקשו להזמין חופשה בארץ גילו פתאום שוויקנד בעכו עלול להיות יקר יותר ממקבילו בברלין. ויש כאן משהו עמוק יותר: לטוס למדינה אחרת, גם לחופשה של שבוע, זאת באמת פריבילגיה. והיא יותר חשובה ועמוקה ממה שאנחנו רגילים לחשוב.
עמים הם סמים
אנחנו בדרך כלל חושבים על חופשות בחו"ל כדרך לנקות את הראש (כלומר, לנוח לרגע מהעבודה שהיא חיינו), או לראות עולם (כלומר, לסמן וי על 30 נקודות במפה בארבעה ימים). המחשבה על טיולים כחוויה עמוקה יותר שמורה לרוב לנסיעות ארוכות למזרח או לדרום אמריקה, שאליהן נוסעים כדי לחפש את עצמך - ובמקרים רבים למצוא במבה וחומוס והודים שיודעים להגיד "סבבה" ו"אני לא מאמין ששירי ולירן נפרדו".
אלא שלנסוע לחו"ל זאת חוויה שאם אנחנו מספיק פתוחים אליה, וחורגים אפילו קצת מהבמבה והחומוס, מאפשרת לנו לחיות בתודעה אחרת. אנחנו יכולים לא רק לדמיין את עצמנו בתור אנשים אחרים, אלא ממש להיות כאלה - כי מבחינת יפנית או קרואטי, אנחנו אנשים שונים מכפי שישראלים תופסים אותנו. אנחנו יכולים לראות איך אפשר לחיות אחרת, כפרטים וכערים וכמדינה. זאת חירות שיכולה להיות משנת חיים, עמוקה הרבה יותר מהזכות לנסוע לאן שבא לך ולקנות מילקי בזול.
עידו הרטוגזון, חוקר תרבות שמתמקד בפסיכדליה, משווה בספרו "טכנומיסטיקה" בין סמים לנסיעות לחו"ל. "עמים הם סמים", הוא כותב, "גם לעמים וגם לסמים יש נקודות גבול שמסמלות מעבר מצב תודעה, צ'ק פוינט למחשבה. בסמים זה מגיע כמולקולה שעוברת את הצ'ק פוינט הפיזי של האדם ונכנסת לגוף, אצל עמים זה כשהגוף שלך עובר צ'ק פוינט גיאוגרפי ונכנס לגוף הקולקטיבי. במקרה אחד האדם מכניס חלקיק למוחו ובמקרה השני הוא נכנס כחלקיק לתוך מוח גדול יותר ממנו".
כשאנחנו בריאים, קשה לנו לחשוב על עצמנו חולים, ולהיפך. באותו אופן, כשאני חושב על מדינות שהייתי בהן, הזכרונות עולים כאילו אלה דברים שקרו למישהו אחר. אבל הגעגוע עדיין שם, ואנחנו הולכים וצוברים אותו
זאת השוואה יפה, והיא מתקשרת לעוד מאפיין בולט של מסעות: היציאה מאזור הנוחות. הם בדרך כלל לא כוללים רק בטן-גב, אלא מותירים אותנו לפעמים מבולבלים, מותשים, עצבניים ומחכים שזה ייגמר. "הלוואי ויחזור העולם להיות דהוי ושגרתי כמו קודם, חושב לעצמו אז הטריפר, נאמר יפה תודה ונלך לישון", כותב הרטוגזון. נכון שמבחינת אנשים רבים, ההישארות הכפויה בבית עקב משבר הקורונה עוררה אי נוחות. אלא שמבחינת רבים אחרים, הבעיה היתה הפוכה: הבית הוא נוח מדי, מוכר מדי, שגרתי מדי. הוא לא משאיר מקום לשינוי.
אחרי עידן ההיפרדות
העניין הוא שהגעגוע לחו"ל, אצלי לפחות, הוא עמום. קשה לדמיין את עצמנו במצב תודעה שאנחנו לא נמצאים בו באותו רגע. כשאנחנו בריאים, קשה לנו לחשוב על עצמנו חולים, ולהיפך. באותו אופן, כשאני חושב על מדינות שהייתי בהן, הזכרונות עולים כאילו אלה דברים שקרו למישהו אחר. אבל הגעגוע עדיין שם, ואנחנו הולכים וצוברים אותו.
התקופה שאנחנו חיים בה מתאפיינת בהיפרדות ובהתבודדות פיזית. המגמה הזאת הגיעה כמובן לשיא בקורונה, אבל היא היתה שם עוד קודם, למרות הרשתות החברתיות. זה נכון במישור התעסוקה - יותר עצמאים, פחות שכירים. זה נכון במישור הזוגי - יותר רווקים, עד גיל יותר מאוחר. וזה נכון גם במישור הפוליטי - בריטניה נפרדת מהאיחוד האירופי, ארה"ב נסוגה ממסגרות בינלאומיות, בישראל מדברים על סיפוח חד-צדדי. איש איש לעצמו, אומה אומה לגורלה.
כשהקורונה תובס סוף סוף והגבולות ייפתחו, גם אם זה יקרה בעוד שנה או שלוש, זה הולך להיות רגע מעניין מאוד. הגעגוע ייגמר, ושוב נוכל להיבלע בין מדינות ועמים שאנחנו לא מכירים, ולתת להם לשנות אותנו. זאת תהיה חוויה מוזרה בהתחלה, הרבה יותר מאשר לנסוע פעמיים בשנה. אולי נרגיש שוב כמו בפעם הראשונה ההיא שעלינו על מטוס, והתרגשנו ופחדנו ולא ידענו למה לצפות, והעולם נראה כל כך גדול ומעניין. אולי נרגיש קרובים יותר לאנשים זרים לנו לחלוטין, ונחווה השפעות משנות חיים. אולי נחזה בשינויים תרבותיים מרחיקי לכת. ואולי פשוט נבקר במגדל אייפל ונביא שוקולדים מהדיוטי. גם אופציה.