החלום שלכם הוא לראות את אורות הצפון? ברכותי - אתם ממש כמו רוב האנשים. חלילה, אין בזה כדי לדכא את הרצונות שלכם, רק להציע מיקום על ספקטרום השאיפות. לא צריך להתבאס, יש הרבה חלומות בנאליים, כמו להיות בגמר המונדיאל, לטוס בכדור פורח (לפרוח?) או לפגוש את נועה קירל. חלומות המוניים הם כאלה שקנו את מקומם בזכות והם לגמרי, לגמרי לגיטימיים. ולצד היומרה לקבוע מהו חלום לגיטימי, צריך לציין עוד נקודה חשובה - אם החלומות שלנו יהיו פרטיים במיוחד, כמו לבקר בפסטיבל תיאטרון הפרינג' באדינבורו או לא לפגוש את נועה קירל, אנחנו עלולים להגשים אותם בקלות רבה מדי וגרוע מכך – לא לעורר קנאה באף אחד ולא לקבל לייקים על התמונות.
>>לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
אבל הבעיה האמתית שיש לי עם אותם אורות, המוכרים גם כזוהר הצפוני, "אורורה בוריאליס" ובתמונות שצילמתי בתור "הסלסול", "המפלצת", ה"ג'יני" ו"הפס", היא שהם רימו את דרכם לפסגה של אותו ספקטרום שאיפות (או לאמצע המשמים שלו, אם דמיינתם עקומת פעמון) בתרגיל פשוט של אחיזת עיניים. מדובר במופע של הטבע, שהעין הבלתי מזוינת תופסת אחרת לחלוטין מעדשת המצלמה וחלום המוני שמבוסס, ובכן, על שקר רך ואפרפר, מלא באוויר חם. ומי אחראי לקשר השתיקה? כמובן, קוצרי הלייקים, משרדי התיירות הסקנדינביים ואולי גם חובבי תיאטרון הפרינג'.
החלום ושברו
כשהיינו בנורבגיה, נסענו צפונה לטרומסו, עיר מטמטמת ביופייה על אי מושלג בין פיורדים, איפה שאפשר לראות את "האורות" בצורה הטובה ביותר. האם חלמתי על זה קודם? לא ממש. כלומר, הייתי שמח לראות את הזוהר הצפוני, אבל אם יש דבר גרוע מלא להגשים חלום, הוא לא להגשים חלום שלא ידעת שיש לך עד שמישהו אחר הגשים אותו. אז ניסע.
כשהגענו נרשמנו למרדף אחרי האורות. נוסעים בג'יפ ועוצרים איפה שהשמיים בהירים מספיק, זיהום האור נמוך (רחוק מעמודי תאורה, שכונות מגורים וכו') ויש פעילות סולארית שיוצרת את הזוהר הנכסף. קיבלנו ביגוד תרמי שיאפשר לנו להיות נייחים בטמפרטורות האכזריות והתלווה אלינו צלם, יווני מתוק וביישן בשם ג'ורג', אמן האשליות הראשי בסיפור הזה. בעצירה הראשונה העמיד ג'ורג' מצלמה על חצובה, חשף את החיישן שלה למשך כ-20 שניות וכך, למרות אופק חשוך לחלוטין, פס ירקרק קלוש הפציע על המסך. "הנה, יש פה קצת פעילות", הצביע. חזרנו לרכב ונסענו בעקבות האור, כשריח חשוד נישא באוויר הקפוא.
בעוד שהעיניים שלנו שולחות למוח קלט מידי של אור ומה שאנחנו רואים - אנחנו רואים, חשיפה ארוכה (פתיחה ממושכת של תריס המצלמה) מאפשרת ליותר אור להיכנס ורושמת מנעד רחב יותר של צבעים, שהיו שם מלכתחילה, אך התחבאו. כמעט בכל המקרים, האורורה מצולמת בחשיפה ארוכה ולכן, בהגדרה, התמונות שלהן רחוקות מהמציאות עוד יותר מצילום רגיל. הבוהק הניאוני שבתמונות היה למעשה שובל לבנבן עם רמזים של ירוק ושוליים ורדרדים, שהופיעו מדי פעם. מצלמת הסמארטפון, במקרה הזה, במקום האחרון בקליטת המאורע, מעליה העיניים ובמקום ראשון, בפער ניכר, המצלמה ה"אמתית". אני לא מומחה לצילום, אבל אולי זה כמו סופר סלואו-מושן של בלון מים שמתפוצץ. המצלמה לא ממציאה כלום – היא פשוט רואה יותר טוב.
החלום שלכם הוא לראות את אורות הצפון? אני לא מאשים אתכם, זה מחזה מרהיב. אין שום סיבה שתוותרו על החלום, אבל דעו שני דברים לפני שאתם אורזים את המעיל:
1. יש סיכוי גדול שלא תראו כלום.
2. אם תראו, מה שתראו ומה שהתמונות שלכם יעידו שראיתם, הם שני מחזות שונים. ועל זה אף אחד לא מדבר.
המדריך שלנו הגדיר את עוצמת הזוהר באותו הערב כ-7 מתוך 10, ואני מניח שהוא הוסיף לנו נקודה להרגשה טובה. אבל מה זה משנה? בעוד כמה שנים הזיכרון ידהה, ולאט לאט יתאחד עם האלבום מנורווגיה שצילמה המצלמה. כאילו שהמצלמה היא סוכנת בלעדית של האמת והתמונות הן עותק נאמן למקור. כן, אני זוכר איך עמדנו שם, קפואים מסביב למדורה, כשנחשול מסנוור בירוק ובאדום גאה מעבר להרים והאיר את השמיים. כך, גם אני אצטרף כנראה לתעשיית השקר הזו.