בשנים האחרונות אני מארגן סוגים שונים של טיולי אתגר לכל מיני יעדים בעולם. ביום שבו החלטתי שזה התחום שבו אני רוצה לעסוק, החזון שלי היה לארגן טיולים אשר נותנים לאנשים תחושה שלמסע שלהם יש משמעות, לתת להם את הכלים לעבור איזשהו תהליך עם עצמם. שום דבר ממה שעשיתי עד אז לא הכין אותי לאתגר הארגוני, המנטלי, ולתחושת השליחות שחשתי במהלך החודשים הארוכים בהם עבדנו על פרויקט "אח שלי גיבור".
התרגשות מהולה באי שקט
הגעתי להודו כשבועיים לפני הקבוצה כדי לעבור על המסלול, לסגור את הפרטים האחרונים ולגבש את הצוות המקומי שיסייע לי במשימה המורכבת של ניהול המסע. די מהר הבנתי שלא משנה עד כמה ארד לפרטים ברמת הארגון, אין לי באמת מושג איך תגיב הקבוצה לטירוף הזה שהודו טומנת בחובה. הרי החבר'ה האלה רגילים לשגרת חיים כל כך ברורה, איך הם פתאום יגיבו לעובדה שפרות עוברות מולם ברחוב, לצפצופי הנהגים הבלתי פוסקים שיכולים להוציא כל אדם שפוי מדעתו, לצפיפות הבלתי הגיונית של נהרות אדם בכל מקום ולאינספור אנשים מוזרים על כל סוגיהם. יותר מכל, ידעתי שהטרק הולך להיות הדבר הכי קשה שמישהו מהם, כולל גם חלק מהאחים ה"רגילים", עשה בחייו. התחלתי להבין באמת את גדול האחריות שמונחת לנו על הכתפיים.
ביום שלישי לפנות בוקר נחתה הקבוצה בשדה התעופה של דלהי. בכדי למנוע מהחבר'ה את ה"שוק" של ההגעה הראשונה להודו, מיד אחרי הנחיתה נסענו אל הפארק הלאומי קורבט, שם הם התנסו לראשונה בספארי פילים וטיול ג׳יפים. מקורבט המשכנו אל קאסר דייוי, כפר קטן וקסום בו נפגשה הקבוצה לראשונה עם תרמילאים נוספים, מפגש שיצר דינמיקה ואווירה מיוחדת ששיאה הייתה ארוחת שישי משותפת עם המטיילים הישראלים. לצד ההתרגשות מהמפגש והפסטורליות של הכפר, היה גם אי שקט מסוים. ביום ראשון מתחילים את הטרק ומכאן זה רק אנחנו, הטבע וכוח הרצון.
"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע" (אלברט איינשטיין)
אחרי יום נסיעה ארוך ומתיש הגענו אחרי רדת החשיכה ללהוג'ונג, הכפר ממנו מתחילים את הטרק והנקודה האחרונה לרכב. מכאן הכל יהיה על בסיס הרגליים. הצוות ההודי, שילווה אותנו בימי הטרק הקרובים כבר הקים את המאהל והחבר'ה אכלו ארוחת ערב קלה והלכו לישון. מחר מתחילים.
הערכנו מראש שהיום הקריטי ביותר להצלחת המסע יהיה היום הראשון להליכה. אחרי הירידה לוואדי, החל הטיפוס אל הכפר דידנה, הנקודה אליה היינו אמורים להגיע באותו יום. במהלך הטיפוס שארך שעות, הקושי הפיזי של החברים הפך די מהר לקושי מנטלי, והחבר'ה הגיעו די גמורים למאהל. אבל הגיעו, כולם וכקבוצה. אני חושב שהם לא ציפו לקושי הזה, בטח שלא ל"דאונים", אבל העובדה שצלחו את טבילת האש המנטלית של היום הראשון, הכניסה בי המון אופטימיות. היומיים הבאים היו קשים יותר פיזית, הטיפוס תלול יותר וגם יכולת ההסתגלות לגבהים מתחילה לשחק תפקיד, אבל ככל שהתקדמנו, אפשר היה להרגיש שהחבר'ה פשוט נהנים מהמסע עצמו, מתחושת הביחד ומצליחים להעריך את הטבע האדיר שסביבנו.
עוד מאמץ אחד קטן
שלושה ימים אנחנו לבד בשטח. אווירת הגיבוש והמורל הכללי בקרב הקבוצה מצוינים. לפני אור ראשון החבר'ה מקפלים את שקי השינה ומתארגנים לטיפוס לעבר הפסגה האחרונה שמתנשאת ממש מעלינו, אני כבר רואה בבירור שהעייפות מן הימים האחרונים נותנת את אותותיה וחושב לעצמי- יאללה, עוד מאמץ אחד קטן.
עם הזריחה, טיפסה הקבוצה את המעלה האחרון והגיעה אל הפסגה. סביב לנו הפנורמה העוצמתית של פסגות ההימלאיה, שבדממת העד שלהם כאילו חולקים גם הם כבוד לרגע המיוחד הזה. בשלושת ימי הטרק הקודמים היו רגעים שלא האמנו שנגיע אל הרגע הזה, אבל הוא הגיע, וכשזה קרה, כל הרגשות שלפעמים נשמעות כמו הקלישאות הכי גדולות בעולם מתנקזות לרגע אמיתי אחד.
באותו רגע נזכרתי בכל התקופה בה עבדנו על הפרויקט ונתקלנו בשאלה - "למה לנסוע כ"כ רחוק? למה להודו?". אני חושב שאת התשובה הסופית לשאלה הזו קיבלנו שם, באותו רגע בלתי נשכח, כשהכל פתאום התחבר להתפרצות רגשות שהמילים היו בה מיותרות.
אז מי פה הגיבור?
רק היום, כשהמסע מאחורינו, אני חושב שאנחנו באמת מבינים כמה גדול הפרויקט הזה וכמה מעט ידענו, בטח אני, שאינני מכיר את חוויית החיים היומיומית של לגדול לצד אח עם תסמונת דאון.
קראנו לפרויקט "אח שלי גיבור", מעין סלנג ישראלי, כשהמשמעות שלו בזמנו הייתה מאוד ברורה - יש לי אח שונה, הוא עם תסמונת דאון אבל הוא לא מסכן ואני רוצה שהוא יהיה שווה בין שווים - משאת נפשו הגדולה של כל אדם הלוקה בתסמונת דאון – לקבל את התחושה שהוא גם יכול, בדיוק כמונו, להיות שותף ולא מושא לרחמים.
לאחר המסע כבר לא היה לי ברור מי פה הגיבור. במערכת היחסים הלא פשוטה שיש בין האחים לאורך השנים, היה מדהים לראות גם את החוויה שעוברים האחים ה"רגילים". הקושי קיים ותמיד יהיה שם, אבל אי אפשר להתעלם מהערכיות, הסובלנות והרגישות הנדירה שיש לאותם אחים – הגבורה שהם גילו בתוך תוכם, לא פחות מאשר אחיהם.
הרבה אנשים מגיעים להודו בחיפוש אחר חוויה רוחנית. אני חושב שהמקום, הנופים והתרבות הם חלק חשוב מאוד כבמת ההתרחשות של החוויה אבל מה שמעצב אותה הם האנשים שסביבך. במהלך המסע הזה יצא לי להכיר חבורה של אנשים אדירים, עם ובלי תסמונת דאון. אירנה ועמר, הראל וגולן, מורן ורעות, צליל ושקד, אנוש, חנן ורעואל, אריה ואסנת, ניצן ושגיא, שיה ואלה, דן ויהודה, ענבל ואילן, לילך ועירית, דרורית, יונתן, יואב, ג'מאן ויאיר.
שאני מסתכל על התהליך שכל חברי הקבוצה עברו מאותו יום לפני שנה וחצי כשהכרנו וסיפרנו להם על הרעיון, זה בעיני בלתי נתפס. הקבוצה הזו פרצה את הדרך, שברה מוסכמות וגבולות יכולת, הגיעה לגבהים- תרתי משמע. גבהים שהם וגם אנחנו למען האמת, ממש לא היינו משוכנעים שהם ברי השגה. אני חושב שאם אני צריך לסכם במילה אחת את מה ש"אח שלי גיבור “ נתנה לכל האנשים שסבבו את הפרויקט הזה המילה הזו תהיה "השראה". ברוח אותה השראה, היוזמה הברורה מאליה גם מבחינתנו היא לא לעצור עם הקבוצה הזו, אלא להמשיך הלאה ובעזרתה לנסות ולתת לקבוצות דומות לעבור תהליך והזדמנות לחוות חוויה דומה.
* המסע להודו של פרויקט "אח שלי גיבור" תועד על ידי הבמאי יונתן ניר ("הדולפין") והצלם יואב קליינמן ("18 קילו של אהבה") לסרט הנמצא כעת בשלבי עריכה.
* הכותב הוא איתמר פלג, יזם הפרויקט ומומחה למסעות אתגר וטיולי קונספט