זה היה מראה בלתי נשכח, אחד מאותם הרגעים שבהם מתפללים שהכול יעבור בשלום, אבל רוצים עוד. הטייס ביצע באזז ימינה, צלל שמאלה וחג מעל המפלים במרחק נגיעה מהם. בסוף נחתנו על הנהר עצמו, במרחק בטוח מן המפלים.
העמסנו על כתפינו את שקי הגומי הענקיים והאטומים למים, שלתוכם הכנסנו את החפצים שנצטרך להמשך המסע - אוהלים, שקי שינה, מזרנים, מגפיים, מעילים גשם, צ'ופרים וניירות טואלט - וטיפסנו למחנה הראשון שלנו בשמורת נהאני, שבטריטוריות הצפון-מערביות של קנדה.
חמישי, 15.8
לפני שנים קראתי כתבה של דורון אראל, שבה תיאר את רשמיו משיט על נהר נהאני. אראל, הישראלי הראשון שניצב על פסגת האוורסט, כבר ראה עולם. וכשהוא אומר ששיט בנהאני הוא הרפתקה מיוחדת, אי אפשר להקל ראש בזה. כך, אחרי הכנות לא פשוטות, מצאנו את עצמנו ב-15 באוגוסט 2013, חבורה של 18 תאבי הרפתקאות, טסים לנהאני בהדרכתו של ספי בן יוסף.
שישי, 16.8
השכם בבוקר טיסה מערבה לעיירה Fort Simpson. ספי מדבר על האנשים הראשונים שתקעו יתד בקנדה, על הקבוצות האתניות הרבות של האינדיאנים, על האינואיטים, שנהגנו לכנותם אסקימוסים. הם היו כאן קודם, ולא משנה אם קוראים להם אינדיאנים, אבוריג'ינים או First Nations, שהוא השם השגור כיום. באזור הזה חיו ה-Dene, בעמקי הנהרות Dehcho (כיום מקנזי) ולייארד (Liard).
בניגוד לאמריקאים, נדמה שהקנדים מכים כיום על חטא, ומדי פעם צצות יוזמות חקיקה ברוח First Nations Governance Act, שהוצעו לראשונה ב-2003 ונועדו לעשות בדרכים שונות מעט צדק מאוחר עם האוכלוסיות הללו.
הלבנים הראשונים הגיעו לנהר בתחילת המאה ה-19. היו אלה אנשי החברות Northwest ו-Hudson Bay, שסחרו בפרוות ולשם כך נעזרו במקומיים, שנודעו כציידים זריזים. קרוב למאה שנה אחר כך החליף הזהב את הפרוות ככוח מניע באזור, אם כי הנהאני נותר בשולי הבהלה לזהב.
טיסה ל-Fort Simpson. למטה משחירה רצועת היער האופיינית לצפון אמריקה, שעיקרה סוגים שונים של עצי אצטרובל ומחט - אשוחים, אורנים, עצי לבנה ומיני צפצפה, שיחים ופירות יער.
בדרך העפר לנקודה על נהר מקנזי שממנה נמריא במטוס האמפיבי, דובה שחורה וגור חוצים את דרכנו. המטוס מזמזם כמו יתוש על המים ואחרי מאמץ ופרפורים מצליח להמריא ולנחות בשלום.
ערב ראשון בשטח. תדרוך מחמשת אנשי הצוות הקנדים - דייב, ג'סטין, מארי, בראד וג'ייק - כיצד להקים את האוהלים ואיך לנהוג בארץ הדובים. מכאן ואילך נקפיד לאחסן את כל המזון במכלים אטומים. גם ריח של משחת שיניים או של קרם לחות עלול למשוך אותם. ההגנה היחידה שלנו נגדם היא כללי ההתנהגות. למשל, לא לרוץ כשדוב מתקרב, אך גם לא להישיר לעברו מבט, אלא להתרחק לאט.
שבת, 17.8
אין כמו לישון בלילה ליד המפלים ולהירגע מהרעש הנצחי שהם מקימים. ערפילי בוקר. סנאים ממטירים מלמעלה אצטרובלים קטנים ואנחנו מקשיבים לג'רי, מפקח בשמורה. אחד מסביו נדד במחוזות האלה בקאנו ועשה עסקים עם האנשים הלבנים שסחרו בפרוות. ג'רי מתופף ברכות בתוף שעשוי מעץ לבנה ומעור קריבו, ושולח אותות לעולם הרוחות. הוא מתקרב אל האש, מפורר לתוכה לחם וזורה קמצוץ טבק ביד שמאל, כי ממנה זורם הדם ללב.
"האש היא אמצעי תקשור עם אבות-אבותינו. זו הדרך שלנו לומר תודה לשוכני העולם שמעבר". ג'ייק, הצעיר באנשי הצוות, אף הוא מקבוצת Dene, מפורר לחם לתוך האש, ובעקבותיו כולנו. אפשר רק לדמיין איך זה היה בימים התמימים ההם, עם הטבע, הנהר, היערות והחיות מסביב.
קשת מעל מפלי וירג'יניה. זוהי הנקודה שבה משתנה לפתע מצב רוחו של הנהאני, ומנהר שקט, המתחתר בטופוגרפיה רכה, הוא הופך באחת לנהר קניוני מהיר וגועש, המתנפץ בכוח על סלע גיר ענק ומלא הוד. מרגלי המפלים נשוט ברפסודות - בעצם, מדובר בסירות זודיאק מתנפחות מגומי, עם משוטים וללא מנוע, שהקנדים מכנים rafts - עד לנקודת הסיום, מרחק של כ-216 קילומטרים משם.
מפלי וירג'יניה רק מתחילים את החגיגה, הנמשכת בסדרה של ארבעה קניוני ענק. ההרפתקנים וסוחרי הזהב והפרוות ששטו במעלה הזרם הם שאחראים למספורם ההפוך של הקניונים: כך, הקניון הראשון אחרי מפלי וירג'יניה הוא Fourth Canyon, והרביעי שבמורד הנהר הוא First Canyon.
לא רק אנחנו. גם בראד הצעיר והחייכן - שהספיק כבר להיות בנאי ומטפס הרים וכומר ומטיף - נמצא כאן לראשונה בחייו. כך גם מארי, מוזיקאית עם חיוך מקסים ועם גיטרה, שחתרה במומחיות ברפסודת האספקה. לעת ערב מארי אוחזת בגיטרה, דייב מקריא קטע תהילים, ועל הצד הגשמי יש לנו עוף בקארי ועוגת פויקה.
ראשון, 18.8
בוקר של התארגנות והעמסה. מקפלים את האוהלים הרטובים, אורזים הכול בשקי הגומי ועם משא במשקל טנק יורדים אל חוף החלוקים שמול המפלים, שם ממתינות הרפסודות. הכוח של המפלים מהפנט. סוף-סוף עומסים על הרפסודות את כל הציוד ואת עצמנו, וקדימה עם הנהר. הקניון הרביעי רוגש בגלים ממזריים ובמערבולות אפורות. הספלש הראשון מרטיב את כולנו, חודר למגפיים ולתחתונים. הנהר הזה הוא אמיתי, ורטוב.
קירות גיר צהובים ושחורים הם שנותנים את הטון בקניון היפה הזה. בכל אחת מחמש הרפסודות חותר איש צוות. אנחנו זכינו בדייב, חתיך בן 55 עם חוש הומור וכובע עור שמזכיר את קלינט איסטווד. בכוח שריריו ותוך ניצול זרמי הנהר הוא מניע שישה אנשים (חמישה משלנו ואת עצמו) וציוד.
מסביב אין איש. נוטים את האוהלים ביער קטן בפתחת הנהר השטוח (Flat River), הנשפך לנהאני. באור השמש השוקעת לאטה מנסרים עצים למדורה וזוללים ספגטי שבושל על-ידי ג'סטין, יפהפייה וחסונה, יד ימינו של דייב. כשאינה מדריכה בטבע היא מסייעת לנערים במצוקה.
שני, 19.8
את יום הגשם הזה -11 שעות רצופות של מטר טורדני על קליפת רפסודה בלב נהר רוגש לפרקים - דומה שאף אחד מאיתנו לא ישכח. הנהר זורם באון לאורכו של הקניון הרביעי, שבזכות קטעיו הצבעוניים נקרא גם Painted Canyon, ועיקרו גיר עם תרכובות שונות, אבני חול וצפחה. צוקי הגיר היפהפה חולפים לעומתנו קודרים ואפלים, דייב כמעט נרדם על המשוטים. בעיצומם של הנהר ושל הגשם ג'סטין מוציאה מפוחית פלאים קטנה ומנגנת, ולפתע מופיעים על הגדה דובים שחורים.
שלישי, 20.8
המקום הצר ביותר של הנהר, המכונה The Gate, הוא אחד מהאייקונים של הנהאני. הבוקר הוא ניצב מולנו מלא הוד וקסם. בצדו המזרחי סלע מרשים, הוא עמוד הדרשן (The Pulpit).
כשהשמש מנצחת את האפור, אנחנו שוכחים את אתמול. העצים הצעירים והירקרקים, על רקע הגבעות השחורות, נראים כמו תינוקות רעננים. אנחנו קופצים לרפסודה עם חיוך אווילי על הפנים, לרגלי קירות הסלע האנכיים שגובהם 460 מטרים.
הנהר מתעקל דרך הקניון השלישי, שגובה קירותיו מגיע בקטע מסוים ל-1,200 מטרים והוא מגמד כל מה שמשייט שם למטה. דייב משלב ידיים, מניח לרפסודה להיסחף בנינוחות במקום שבו הנהר חורץ את רכס ההלוויות (Funeral Range). "אתם אחרים מכל קבוצה שהייתה לי עד היום, אבל שונים מכל מה שדמיינתי על ישראלים", הוא מחייך, "וגם כשקשה ויורד גשם אתם רוקדים ושמחים. את הטיול הזה לא נשכח עוד זמן רב".
במונחים של הטריטוריות הצפון-מערביות, הנהאני אינו נהר גדול במיוחד, בסך-הכול יובל משני של המקנזי. אבל הוא נחשב ליפה מכולם והוא מציע חוויית טבע ממדרגה ראשונה. הוא גם עוצמתי מאוד. בחודשי הקיץ עוברים פה כ-1,500 מטרים מעוקבים של מים בשנייה.
את האוהלים ללינת הלילה אנחנו נוטים בין העצים, מעבר לרצועת חלוקי האבן שהגיעו ממרחק ושויפו להפליא בדרכם הארוכה. המחנה כולו נראה כמו מקלט של פליטים צוענים: גרביים ומגפיים, לבנים תרמיים וחזיות, אוהלים ותרמילים - כולם תלויים לייבוש על כל שיח ועץ רענן.
רביעי, 21.8
היום נשוט מרחק של כארבעים קילומטרים. אנחנו מתמסרים לזרם, ובמין שיכרון נהרות מנהלים שיחות שנעות מפילוסופיה ועד לבדיחות גסות. הנהר מתעקל באופן חד, והנה אנחנו בקניון השני, המנוקד בחלקו סלעים צבעוניים. חולפים על-פני ערוץ כרותי הראש (Headless Creek) בדרכנו אל Deadmen Valley, הוא עמק האנשים המתים.
בשנת 1908 נמצאו לא רחוק מכאן שלדיהם ערופי הראש של שני הרפתקנים מקצועיים, האחים ווילי ופרנק מקלוד, שיצאו לחפש זהב שנתיים קודם. הסיפורים על כך התפשטו במהירות, והרכס שבו מתחתר הקניון השני זכה גם הוא לשם מצמרר, Headless Range. במחנה שבו שהו נמצא, על-פי השמועה, זהב. המסע במעלה הנהר היה ארוך, קשה ומסוכן, גם במונחי הטריטוריות הצפוניות. מעטים עשו את הדרך הזו, ומעטים עוד יותר חזרו משם.
חמישי, 22.8
מזג אוויר מתעתע - רגע שמש, רגע גשם. להקת אווזי בר מעלינו, ובגדה ממול, על קו היער ממש, מהלך לו זאב יפהפה - גדול, אפור בהיר. מבעד למשקפת אפשר להבחין בעיניו הצהובות.
יוצאים לטיול טבע בערוץ Prairie Creek. עכשיו הקנדים יראו לנו איך חוצים נהר. מפשילים את המכנסיים מעל הברך, מתארגנים בקבוצות של חמישה, כמו להקת ציפורים נודדות בצורת האות V - אחד מוביל בראש, שניים אוחזים בחגורת התרמיל וברצועות הכתף שלו מכל צד, ואחריהם שניים נוספים. כך החצייה יציבה ובטוחה יותר.
לא בכל יום יוצא לשבת בשירותים שעולים אליהם בעזרת חבל. יושבת לי על קרש של אסלה המונח על גזעי עצים מעל בור חפור באדמה, מוקפת יריעת בד משלושה צדדים מול נוף שאין כמוהו, ונהנית מכל רגע. רק המחשבה על איזה דוב שחור שעלול לצוץ לפתע שומרת אותי ערנית. את התוצרת מכסים באדמה בעזרת את, את הניירות שמים בקופסת פח, שם ישרפו אותם בסוף היום. חוויה טוטלית של טבע בלתי מופר.
שישי, 23.8
כעשר דקות של שיט רגוע על הבוקר, ואנחנו בקרחת היער Deadmen Valley. טיול מקסים בשבילי היער, ואנחנו מגיעים אל בקתת יערנים, שהפכה ל"מוזיאון", שבו תלו שייטי קאנו ורפסודות את משוטיהם וחתמו עליהם למזכרת.
ממשיכים לשייט בין קירות, סלעי ענק, מערבולות וגזעי עצים אדירים שנסחפו אל הגדות. הרפסודה קופצת על George's Riffle - אשדות מהירים בדרגה 2 עד 3, המסמנים את הכניסה לקניון הראשון - ואנחנו מתמלאים באדרנלין, בסוג של אושר פראי.
ראשון, 25.8
משכימים קום, מפנים אצבע משולשת אל העננים השחורים, מקפלים אוהלים וקופצים לרפסודות. שוב קר לנו ורטוב, ופתאום דובדבן: ממש ביציאה מהקניון הראשון (האחרון בשבילנו) מגיעים ל-Kraus Hotsprings, מעיין חם בטמפרטורה של אמבטיה, הנקרא על שמם של ההרפתקן וסוחר הפרוות גאס קראוס ואשתו מרי, ילידת נהאני, שחיו כאן תקופות ארוכות בבדידות מזהירה בין 1940 ל-1971.
האגדה המקומית מספרת שמאחת מהפלגותיו העונתיות בסירת הקאנו שלו לפורט סימפסון לשם הצטיידות, גאס איחר לחזור, ובמקום אחרי כחודש חזר כעבור כחודשיים. מארי, שחשדה כי לבעלה יש מאהבת בעיר, לקחה רובה, ובלי לחשוב פעמיים ירתה בו בכתף. אחר כך, כשקיבלה הסבר שהניח את דעתה, חבשה את הפצע והם המשיכו לחיות באושר.
המעיין החם עשיר ברמות גבוהות של גופרית דו-מימנית, שאחראית על הריח המובהק של הביצים הסרוחות, מה שבכלל לא הפריע לנו. אחד מאיתנו קפץ ראשון, ובעקבותיו קבוצה שלמה של בנות משולהבות, שבקור הזה פשטו את רוב השכבות ובתחתונים ובחזיות התנפלו עליו מכל צד. בלילה הזה אין מי שלא חולם כבר על מקלחת חמה, ועל מיטה רכה בלי בוץ במקום שק שינה שצריך לזחול אליו על ארבע.
שני, 26.8
עקבות של אייל מוס סביב האוהלים, וגם של דוב שחור. השמש מאירה פנים כדי להדגים לנו מה פספסנו כשאפור על הנהר. השמיים תכלת וההרים נראים היטב. לפתע סירת מנוע. אנחנו עולים עליה, מתקרבים במהירות לסוף השיט. איפה השקט של המשוטים.
שלישי, 27.8
בטרמינל הקטנטן של פורט סימפסון נפרדים מחמשת המופלאים, ואנחנו בדרך לאדמונטון. בעלון חברת התעופה המקומית First Air כתוב לאמור: "נצלו את חופשת הקיץ עכשיו. החורף נמצא במרחק של תשעה שבועות מאיתנו". באמצע אוקטובר כבר בטח ירד שם שלג.
פחות מ-500 תיירים בשנה
Nahanni National Park, שבטריטוריות הצפון-מערביות בקנדה, הוכרז ב-1972 כפארק לאומי, והיה אחד מן הפארקים הראשונים בעולם שנכנס לרשימת אתרי מורשת של אונסק"ו כבר ב-1978. שטחו למעלה מ-30 אלף קילומטרים רבועים של טבע בלתי מופרע, רכסי הרים, רמות מוגבהות, מצוקי גיר ובזלת, ומערכת מסועפת של נהרות ויובלים, אשדות ומפלים, היוצרים בדרכם קניונים שהם מן היפים מצפון לקו הרוחב 60.
שלא כבפארקים המטוילים של ארצות הברית, בעלי החיים בנהאני לא הורגלו בחברת בני אדם, ועל כן הם אינם מחפשים את קרבתם ולא מגיעים לחפש שאריות מזון במקומות הלינה שלהם. זו גם הסיבה שלרוב לא רואים אותם, אבל הם ישנם: זאב אפור, דוב שחור, דובי גריזלי, קריבו, מוס, איילים, עז הרים, בונים ועופות מעופות שונים - ברווזים, ברבורים, אווזים ועופות דורסים.
בסך הכול מגיעים לנהאני פחות מ-500 תיירים בשנה. אלה שמעזים חווים ארץ בראשית בלי פיתוח ובלי סימן לאדםומקום מן המעטים בעולם שבהם הטבע עודנו השליט הבלעדי.
מידע מעשי
עונה: הנהאני מפשיר במאי וקופא מחדש באוקטובר. ביוני המים גבוהים בנהר וזרימתם חזקה מאוד. העונה המומלצת עבור מי שלא מחפש רפטינג אתגרי היא יולי-אוגוסט. ספטמבר עשוי להיות נחמד, כשהשלכת מתחילה לבעור, אבל עם יותר סיכויים לגשם ולקור.
ציוד: מגפיים (מגפי רפתנים) הם חובה, כמו גם מעילי גשם, שכמיות נגד גשם, מכנסי סערה, נעלי טיולים, ביגוד חם בשיטת הבצל, מקלות טיולים וחשוב מאוד - תכשיר דוחה יתושים. שקי שינה ומזרנים ניתן לשכור מהחברה המארגנת, המספקת את האוהלים
הגעה: טיסה מתל אביב לטורונטו ומשם לאדמונטון שבמחוז אלברטה.
אייר קנדה ואל על מקיימות טיסות סדירות וישירות לטורונטו. משם טסים לאדמונטון, טיסה מקומית לפורט סימפסון ובמטוס אמפיבי לשמורת נהאני.
ארגון: חברות שונות מארגנות טיולים שונים לנהאני. מדובר באופרציה מסובכת ומומלץ לארגן זאת זמן רב מראש. אני יכולה להמליץ על החברה שאיתה טיילנו: Nahanni Wilderness Adventures, http://nahanniwild.com
חברות נוספות שפועלות בשטח:
Canadian river Expeditions , Black Feather
