"צעקנו ונופפנו בידיים"
"בגיל 12 הייתי ביורודיסני ועקפנו כל תור אפשרי ע"י העמדת פנים שאנחנו מכירים את אלו בתחילת התור. היינו צועקים להם ומנפנפים בידיים והם, תיירים מסכנים שכמותם, היו משיבים לנו נפנופים חזרה בנימוס מבלי להבין מי אנחנו. כך כולם נתנו לנו לעקוף כי היו בטוחים שאנחנו מכירים את אלו שנפנפו לנו בחזרה".
מחפשים לאן לטוס? הכנסו למדריך היעדים של mako חופש
"פשוט אמרנו 'סליחה' ועקפנו את כולם"
"לפני 5 שנים טיילתי ברומא עם האחים והגיסות שלי. במהלך הטיול הגענו לוותיקן והיה תור מטורף שדרש מאיתנו לעמוד שעות ארוכות בשמש בשיא הקיץ האיטלקי. אחים שלי החליטו להשתמש בכישרון הישראלי לעקוף תורים ופשוט החליטו שנתקדם לתחילת התור בזמן שאנחנו אומרים לכולם 'סליחה'. לקח לנו כמה דקות להגיע עד כמעט לתחילת התור ופשוט נעמדנו שם. אף אחד לא דיבר מילה, אנשים פשוט חייכו אלינו, וכך נכנסו אחרי כמה דקות לוותיקן בלי להישרף בשמש. אגב, ממש לפנינו עמדה עוד משפחה ישראלית שכנראה השתמשה באותה השיטה".
"תפסו אותנו, אז צעקנו וטענו שזו חוצפה"
"במהלך הטיול בניו זילנד ישנו בתוך הרכב בחניונים מסודרים ומפוקחים. כדי להימנע מתשלום, בכל בוקר היינו מתעוררים ממש מוקדם ונוסעים לפני שהפקח של החניון היה מגיע לגבות כסף. פעם אחת אפילו היה מרדף קטן אחרי שלא התעוררנו מספיק מוקדם. כך ישנו במשך כחודשיים מבלי לשלם שקל (כלומר, דולר ניו זילנדי). לקראת סוף הטיול תפסו אותנו ורצו לתת לנו קנס, אז החלטנו לנקוט בטקטיקה של הישראלי העצבני: צעקנו, טענו שרצינו לשלם, שהיה בלבול, שזו חוצפה. בסוף ויתרו לנו".
"רק ביום האחרון קנינו כרטיס"
"במשך כמה ימים של טיול עם חבר בווינה, אוסטריה, עלינו לרכבת בלי לשלם. היינו מתניידים בה די הרבה בגלל הקור שיש בעיר בחודש ינואר. זה היה מלחיץ וכל פעם שראינו מישהו עולה פחדנו שמדובר בפקח שייתן לנו קנס. רק ביום האחרון, כדי לנקות קצת את המצפון, קנינו כרטיס".
"הסתכלתי עליו והתחלתי לקלל"
"בסיום חופשה בקפריסין, לפני שעלינו לטיסה בחזרה לארץ, גילינו שאנחנו יכולים לעלות למטוס רק מזוודה של 8 קילו, משקל שלא הספיק לנו כלל. זה לא היה כתוב בשום מקום בביצוע ההזמנה ואפילו כשדיברנו עם הפקיד בצ'ק אין, שהתעקש שזה רשום, הוא חיפש ולא מצא.
הפקיד שדיבר איתנו היה בלתי נסבל והיה ניכר שהוא שונא ישראלים כי היה ברור שהוא מרכל עם החברים הקפריסאים על הישראלים האחרים שעמדו לפנינו בתור. כשהגיע תורנו ושאלנו אותו מה האופציות שעומדות בפנינו (היינו בחריגה של שני קילו), הוא אמר לנו שאנחנו יכולים לשלם עוד 40 יורו על החריגה במשקל או פשוט להשאיר את המזוודות מאחור. התשובה שלו כל כך הרגיזה אותי אז פשוט הסתכלתי עליו וקיללתי אותו בעברית בצורה מאוד קשה".
"איי דונט פיי!"
"הייתי באיטליה עם ההורים שלי. כשנכנסנו למלון התעניינו בשירותי כביסה ואחרי שקיבלנו את המידע, הבנו שזה פחות משתלם וויתרנו על השירות. משום מה במלון הסיקו שאנחנו דווקא כן מעוניינים ובשובנו מיום טיול ארוך, נוכחנו לגלות שכל הכביסה שלנו נקייה, מצוחצחת, מכובסת ומקופלת. המחיר: 300 יורו. יותר מכל השהות. אמא שלי ירדה בפיג'מה לקבלה ובאנגלית במבטא הכי ישראלי שיש הרימה צעקות ואמרה באופן ברור: 'איי דונט פיי!'. כשניסיתי להרגיע אותה, היא גם צעקה עליי. בסוף לא שילמנו, וחזרנו הביתה עם כביסה נקייה ובחינם".
"דרשתי מחיר שגבוה פי 2"
"הרכב שקניתי בטיול באוסטרליה היה למעשה הרכב הראשון שלי. בהתאם, קניתי מכונית שלא מתאימה למסעות, וכנראה לא התאימה לנסיעה באופן כללי. כשהגיע הזמן להיפרד ולמכור את הרכב, השתמשתי בשיטה עתיקה – בישרתי לאנשים שהחלפתי מנוע ולכן דרשתי עליו מחיר שגבוה פי שניים מהמחיר אותו שילמתי. המוסך של הקונים ראה את הרכב והזהיר אותם לא להתקרב. בתמימות, הצענו להוריד כמעט 1,000 דולר מהמחיר כדי להיפטר מהמכונית. התוצאה: הם קפצו על המציאה ואני מכרתי ברווח. חברים אוסטרלים ששמעו על המחיר הסופי הסבירו לי שהצלחתי לעבור ב-400 אחוז את מחיר השוק של הגרוטאה הזו".
"הבנתי שאני חייב לקחת את הכוסות האלה"
"לי ולאשתי יש פטיש מופרע לכוסות וספלים. אנחנו מחזיקים בבית ערימות של ספלים, כאלה שלא קשורים אחד לשני בסט מסודר, אבל ממלאים את ליבנו באושר עצום. לפני כשלוש שנים נסענו לטיול עם זוג נוסף לברצלונה ובאחד הבקרים נכנסנו לסניף סטארבאקס מקומי. אני התפנקתי עם כוס אספרסו טובה ואשתי בחרה בלאטה מפנק. המשקאות שהזמנו הגיעו אלינו בכוסות חרס יפיפיות וממותגות. בלי לדבר יותר מדי, ודרך העיניים בלבד, הבנו שהספלים האלה חייבים להגיע אלינו הביתה.
אחרי שהבנו שלא ניתן לקנות אותם, החלטתי לנקוט במהלך ישראלי. כך, בלי לעשות יותר מדי רעש, ובלי שהזוג שהיה איתנו שם לב, לקחתי את שני הספלים לשירותים, שטפתי אותם היטב, עטפתי אותם בנייר טואלט והכנסתי אותם באלגנטיות לתיק הגב שלי. עד היום רק אנחנו יודעים איך הגיעו הכוסות האלה לביתנו בישראל."
"הכרזנו שאנחנו בירח דבש גם שנים אחרי החתונה"
"כשטסנו לירח הדבש במזרח הרחוק אמרנו בעמדת הצ'ק אין בטיסה שבדיוק התחתנו ודיילת הקרקע החביבה שידרגה אותנו לכיסאות מרווחים – פינוק רציני בטיסה של 17 שעות. מאותו הרגע החלטנו שאנחנו הולכים לסחוט את הלימון עד תומו ובכל הזדמנות ציינו שרק התחתנו ושאנחנו חוגגים ירח דבש – בכל הזמנה שעשינו בבוקינג, בכל מסעדה שהגענו אליה ובכל טיסה פנימית. ובאמת שקיבלנו לא מעט הטבות בזכות זה: מסוויטה מפוארת ללא תוספת עלות, דרך שמפניות חינם ואפילו טיסה קצרה במחלקת עסקים.
מאז שנחשפנו לתגלית המדהימה הזאת, יצא לנו לשקר שזה ירח הדבש שלנו גם כמה שנים טובות אחרי החתונה – קצת כמו שמספרים במסעדה שאחד מחברי השולחן חוגג יום הולדת כדי לקבל זיקוק. באירופה, אגב, הם פחות מתרגשים ממוסד הנישואין ובמקרה הטוב קיבלנו קינוח על חשבון הבית".
"במה ננגב את הילדים אחרי הים?"
"טסנו כל המשפחה המורחבת לפאפוס בקפריסין, לווילה גדולה ומפנקת. היה כיף מאוד, למעט העובדה שבלילה השלישי פרצו לנו לווילה ולקחו מאבא שלי 600 דולר ואת השעון של אמא שלי. לא היה ברור אם לבעלת הווילה היה קשר עקיף לאירוע, היינו קצת בטראומה, אבל התאוששנו די מהר והמשכנו לבלות ולהגיד 'תודה לאל שלאף אחד לא קרה כלום, אין נזק בגוף או בנפש וכו''.
ביום האחרון שלנו, התוכנית הייתה לפנות את הווילה ב-11:00, להמשיך לים, לבלות שם את היום ולצאת לשדה בשעות אחר הצהריים לטיסת הערב שלנו. 'אבל במה ננגב את הילדים אחרי הים?', שאלתי את עצמי, ולאחר חצי מחשבה עניתי לעצמי: 'סליחה, מה זה מגבת אחת לעומת 600 דולר ושעון? הילדות יהיו חולות, חייבים מגבת'. אז דחפתי את אחת המגבות של הווילה לתיק וחשבתי להמשיך בחיי. אחרי שבעלי גילה זאת ונזף בי, החזרתי אותה בבושת פנים".
"יצרתי מהומה כדי להסיח את דעתו של השומר"
"הוזמנתי עם מספר קולגות לכנס גדול במדינה אירופאית כלשהי. לכל אירוע בכנס היה צריך להירשם מראש ובאחד האירועים פשוט סירבו לרישום אותנו. לא אמרו לנו כן או לא, אלא פשוט התעלמו. החלטנו להגיע בכל זאת ובכניסה עמדו נציגים שעברו על השמות וחילקו תגי כניסה. כשהגיע תורנו, נאמר לנו שאנחנו לא ברשימה ולא יכולים להיכנס. לא ויתרנו. אחד החבר'ה אמר לי 'תסיח את דעתו של השומר, אני דואג לנו'.
התחלתי להתווכח בנימוס אך אסרטיביות ושאלתי אם זה בגלל שאנחנו יהודים וישראלים. הנציג אמר 'מה פתאום' והמשיך להגיד שהוא לא מוצא את השם שלי. באותו הזמן החבר שלף מספר תגים מהשולחן שעמד מאחור. אחרי הוויכוח, שנועד כאמור ליצור הסחה, עזבתי את התור, שמתי את התג ונכנסתי".