סוואזילנד בדרך המלך

זר שינחת בסווזילנד לא יבין איך המדינה הזו מתנהלת. במקרה זה, אני אחד מהזרים. כשסיפרתי למכריי שאני נוסע לשם, ל-Swaziland, רבים מהם סברו בטעות שאני נוסע ל-Switzerland, לשווייץ - עולם שונה לחלוטין, מכל הבחינות. כבר עם נחיתתי בשדה התעופה הבינלאומי, שהזכיר לי את שדה דב בשנות ה-70, הבנתי שמדובר במדינה מזן קצת אחר, שונה גם ממדינות אפריקניות אחרות שזכיתי לבקר בהן.

סוואזילנד היא קטנטונת, בסך-הכול שני שלישים מגודלה של מדינת ישראל. כמעט נבלעת בדרום אפריקה, שגובלת בה מכל הכיוונים ומותירה לה רק גבול מזרחי קצר עם מוזמביק. זוהי אחת המדינות העניות ביבשת: האבטלה בה מוערכת ב-40%, וכשני שלישים מ-1.2 מיליון תושביה מתקיימים על פחות מדולר ביום. חרף התנאים הקשים, המקומיים תמימים וסימפטיים. לא חוויתי אלימות ברחובות ואפילו הרשיתי לעצמי לנסוע בהסעות ההמוניות, במשאיות ובוואנים דחוסים עם המקומיים, ללא מלווה מלבד המצלמות שעליי, דבר שלא העזתי לעשות במדינות אחרות, כגון דרום אפריקה או טנזניה.

המדינה הצעירה, שזכתה לעצמאות מבריטניה רק ב-1968, היא המונרכיה האבסולוטית היחידה כיום באפריקה (בלסוטו ובמרוקו קיימות מונרכיות חוקתיות). המלך, מסוואטי השלישי, הוא בעל הסמכות הבלעדית בכל ענייני המדינה: הוא אוסר על קיום מפלגות פוליטיות והפגנות ובוחר את ראש הממשלה ואת חבריה. התקשורת המקומית, שחלקה הגדול נשלט על-ידי המדינה, אינה מעיזה לומר עליו מילה רעה (גם אם היא נכונה), ומרבית המידע על המתרחש באמת בממלכה מגיע מאמצעי תקשורת זרים. הוא מושל יחד עם אמו, מלכה-אם סמלית שאחראית להנהגה הרוחנית, ובעל חסינות מוחלטת בפני החוק. לכן, הוועדות ה"רשמיות" למניעת שחיתות המוקמות במדינה פועלות לשווא - בעוד הנתינים גוועים מרעב וממחלות, המלך מרוקן את קופת המדינה למען צרכיו הראוותניים.

יום הולדת ב-13 מיליון דולרים

המלך מסוואטי השלישי ירש את המלוכה מאביו. הוא עלה לשלטון ב-1986, בגיל 18 בלבד. הוא חי בכפר המלוכה לודזידזיני שבבירה החוקתית לובמבה, וידוע באהבתו לחיים הטובים, לפאר ולמותרות. בפעם הראשונה שצילמתי אותו, אגב, הוא הזכיר לי יותר סוכן מכוניות חביב עם כרס מאשר מלך. בשנת 2009 העריך המגזין "פורבס" את הונו האישי של השליט בכ-100 מיליון דולרים, וכלל אותו ברשימת 15 המלכים העשירים בעולם. נוסף על כך הוא המוטב הבלעדי של קרן נאמנות בשווי כמה מיליארדים, שנוסדה על-ידי אביו "למען האומה הסוואזית", ורשאי להשתמש בה בכל דרך שירצה במהלך כהונתו. המשפחה שולטת על אימפריית נדל"ן ועסקים הכוללת גם מטעי קני סוכר, המהווים את ענף היצוא המרכזי של המדינה.

לפי הערכות שונות, מסוואטי מבזבז מיליוני דולרים מדי חודש: יש לו כמה ארמונות, צי מכוניות פאר, והוא חובב מסעות ברחבי העולם במטוסים פרטיים ושהות במלונות יוקרתיים - והכול מקופת המדינה. על מסיבת יום הולדתו ה-40, לדוגמה, שנחגגה יחד עם יום העצמאות ה-40 של המדינה, לפני כשלוש שנים, הוא הוציא כמעט 13 מיליון דולרים. על מכונית חדשה, מאובזרת במקרר ובנגן די.וי.די, שילם כחצי מיליון דולרים. כל זאת בעוד מרבית הסוואזים מנסים לשרוד בעוני מחפיר וללא שירותים בסיסיים. סוואזילנד היא מלוכה אבסולוטית; אין חופש דיבור, התאספות ציבורית אסורה, ומפלגות פוליטיות אסורות בחוק, כאמור. עם זאת נראה שרוב הסוואזים אוהבים את המלך, גם אם התנהלותו מזכה אותו בביקורת חמורה מצד האופוזיציה (המחתרתית) במדינה, ארגונים כלכליים וחברתיים, ואף מצד התקשורת העולמית; אבל לא נראה שזה גורם לו לשינוי משמעותי בסדר העדיפויות.

עוד ביקורת נשמעת מצד ארגונים הנלחמים במגפת האיידס, הפושה במדינה בממדים מבהילים. אלה מאשימים אותו באוזלת יד ובחוסר הקצאת משאבים מספקים להתמודדות עם הבעיה, וכן בעידוד פוליגמיה וקיום יחסי מין עם נערות צעירות. בתחום זה המלך נותן דוגמה אישית: הוא נשוי ללא פחות מ-14 נשים ואב ליותר מ-25 ילדים. נראה שאהבת הנשים היא עניין משפחתי: לאביו היו למעלה משבעים בעת מותו. הוא משכן כל אחת מהן בארמון פאר פרטי משלה, ושולח אותן במטוסים פרטיים למסעות שופינג תכופים בבירות האופנה העולמיות. כל מסע כזה עולה מיליונים.

סינדרלה האפריקאית

חיפושו של המלך אחרי אישה כלבבו אינו עניין שנעשה בחדרי-חדרים. להפך, הוא מתבצע במסגרת טקס המוני, המכונה "ריקוד הקנים" (reed dance), שבמסגרתו כמה עשרות אלפי נערות ונשים מרחבי הממלכה עולות לרגל ומציגות עצמן לפני המלך בתקווה להיבחר. הבנות - בשנים האחרונות בין שישים לשבעים אלף מועמדות - מגיעות לבירה מכל קצות הממלכה, ברגל, באוטובוסים, בטרמפים, ואפילו על-גבי משאיות ממשלתיות הנשלחות להביאן.

לפי המסורת, הן מתכנסות כדי לרקוד ולשיר עבור המלכה האם, ולבצע לכבודה את ריקוד הקנים המסורתי, ובכך להביע את נאמנותן לכתר. גם מבחינת האזרחים הרבים המגיעים לטקס מדובר בהבעת אמונים למשפחת המלוכה. אך זוהי גם הזדמנות עבור המלך לבחור לעצמו כלה חדשה, ועבור נשים רבות מרחבי המדינה - למצוא לעצמן שידוך שיציל אותן מחיי עוני, שהם מנת חלקה של מרבית האוכלוסייה במדינה. הריקוד מתבצע בלבוש מסורתי - חצאיות קצרות וצבעוניות, עשויות חרוזים וגדילים, וללא חלק עליון. מרבית המחוללות הן צעירות בגילי העשרה, אך ניתן למצוא שם גם ילדות ממש, בנות 6 או 7, ואף פחות.

כשהן מגיעות לארמון הן נרשמות, ולמחרת הן נשלחות בקבוצות מאורגנות לאזור מרוחק יותר, שם גדלים קני הסוף. ביום השלישי הן כורתות את הקנים, שאותם יגישו למלכה האם. אחת המטרות של העבודה המשותפת היא לעודד את תחושות הקהילתיות והסולידריות ביניהן. ביום הרביעי חוזרות הבנות לכפר המלוכה ובחמישי הן נחות.

ביום השישי מגיעות הבנות לארמונה של המלכה האם כדי להעניק לה את הקנים, המשמשים באופן מסורתי למיגון ביתה מפני רוחות, אך למעשה זוהי תצוגת תכלית המעידה על כך שהבנות מסוגלות לעבוד בשדה ולבנות בית, ולכן יהיו רעיות טובות. הן צועדות לארמון עם הקנים כשהן מקושטות ומעוטרות על-פי מיטב המסורת הסוואזית, וכל הדרך שרות שירים המהללים את תומתן, את המלך ואת אמו. בנות המלך, ששיערן מקושט בנוצות אדומות, מובילות את הטקס ורוקדות למען סבתן. הרעש המתלווה לריקוד נוראי: הרמקולים הצווחניים הזכירו לי את ימי העצמאות של פעם, כשהאחראי לווליום היה נפקד, או חירש. אבל הייתה לי תחושה שרק לי, הזר, זה הפריע.

הימים השישי והשביעי נחשבים לשיא האירוע, ומושכים המוני סקרנים ומבקרים מרחבי העולם, כמו גם סלבריטיז וראשי מדינות אפריקאים, השמחים להציץ בעשרות אלפי נשים צעירות, נאות וחשופות חזה.

בשנים האחרונות האירוע הפך לאטרקציה תיירותית שסווזילנד עצמה משווקת במרץ. בעבר היו מודיעים על המועד (המתקיים בדרך כלל בשבוע האחרון של אוגוסט) כחודש לפני התרחשותו, אבל מאז שגילו את הפוטנציאל התיירותי הגלום בו - התאריך מתפרסם כמה חודשים מראש, גם באינטרנט, לנוחות התיירים.

היום השביעי הוא היום שבו מפגין המלך את כוחו: הוא מתהלך בגנדרנות בין הנערות, לבוש בבגד מעור נמר, ובוחן אותן בדקדקנות. לעתים הוא מכריז באותו מעמד על כלתו החדשה. אלמלא צי הלימוזינות וחליפות היוקרה של המכובדים האפריקנים שנכחו בטקס (כמו נשיא זימבבואה רוברט מוגאבה או השגריר המצרי בסוואזילנד), ניתן היה בקלות לטעות ולחשוב שקפאנו בזמן לפני מאתיים שנה או אפילו יותר, במיוחד אם מוסיפים למחזה את שומרי ראשו של המלך, שנראים כמו לוחמים משבט הזולו - החמושים בחניתות בלבד; בהחלט לא משהו שמזכיר את האגף לאבטחת אישים בשב"כ.

בניגוד לסיפורים, המלך אינו מתוודע לכלתו בפעם הראשונה ביום השביעי: הוא מקבל מידע על כלה פוטנציאלית ממקורביו, וזו נבדקת: האם היא אכן בתולה, האם היא מגיעה ממשפחה טובה, וכיוצא באלה. אם היא עוברת את התהליך, היא מתבקשת להופיע בריקוד הקנים הקרוב, שבו היא נבחרת באופן רשמי.

יותר לוויות מחתונות

נוסף על כל הסיבות המסורתיות לכך שהבתולים הם תנאי לנישואים בתרבויות רבות, באפריקה יש לפופולריות של הבתולים סיבה נוספת: האיידס. כ-40% מהאוכלוסייה הבוגרת בסוואזילנד נושאים את נגיף האיידס, ושיעור ההידבקות השנתי הוא מהגבוהים בעולם כיום, אם לא הגבוה ביותר. כמעט מחצית מהנשים ההרות במדינה נושאות את הנגיף, ויותר משליש מהילדים איבדו לפחות הורה אחד למחלה, שאחראית ל-60% ממקרי המוות בשנה. גורמי מוות עיקריים אחרים הם שחפת ותת-תזונה. תוחלת החיים במדינה, שעמדה על 60 שנה ב-1997, עומדת כיום על 32 שנים בלבד - תוחלת החיים הנמוכה ביותר בעולם.

הגורמים להתפשטות המחלה חברתיים ברובם: פוליגמיה היא מנהג רווח, ושימוש בקונדומים - המחולקים חינם על-ידי המדינה - נחשב ל"בלתי גברי". המקומיים מאמינים כי על אישה ללדת לפחות חמישה ילדים, ושתפקיד הגבר הוא לעבר כמה שיותר נשים. אונס הוא תופעה נפוצה, ועל-פי הערכות כשליש מהנשים בגילים 24-13 חוות אלימות מינית כלשהי.

בשנת 1999 הכריז המלך מסוואטי על מחלת האיידס כעל אסון לאומי, והקים ועדת קבינט מיוחדת לנושא. מאז מנסה הממשלה להיאבק במגפה באמצעות פעולות חינוך, טיפול ומניעה. אחת מהן היא, למשל, ביצוע ניתוחי הסרת עורלה לגברים, לאחר שמחקרים קבעו כי היעדר העורלה מקטין משמעותית את סיכויי ההידבקות בנגיף בעת קיום יחסי מין. לפני כשלוש שנים אפילו נחתה במדינה משלחת רופאים ישראלים, שהכשירה את הרופאים המקומיים בביצוע הניתוח. אך שימוש בכלי ניתוח מזוהמים, וכן אמונתם של רבים מהגברים הנימולים כי כעת הם חסינים מפני הנגיף ואינם צריכים להיזהר, רק גרמו לעלייה במספר הנדבקים.

פחות ממחצית החולים והנשאים במדינה נוטלים את התרופות שלהן הם זקוקים, אף שהמדינה מממנת את הטיפול הרפואי (ה"קוקטייל").

מרבית המרפאות שבהן מחולק הקוקטייל נמצאות בערים, והתושבים הכפריים מתקשים להגיע אליהן. בכפרים אמנם יש מרפאות, שאותן בנה עוד אביו של המלך הנוכחי, אך הן עומדות שוממות, ואפילו אקמול לא ניתן להשיג בהן. נוסף על כך, הבטן הריקה והמים המזוהמים מקשים את יכולת הגוף והמערכת החיסונית להתמודד עם התרופות, שגם חולים מערביים הניזונים היטב מתקשים להתמודד עם תופעות הלוואי שלהן, וחולים רבים פשוט מפסיקים ליטול אותן.

בעיה נוספת היא זו של הסטיגמה הקשה הנלווית למחלה, המונעת מרבים באוכלוסייה להיבדק; הם פשוט מעדיפים שלא לדעת. לא פעם גם אלה שמודעים למחלתם ישמרו אותה בסוד, אפילו מבני זוגם, ומעט מאוד מאנשי הציבור הנגועים מעיזים להכריז על כך באופן פומבי.

המלך עצמו מנסה להילחם במגפה בשיטות נוספות, חלקן שנויות במחלוקת. כך, למשל, בשנת 2001 הוא החזיר מנהג נושן שאוסר על בנות מתחת לגיל 18 לקיים יחסי מין. הוא קבע שבתולה צריכה ללבוש ציציות מיוחדות שמעידות על תומתה, וכי גבר המקיים יחסים עמה בפעם הראשונה צריך לפצות את משפחתה - בפרה. באותה שנה, אגב, נישא המלך לנערה בת 17 (וקנס את עצמו בפרה). הוא ביטל את המנהג כעבור ארבע שנים. נוסף על כך הציע לסרס את הגברים החולים ולחגור את הבתולות בחגורות צניעות - הצעות שלא התקבלו בסופו של דבר.

במהלך שהותי בבירה ביקרתי בבית החולים ביילור, המטפל בילדים חולי איידס, חוויה שנחרטה בזיכרוני כקשה מאוד. הלב נשבר לנוכח הילדים התמימים הללו, בני 3 ו-4, שבוכים במהלך בדיקת הדם מבלי להיות מודעים לגורלם. למרות הניסיון שלי כצלם עיתונות ותיק שנכח באירועים טרגיים רבים, עם הרוגים ועם פצועים, דווקא כאן לא יכולתי לשאת את הסיטואציה. הייתי חייב לצאת החוצה ולנשום אוויר. החיץ שלרוב המצלמה יוצרת, בין הצלם למושא הצילום, לא הגן עליי כאן.

בשעות בין הערביים ישבתי בפאב אנגלי בלודג' מרוחק מהעיר, וניסיתי להירגע מאירועי היום. מול שקיעה יפהפייה, מוקף בבקתות קש ובקולות אפריקניים מוכרים, הרגשתי כאילו אני בסצנה מהסרט "זיכרונות מאפריקה". ניסיתי להבין את מצבה של סוואזילנד. כיצד ייתכן שהמקומיים דווקא אוהבים את המלך ולא רואים בו את האחראי למצבם העגום? וכיצד אמורים המאמצים הבינלאומיים לבלימת האיידס ולקידוש הבתולים הנשיים לעלות בקנה אחד עם המנטליות החברתית-מינית של הגברים בממלכה, שמהם מצופה לעבר בימי חייהם נשים רבות ככל האפשר? ניסיתי להבין, אבל לא הצלחתי. כפי שכבר אמרתי, אני זר שם.

מידע מעשי

הגעה: אפשר לטוס מיוהנסבורג או לנסוע לנקודת גבול שנקראת אושוק (Oshoke) ונמצאת כ-360 קילומטרים מיוהנסבורג ומפרטוריה. הנסיעה אורכת כ-4.5-5 שעות. מבבנה (Mbabane) הבירה נמצאת כעשרים קילומטרים מהגבול. לודזוזיני (Ludzedzini), הארמון שבו נערך הטקס, כחמישים קילומטרים. הארמון ממוקם על הכביש הראשי בין איזולוויני (Ezulwini) ומלקרנס (Malkerns).

נהיגה: אפשר לשכור רכב וגם את שירותיו של נהג מונית. הנסיעה נוחה למדי וכך גם הנהיגה, ברגע שמתרגלים לנהוג בצד ההפוך לזה שאנו רגילים לו. רוב הדרך לטקס מתבצע על האוטוסטרדה. אין רמזורים, אבל אין גם פקקים. בדרך כלל הכבישים בסדר, אבל צריך להיזהר מאוד מפרות ומנהגים שיכורים בסופי שבוע. רכב להשכרה עולה בערך 300 אימלנגנים (שער החליפין בערך 2 אימלנגנים לשקל). רוב המכוניות עם גיר רגיל, לא אוטומטיות.

לינה: יש מלונות מכל הסוגים - מאכסניות מטיילים וקמפינג, דרך B&B, ועד מלונות חמישה כוכבים. מומלץ לישון באיזולויני או במלקרנס - אבל זו גם הברירה הטבעית מאחר שרוב מקומות הלינה מרוכזים שם. העלות הממוצעת לחדר בלודג' עם ארוחת בוקר נעה סביב ה-400 אימלנגנים.

קניות והצטיידות: יש בסווזילנד הכול, גם אם לא במבחר גדול. אין צורך להביא נייר טואלט מהבית. מומלץ לעצור במפעל הזכוכית שליד הגבול (Ngwenya Glass), שם ישנו ריכוז מיוחד של אומנים. מרכזים אחרים הם מפעל הנרות (Swazi Candels) וב-Malandelas - House On Fire שניהם במלקרנס. רוב חברות עבודות היד חברות באיגוד הסחר ההוגן שסווזילנד היא בין המובילות בתחום. חברת Gone Rural, המשלבת עיצובים חדשניים עם עבודה מסורתית, משווקת עבודות של נשים באזורי ספר, שטוות את המוצרים שלהן בביתן. העיסוק בבית מאפשר להן לתמוך במשפחה, לעבוד בשדות, לטפל בילדים ובחולים, ועדיין להרוויח מעל לשכר העוני באזורי הספר.

התנהגות: על אף הביקורת המערבית על המלך, צריך לזכור שרוב הסווזים אוהבים אותו. מה שיש לתייר הממוצע להגיד על המלך ועל התנהלותו - רצוי שייעשה לא באנגלית. אין סיבה להסתבך סתם. חשוב לזכור ש-31% מהמבוגרים הם נשאי נגיף האיידס. זה אומר שכל מבוגר שלישי, נשא. וזה עוד לפני שהזכרנו את המלריה ואת השחפת. ליתר ביטחון כדאי להצטייד בקונדומים וגם להשתמש בהם.

>> נעים להכיר: 10 מדינות שלא שמעתם עליהן