בשנות ה-60 וה-70 נהריה הייתה המילה האחרונה בתחום הנופש. זה היה ה-מקום לעשות בו ירח דבש. זוגות נהרו אל מלון קרלטון כאילו היה תיבת נוח, ויצאו ממנו לסיורים רכובים בכרכרה לאורך שדרות העיר. בימי מבצע שלום הגליל הפכה העיר למעון מועדף לחיילי או"ם. אבל מאז זרמו מים בגעתון, וגם חיילי האו"ם כבר אינם. סקרנים לראות מה נותר מכל זה הגענו אל העיר.
התחנה הראשונה הייתה מלון ארנה שטרקמן (ז'בוטינסקי 29. טל' 04-9920170). הפסאדה של המלון עושה לרגע קרעכץ קטן, שאולי המסע הנוסטלגי הזה בטעות יסודו. אך הדלת הרחבה נפתחת אל עולם קסום ומופלא שאורנה שטרקמן, דור שלישי למלונאות בנהריה, ניצחה על עיצובו ועל מיתוגו מחדש. בחדר ההסבה המרווח סיפרה לנו אורנה שהרעיון היה להשאיר אווירה של בית. ניכרת ההקפדה על כל פרט, מאגרטל ועד מעשה רקמה, מהתמונות המשפחתיות הממוסגרות ועד השנדלירים היפים.
המלון ידע תהפוכות רבות; ראשיתו בחדרים שארנה ושרלוטה אחותה השכירו לקייטנים בשנות ה-60, המשכו במלון ששירת בעיקר את חיילי האו"ם בשנות ה-70 וה-80 - עת כל מי שרצה קצת חוצלארץ הפליג צפונה אל שדרות הגעתון ואל הנורווגים וכל שנכרך בהם. ועתה, לאחר שיפוץ פנים מדוקדק, יצרה אורנה, נכדתה של שרלוטה אחות ארנה, פינה אירופית קטנה במרחק 150 מטרים מהים ומשדרות הגעתון. לאחר התאוששות קצרה יצאנו אל הטיילת. לתל אביבים שבינינו בוודאי יהיה מוזר לגלות חוף ים הסגור בגדר לכל אורכו. הכניסה אל חוף גלי גליל ואל המיני קנטרי קלאב (מושג אייטיז מובהק) היא חינם לאורחי מלון ארנה שטרקמן, לאחר שמצטיידים בשובר בקבלה.
אייטיז לתפארת
הטיילת לא השתנתה מאז שנות ה-80; בתי קפה, פיצריות וגלידריות, וחוף אין-סופי, נקי ומזמין לטבילה. ניתן להדרים בטיילת ברגל או באופניים עד למושב שבי ציון, שם יש חוף ים פרטי נוסף (בתשלום) וגם רצפת פסיפס ביזנטית הפתוחה לקהל ולחסדי הרוח, הגשם והשמש. מדהים לגלות שגם בלב נהריה נחבאת רצפת פסיפס מרהיבה של כנסייה ביזנטית, שזה כמה וכמה שנים סגורה לציבור הרחב. כמה מתושבי העיר לחשו על אוזני כי ראש העירייה, המבקש לדבריהם מסילות אל לב האוכלוסייה הדתית, מונע את פתיחת המקום מחדש. בעיריית נהריה התעלמו משאלותיי, אבל ברשות העתיקות ענו בדיפלומטיות: "רשות העתיקות פעלה ופועלת מול עיריית נהריה, האחראית למבנה, לטיפול באתר ולהנגשתו לציבור ולהפיכתו לאתר פעיל. הרשות תשמח להעמיד לרשות עיריית נהריה את יועציה המקצועיים, כדי שהפסיפס המרשים יוצג לציבור".
במזרח העיר נחבא מרכז הקצה, שהוקם לפני שש שנים על-ידי לי רמון ויצחק דה-לנגה - זוג אמנים ופעילים חברתיים. השניים התפרסמו כשיזמו את איור הסיפור שחיבר גלעד שליט בילדותו, הציגו אותו בתערוכה נודדת והפיצו אותו ברחבי העולם כחלק ממסע הפרסום לשחרור שליט. הקצה הוא בית ומסגרת לביטוי צרכים חברתיים וקהילתיים באמצעות האמנות. רמון ודה-לנגה, יחד עם קבוצת פעילים שהצטרפו אליהם, מקיימים במקום סדנאות לקשישים, לנכים, לנוער במצוקה ולאחרים. התהליך והתוצאה מעניינים: מועלות סוגיות חברתיות ונוצרים דיאלוגים בין קבוצות שונות בפסיפס האנושי שבגליל. בגלריה יש תערוכות מתחלפות (שני וחמישי: 19:00-16:30 שישי: 15:00-12:00, שבת: 13:00-11:00).
בריכת הנוסטלגיה: הפינגווין
למשפחות עם ילדים מומלץ ביקור בגן הבוטני. הוא אמנם דל למדי, אך יש בו מדשאה יפה שבה מהלכות חסידות חופשיות, ויש טרריומים לנחשים ופינת האכלה וליטוף. חמודות במיוחד הן הסוריקטות, שמדי פעם מזדקפות על רגליהן האחוריות ומביטות בסקרנות על המביטים בהן.
בערב שוב טבילה בבריכת הנוסטלגיה, בעוד מוסד: מסעדת הפינגווין. עניין הרטרו הנוסטלגי תופס חזק בנהריה; הכורסאות מפעם, התפריט האקלקטי-ישראלי של שנות ה-80. שדרות הגעתון ההיסטוריות עברו מתיחת פנים, שדואגת להשאיר אותנו בללהלנד של הזיכרונות. בין העצים לעמודי התאורה נמתחו שרשרות אור צפופות, פרוסות כחופה מעל השדרה כולה. יפה? זאת שאלה של טעם, אבל אין ספק שמישהו כאן הלך עם האמת שלו עד הסוף. אני משפשף את עיניי, אבל הכרכרות הרתומות לסוסים עדיין כאן, וכך גם הרכבת המיניאטורית. מתברר שילדים נהנים ממנה גם בשנות ה-2000.
מי שרוצה קפה טוב ממש ועוגות נימוחות יצפין לשכונת רסקו, לשני מוסדות נהרייניים: קפה בריוש שברח' קק"ל 16 (טל' 077-4260520, 054-9945490), פתוח כבר משש(!) בבוקר ועד 18:00, ובשישי עד 15:00 (בשבת סגור). לא הרחק משם נמצא "בנחלה" (טל' 04-9512074, שני עד שבת 23:00-9:00), שהוא גם בית קפה וגם מסעדה, וממוקם בגינת אירועים יפה ומטופחת.