שמעו בדיחה. הרשל"ה הגיע לעשות שבת בבית הרב. במהלך הסעודה ראה הרב שהרשל"ה נוטל את הכף ומכניס אותה לכיסו. כעבור שעה קלה לקח האורח כף נוספת והכניס אותה לכיס. שאל הרב: "הרשל"ה מדוע אתה מכניס את הכפות לכיס?" ענה האורח: "אני קצת חולה והרופא ציווה עליי ליטול כל שעה כף לתרופה".
כזה היה הרשל"ה, קורע מצחוק. היום הוא ודאי היה מתנאה בתעודה של בוגר קורס ליצנות רפואית, אבל אז, במחצית השנייה של המאה ה-18, שימש הרשל"ה מאוסטרופולי כלץ בחצרו של הרב ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל שם-טוב, שסבל מסוג של מאניה-דיפרסיה.
רבי צבי הירש, הוא הוא הרשל"ה, הובא לחצר החסידות על מנת לרומם את רוחו של הרב המדוכדך.
"הרשל"ה, כפי הנראה, סיפר בדיחה אחת יותר מדי", אומר לנו פרופ' דוד אסף, מומחה לחסידות מאוניברסיטת תל-אביב, בבית הקברות במיז'יבוז', שבו שופץ לאחרונה קברו של הבדחן היהודי. "על-פי אחת הגרסאות, בין החידודין שלו הוא נהג להשחיל ביקורת על הרב ברוך הפוחז - עד שזה קץ בו וציווה לגלגל אותו מהמדרגות. חסידיו פירשו את ההנחיה הלכה למעשה, שברו את מפרקתו, וסופו שמת מצער".
את המצבה שיפץ הרב מאיר גבאי, יהודי צרפתי ששם לו למטרה לאתר מצבות של צדיקים חשובים ולשפץ אותן (חיים באר: "יש קשר בין הון לזיכרון - מי שיש לו כסף להעמיד מצבה, זוכרים אותו"). את הכיתוב כאילו הרשל"ה היה צדיק ומלומד, יש לראות בפרופורציה, מציין אסף. "בכלל לא בטוח שהיה גדול בתורה".
מה למקום ולאמת? האם הכיתוב ח.נ ביאליק שמצאנו על תיבת הדואר מספר 4 בחצר ביתו באודסה נכתב על-ידי המשורר הלאומי עצמו? (האמת היא שלא, זהו מעשה קונדס של היסטוריון רב מוניטין שמבקש להישאר בעילום שם). זהו ביתו של ביאליק. זו העיר וזוהי התיבה, ובמהלך עשרת ימי המסע עוד נלמד שהסיפור חשוב יותר מהעובדות, וגם אם מישהו חמד לצון ותלה שלט "כאן גרים בכיף" אין בו כדי לגרוע מההיסטוריה היהודית הדחוסה של המקום.
עולם הולך ונעזב
המסע שלנו לאוקראינה, שאורגן בחסות בית עגנון הירושלמי, היה בסימן עולם הולך ונעלם. לוחות זיכרון בחצרות בתים, פסלי הנצחה בקרנות רחוב של עיירות כלואות בקפסולת זמן, מצבות מתפוררות בשרידי בתי קברות, בתי תפילה יהודיים שבקושי מקבצים מניין, וגם קברי אחים. עולם שנעזב. "זה מה שמהלך עליי קסם באוקראינה", אומר הסופר חיים באר, שליווה את הסמינר, "כאילו אלוהים לקח חופן של גאונים ופיזר אותם במקום הזה".
חופן של גאונים: ש"י עגנון, ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, איסאק באבל, שמעון דובנוב, ז'בוטינסקי, רבי נחמן מברסלב, הבעל שם טוב, ברונו שולץ, מאוריציו גוטליב, איציק מאנגר ופאול צלאן, הצדיק ישראל מרוז'ין, גולדה מאיר ומאיר דיזנגוף.
איך קרה שדווקא כאן נוצר ריכוז כזה, אני שואלת את באר. "הגיאוגרפיה של הגאוניות מעסיקה אותי מאז ומתמיד. אני ממפה את האזור ורואה - זה נולד כאן, וזה כאן. האם זה מקרי? זו חידה בעיניי איך ממקום כל כך עלוב ומוזנח צמח דור כזה של אנשי רוח".
- וחזרת, בכל פעם עם חוליה אחרת של המשפחה. הפעם עם צביקה, בנך הצעיר.
"בפעם הראשונה הגעתי לכאן עם אשתי ובאופן אינטואיטיבי ידעתי היכן המקום המדויק, ואפילו לקחתי משם כמה אבנים למזכרת. הרגשתי את זה באופן פיזי, כמו מקום שמסומן בתודעה. גם עכשיו, עם צביקה, עצרנו במרחק חצי שעה מעיר הרפאים צ'רנוביל וידעתי שהגעתי למקום".
למקום הגיאוגרפי יש משמעות בעולם שלך. אתה בורח מירושלים, והיא מתקיימת בך, ופה ושם אפשר לראות שגם השטעטל מציצה מעבר לכתף.
"כי בסופו של דבר אין באמת מקום אחד. המשפחה של אמי ישבה ישיבת קבע בירושלים מ-1839, ואחרי מלחמת ששת הימים רציתי לראות את הבית, את הקבר של סבי בהר הזיתים. ברגע שמצאתי את זה, המשכתי הלאה. אני לא פטישיסט ביחס למקום. העיירה היהודית, השטעטל, זה באמת משהו שיקר לי. החיים שהיו כאן מעניינים אותי. פיכו כאן חיים שלמים - בלי צבא, בלי מולדת. אני שייך לדור שגדל על השאריות של שלילת הגולה, ביאליק, ברנר, ש. בן ציון - כולם פעלו להכחדת הגולה וראו בארץ ישראל אופציה יחידה".
אחרי הרהור, באר מוסיף: "אני איש העיירה, שעזב אותה ולא רוצה לחזור אליה. אני לא מוכן להכחיש שאוורוץ', עיר אבותיי, היא חלק מהאישיות שלי. אני, כמו שאמר ידידי אדם ברוך, ישראלי ממילא".
הגענו לבוצ'אץ, עירו של עגנון, ישבנו בתחנת הרכבת שבה ירד עגנון ב-1930 כששב לבקר בעיר הולדתו, ואתה קראת באוזננו את הפתיחה של "אורח נטה ללון". זו הייתה חוויה עזה.
"אני קורא לזה צליינות ספרותית. אתה אמנם נוסע לגיאוגרפיה, אבל בסוף אתה חוזר לטקסט ומבין ששם נמצאת המולדת האמיתית".
ומה עליי? מה לי, ילידת קזבלנקה, בנופי ניכר זרים? מה לביוגרפיה שלי ולגיאוגרפיה? נדמה לי שאף אני הייתי אורחת שנטתה ללון, זו שהגיעה מאוחר מדי. קחו כל כפר - בהרי האטלס או בשיפולי הקרפטים - ההיסטוריה שלו דומה, וגם העזובה שנותרה מאחור. כל מה שנשאר זה לנסות למצוא בית לגעגוע. כאן, שם ובכל מקום.
עלות: 10 לילות: 2,750 דולר לאדם בחדר זוגי יש לעקוב אחר פרסומי בית עגנון.
