בעולמות האירוח, הריץ (Ritz) בפריז הוא שם נרדף למצוינות. המוניטין של הממסד הפריזאי מבוסס היטב: מאז הקמתו, הריץ משך דורות רבים של לקוחות, אנונימיים או מפורסמים כמו ארנסט המינגווי, קוקו שאנל או ריהאנה בין שאר השמות, כולם סייעו לתחזק את המוניטין של המלון המיתולוגי.
המלון המפואר הפך לאגדי, עד כדי כך שהוא הוביל לסלנג האנגלי ריצי (Ritzy) לתיאור כל מה שהוא יקר, אלגנטי ואופנתי. ההיסטוריה של מלון בעל חמישה הכוכבים, מקושרת לזו של סזאר ריץ, יזם גאון שנולד למשפחת איכרים שוויצרית. בשנת 1898, בעת שהיה מנהל מלון הסאבוי (Savoy) בלונדון, הוא הפך שתי אחוזות פרטיות למוסד יוקרתי עצום, הממוקם בכיכר ונדום (place Vendôme) בפריז, קרוב למתחרה שלו מלון לה מוריס (Le Meurice). כך למעשה נולד המלון שעד היום נחשב לפאר האירוח העולמי.
הלקוח הוא המלך
סזאר ריץ, שנולד בשוויץ בשנת 1850 והיה הצעיר במשפחה צנועה בת שלושה עשר ילדים, הפך לסומלייה בפונדק בגיל 14 ונסע לפריז במהלך התערוכה העולמית של 1867. במהרה הוא הפך לרב המלצרים במסעדת Voisin המפורסמת, ונעשה מוערך על ידי כל פריז בשל קסמו וכישוריו הבינאישיים. באותם זמנים התיירות העולמית הפכה לפופולרית יותר, וריץ רצה להיות חלק מהתעשייה המתפתחת. כך, ב-1880, קנה בחסכונותיו את מלון דה רושה נואר בעיירה טרוביל שעל שפת הים, במטרה לארח עשירים שיצאו לרחוץ במי האוקיינוס. עם זאת, המלון הראשון של ריץ נחל כישלון.
בשנה שלאחר מכן, הוא הפך למנהל הכללי של מלון גראנד הוטל דה מונטה-קרלו היוקרתי במונקו, וגייס את השף הדגול אוגוסט אסקופייה, בהחלטה גורלית שהייתה לה משמעות מכרעת בהמשך. איתו הוא החיה את הממסד המזדקן, וכשהבין את היתרון של שילוב מטבח איכותי עם אירוח איכותי, הוא עבד על הפרויקט הבא שלו – מלון פאר בעיר האורות פריז.
שני מיליארדרים עזרו לו, אלכסנדר-לואי מרנייה לפוסטול, ממציא ליקר "גראנד מרנייה", ואלפרד בייט, איל היהלומים הבריטי. ריץ רכש באשראי את מלון גרמונט היוקרתי בכיכר ונדום, וצייד את 159 חדריו בכל הנוחות המודרנית, הוסיף מעליות ועיצב את המבנה עם יוקרה והדר בהשראת ארמון ורסאי. בלי לחכות לסיום העבודות, ריץ הפך למנהל מלון יוקרה חדש בלונדון, הסבוי. הוא קיבל השראה ממנו עבור הפריסה של המלון הפריזאי, והוא הנחיל כלל זהב בקרב חברי הצוות שלו: "הלקוח תמיד צודק".
ב-1898, לאחר עשר שנות עבודה, ריץ פתח סוף סוף את המלון שלו, לו נתן את שמו: הריץ. הנסיך מוויילס, אדוארד השביעי לעתיד, הכריז: "לאן שריץ הולך, אני אלך". קשה לדמיין מלון, שלא לדבר על מלון יוקרתי, ללא חדר רחצה צמוד בכל חדר, אבל הריץ היה הראשון. בנוסף לאמבטיה, בכל חדר היה גם חשמל וטלפון – דבר שלא היה מוכר באותה תקופה. המצאות נוספות המיוחסות לריץ כוללות את מיטת הקינג סייז, תאורה עקיפה, שטיחים מקיר לקיר, ואורות בארון הנדלקים בעת פתיחת הדלת. מבחינת ריץ, הלקוח הוא המלך, ואינספור עובדים נמצאים שם כדי לפנק אותו. שירותים ומשרתות, טבחים, פעמונים ועוד – המלון פעל כמו עיירה קטנה.
באשר למטבח, השף אסקופייה השיק את תפריט ה"א-לה-קארט" (לפי תפריט) עם פס ייצור שאיפשר להציע מספר רב של מנות בזמן המתנה קצר יחסית. בקטגוריית הראשונות, הריץ היה גם המוסד הראשון שהציע לחם טרי ללקוחותיו. המטבח של הריץ היה כל כך גדול ומקצועי לזמנו, שהוא יכל גם להציע ארוחה של 500 איש ויותר, הישג שהיה שמור למעט מאוד מלונות בזמנו.
שערוריות, שיק וקוקו שאנל
המקום הכי מפואר בפריז משך כמובן גם בני מלוכה. סיפור אחד מספר על הדוכס מווינדזור, אדוארד השמיני שנתקע באמבטיה – עם אהובתו – כשהחדרנים נאלצו לחלץ אותו. זמן קצר לאחר מכן הוחלפו כל האמבטיות בגדולות יותר. על פי הדיווחים על בת מלוכה אחרת, המרקיזה לואיזה קאסטי ממילאנו, החזיקה שני ברדלסים בסוויטה שלה, יחד עם פיתון מסומם שענדה על צווארה. אולי בגלל שהותה הארוכה בריץ והנהנתנות שלה, היא מתה עם חובות עתק של 25 מיליון דולר.
המלון התמלא במהירות והמילה "ריצי" הפכה לכינוי שמשמעותו "שיקי, אלגנטי". המלון הפך למקום האופנתי בו נשים יכלו להשוויץ בבגדיהן המגונדרים וגברים יכלו להתהדר בעושר ולסגור עסקאות חדשות. הריץ היה למרכז עבור החברה הגבוהה, עם מסיבות וארוחות ערב מפוארות בהשתתפותם של העשירים והמפורסמים ביותר בעולם.
מההתחלה, האורחים המפורסמים הגיעו זה אחר זה לריץ, וביניהם מרסל פרוסט שכתב בהשראתו את יצירתו "בעקבות הזמן האבוד", ז'אן קוקטו וארנסט המינגווי שכתב: "כשאני חולם על אחר צהריים בגן עדן, הפעולה תמיד מתרחשת בריץ בפריז". לעומתו, דווקא אוסקר וויילד, הידוע בביקורתיותו, פחות התרשם מהמלון המפונפן: "אור קשה ומכוער (חשמלי), מספיק כדי להרוס את העיניים שלך, ולא נר או מנורה לקריאה ליד המיטה. ומי רוצה כיור ענק בלתי ניתן להזזה בחדרו? אני לא. הסתירו את הדבר. אני מעדיף לצלצל למים כשאני צריך אותם".
אחת הדיירות היותר מפורסמות של המלון הייתה המעצבת גבריאל (קוקו) שאנל שהכריזה פעם: "הריץ הוא הבית שלי". למרות שהייתה לה דירה מפוארת מעל החנות שלה מעבר לרחוב, היא עברה לריץ ב-1937 והפכה את סוויטה מס' 302 לשלה והתגוררה בה עד למותה ב-1971. לכבודה שונה שם החדר ל"סוויטת קוקו שאנל", כשלילה אחד בה עולה בין 18,000–28,000 אירו, כלומר 113,000-73,000 שקל ללילה אחד בלבד.
שעותיו האפלות של הריץ
כשהנאצים כבשו את פריז במלחמת העולם השנייה, הם השתלטו על כל בתי המלון המפוארים, אבל אזרחים צרפתים שחיו בריץ הורשו להישאר, קוקו שאנל ביניהם. הרמן גרינג הידוע לשמצה, ישן בסוויטה האימפריאלית מוקף באבני חן ויצירות אמנות יקרות ערך שהוחרמו מהרוטשילדים ומשאר יהודי פריז.
בתקופת הכיבוש, המלון המפואר הפך למפקדת הלופטוואפה, הזרוע האווירית של הוורמאכט. אבל ההשתלטות על המלון הייתה רק חלקית, בשל מוצאו השוויצרי של סזאר ריץ. באופן אבסורדי, למרות שפקדו אותו הגרמנים, המלון שימש גם כמחבוא ליהודים וללוחמי התנגדות. אשתו של מנהל המלון, בלאנש אוזלו, סייעה לכוחות ההתנגדות והחביאה את חבריה ברחבי המלון לפני שנעצרה על ידי הגסטפו ב-1944.
לאחר המלחמה, המוניטין היוקרתי של הריץ לא נחלש והפך לאגדי עוד יותר כששימש כתפאורה לקומדיה המוזיקלית "אמריקאי בפריז" ב-1951. בשנים שלאחר מכן הוא הפך לאחד המוקדים המוכרים בפריז, ולאחד המלונות המפורסמים בעולם. הבעלות על המוסד האייקוני עברה לבנו של ריץ, צ'רלס ריץ, ולאחר מכן עם מותו של צ'ארלס ב-1976, אלמנתו, מוניק ריץ, השתלטה על המוסד. המלון שינה את פניו, שופץ באופן שונה מזה שהוא התהדר בו לפני, ובמהרה התגלו בו פגמים ובלאי.
עם זאת, כהונתה של מוניק כבעלים לא נמשכה זמן רב: ב-1979, איש העסקים המצרי מוחמד אל פאיד רכש את המלון תמורת 20 מיליון דולר. בנוסף לתג המחיר היקר, משפחת פאיד שפכה במהרה כסף נוסף לשיפוץ. "מר פאיד סיפק 50 מיליון דולר לשיקום ושיפוץ הריץ", הסביר פרנק קליין, מנהל המלון. "החדרים שוחזרו כולם לאלגנטיות הישנה שלהם, הברים שופצו לחלוטין - הבר הקטן הפך לבר המינגווי. המסעדות קיבלו מראה חדש, ובמרתף נוצרו בריכת שחייה, מועדון בריאות וספא. הריץ שוב הפך לריץ". אל פאיד ידוע אולי בעיקר כאביו של דודי אל-פאיד, החבר של הנסיכה דיאנה שנספה לצד הנסיכה מוויילס בתאונת הדרכים באוגוסט 1997 בפריז. דיאנה ודודי בילו את הערב בריץ פריז בלילה שלפני מותם.
בשנת 2012, המלון המפורסם נסגר לרגל שיפוצים. "סגירת המלון הייתה החלטה לא קלה, אבל היה צורך לשמור על המעמד הבולט של ריץ פריז", הסביר אז פאיד, וכשנפתח המלון מחדש בשנת 2016 אמר: "ריץ פריז החדש נותר זהה לריץ פריז הישן אבל בגרסה טובה יותר". בשנת 2019 הוא פרש מתפקידו כיו"ר המלון. אחרי עשרות שנים של מעורבות מתמשכת, אל-פאיד החליט שהגיע הזמן לסיים את חובותיו כיו"ר המלון בשנת 2022, והוא נפטר בגיל 93 באוגוסט האחרון.
עדיין מעל כולם
לאורך מתיחת הפנים המדוקדקת של 400 מיליון האירו, לשימור הכמעט אובססיבי של הפאר נוספו גם כל המותרות, כששמות החדרים והאזורים השונים נקראים לרוב על שם האורחים המפורסמים. כתוצאה מכך, השטיח האדום שתמיד קיבל את פני האורחים בכניסה לכיכר ונדום הוחלף , והרהיטים העתיקים המוזהבים שמילאו חדרים ציבוריים מתאפיינים כעת במשי בהיר. בתוך התמהיל הזה נכנסים גם Wi-Fi במהירות הבזק ומסעדת פטיו ראשית מעודכנת שהחימום התת-רצפתי והגג הנשלף שלה מושלמים לימים קרירים וגשומים.
אחרי יום במוזיאון הלובר או במוזיאון ד'ורסיי, כעת תוכלו להתפנק עם טיפולים מפנקים ב-Chanel au Ritz Paris, ספא השאנל של המלון, ואז לטבול בבריכה המקורה המכוסה באריחי פסיפס. מאוחר יותר, תוכלו להמשיך אל הספות המלכותיות דמויות הענן ליד האח הבוערת בסלון פרוסט לתה אחר הצהריים צרפתי. בערב, תדאגו ללבוש את הבגדים הכי יפים שלכם כדי להרגיש בדיוק כמו שצריך בבר המינגווי האגדי, ולאחר מכן סעדו בסמסעדת La Table de L'Espadon בעלת שני כוכבי מישלן בחסות השף העשירי של המלון, ניקולס סייל.
הצוות הקודם של 500 הורחב ל-600 אנשים, שהקפדה על הפרטים הכי קטנים היא תפקידם, והם מוכיחים שהאירוח הצרפתי המוקפד והמפורסם אף פעם לא יצא מהאופנה.
כל אחד מ-142 החדרים במלון ריץ פריז מפואר כתמיד, ומציע אווירה שאין דומה לה ואת החללים הנדיבים ביותר בבירת צרפת שידועה בחדרי המלון הקטנים שלה. עבודת עץ משובחת וגווני פסטל עדינים מרכיבים עיצוב אינטימי שבו יוקרה אולטימטיבית שוכנת בכל פרט, בליווי חפצים עתיקים ואמנות. החדרים מרווחים ומשקיפים על הגן או על גגות עיר האור, וכפי שאוהבי היסטוריה ואנקדוטות יודעים היטב, יש סיפור מאחורי כל פרט "ריצי" בריץ פריז. כיום, הריץ נחשב לאחד המקומות היקרים והמפוארים ביותר ללינה בפריז, במחיר שמתחיל בכ-2,000 דולר (כ-7,500 שקל), לילה בחדר סטנדרטי "פשוט" ומגיע למחיר של עשרות אלפים ויותר בסוויטות היקרות.