יש שני סוגים של אנשים בעולם: אנשי הנסיך הקטן ואנשי פו הדוב. תשאלו כל אדם איזה משניהם הוא בעיניו ספר הילדים הגדול, ולאור התשובה תדעו אם תפיסת העולם שלו רומנטית או קלאסית. רמז: הרומנטיקנים מתחברים לדמויות שמאוהבות בשושנים.
כל זה יפה וטוב, אבל מחבר שורות אלה הוא אסטריקסיסט מלידה. משהו בקו העליז של הקומיקס הצרפתי, שנולד שלושים שנה אחרי טינטין ושהשפעת וולט דיסני ניכרת בו, הפך אותי למעריץ של המתחרים הצרפתים. אודה בפה מלא: עד השבועיים האחרונים לא גמעתי מעולם ספר של טינטין עד תומו.
ואז הגיעה ההזמנה לנסוע לבריסל ולחזות בסרטו החדש של סטיבן ספילברג "הרפתקאות טינטין: סוד חד-הקרן". החלטתי שהגיע הזמן להשלים פערים. שאלתי מחבר את כל 24 כרכי טינטין, ושקעתי לתוכם בניסיון להבין מיהו ארז'ה: האם הוא באמת גאון והאם ניתן להתאהב מאוחר בספרות ילדים. כפי שקורה תמיד לטינטין עצמו, התברר גם לי שהחקירה לא אפשרית ללא מסע, ושאת התשובות האמיתיות אמצא רק בעיר הולדתו של הבחור. הכרטיסים לטרום בכורה בתיק, והתיאבון לשוקולד ולצ'יפס מתחדד. קדימה, שלגי, יוצאים לדרך.
רחוב לברדור 26
שדרות אנספאך הפריזאיות למראה חוצות את בריסל מדרום לצפון. הן מחטיאות בבלוק או בשניים את הכיכר הזוהרת גראן פלאס ואת פסלון הילד המשתין, שסיפק פעם מים לרובע הזונות של העיר. קצת מצפון לאלה מתפצלת השדרה בכיכר מלאת עוצמה עירונית: כיכר ברוקר. הבניין המשגיח על ההתפצלות, ענק אימפריאלי בן המאה ה-19, קושט בפוסטר ענק של טינטין המצויר, כשהוא רכוב על אופנוע ולידו השותף הנאמן לכל הרפתקאותיו: כלבו שלגי (מילו בצרפתית, סנואי באנגלית). "נולד בבריסל" כתוב באנגלית מעל ראשו.
ביום הגיעי אני כבר מואבס בדי ספרי טינטין כדי להתרגש מהמראה. הג'ינג'י שעל האופנוע הולך ומשיג את אובליקס, המתהלך בנחת ומנהיר על גבו. בשבועיים שחלפו הצליח ארז'ה להצחיק אותי, להבהיל אותי ולגרות את דמיוני. הבנתי שהוא סופר בלשי בסגנון קונאן דויל וברמה שאינה פחותה בהרבה. אין פלא שעיר שמתגאה בגאוני תרבות כמו ז'אק ברל, פטר ברויכל האב והאיש שהמציא את הוופל, תבחר להתרגש כל-כך מהשקת סרט שעוסק דווקא בבחורצ'יק הזה.
מבנה המוזיאון מרהיב. חזיתו עטורה ציור קיר עצום של גיבור הסדרה כשבידיו אחוז שלגי. תוך הבניין מעוצב בקלילות צבעונית שגורמת למבקר לחוש ברגעים מסוימים כי הוא מתהלך בתוך אחד מציוריו של ארז'ה. האדריכל, כריסטיאן דה פורטזמפארק, העיד שלכך התכוון כשתכנן את הבניין. "רציתי שהמוזיאון ייצור הרפתקה", אמר. "מעבר מתמונה שהיא דו-ממדית ושטוחה לחלל תלת-ממדי". בתוככי מקדש הצבע הזה, בין דגם החללית שבה המריא טינטין לירח (בשנת 1954, הרבה לפני הנחיתה הממשית) לבין הפסלון האינדיאני שאחריו רדף טינטין בחוברת *האוזן השבורה*, אני פוגש במר פיליפ גודן, אדם שמקצועו: טינטינולוג.
ביתו של טינטין
לאורך השנים נטען כלפי ארז'ה שהיה אולי פשוט מדי, ושאימץ ללא ביקורת תפיסת עולם קולוניאליסטית. בספר טינטין השני, "טינטין בקונגו" (שבאופן מסתורי לא נכלל במארז שהושאל לי), מוצגים כל האפריקאים כטמבלים תמימים הששים אלי קרב. "ארז'ה היה תמיד אדם ששיקף את תמונת העולם של תקופתו", מסנגר גודין, "לכן, באופן טבעי, בשנות ה-30 הוא שיקף את הקולוניאליזם. העולם היה מחולק אז לכובשים ולנכבשים".
גודן מנסה להסביר גם את בחירתו של ארז'ה להישאר בבלגיה הכבושה בזמן מלחמת העולם השנייה ולעבוד בעיתון "הערב", ששימש שופר לכוחות הכיבוש. "ארז'ה מעולם לא כרת ברית עם הגרמנים", מתעקש גודן. "הוא לא נלחם, זה נכון, הוא פשוט המשיך לעשות את עבודתו כמספר סיפורים. היו רבים שעשו זאת, חיו את חייהם ועשו את עבודתם. הוא אולי לא הטמין בספרים מסרים פוליטיים ישירים, אבל מאחר שהייתה לו אישיות חזקה הוא העביר כך או כך מסר של פתיחות כלפי אנשים ושל התועלת שבתקשורת בין בני אדם*.
גודן לא צפה בסרט של ספילברג, אבל הביע תקווה שיצירה הוליוודית תמנע את שכחת היוצר שלו הקדיש את חייו. אני, לעומתו, הולך ומתמלא ספק. "הרפתקאות טינטין: סוד חד-הקרן" עשוי כולו בתלת-ממד ונוצר בטכנולוגיה העדכנית ביותר של אנימציה ממוחשבת. מה אם הסרט ינציח את זכר ארז'ה, אבל ישכיח מי הוא בעצם היה?
מהמפה נעדרת הגלריה שמפאקה (Champaka) שליד כיכר גראן סבלון, המתמחה ביצירותיו של ארז'ה וביצירות קומיקס בכלל. מנהל הגלריה, אריק ורהוסט, טרם חש תנודה במחירים בעקבות יציאת הסרט לאקרנים, אבל אהבת טינטין שלא דעכה מעולם משמרת את ערכן של היצירות. בין היתר מוצג בגלריה דף סקיצות לעמוד מתוך ספר טינטין האחרון, "טינטין והפיקרוס", שמחירו 20 אלף אירו.
מסלול הקומיקס
שופינג בריסלי אחר מוצע לא הרחק מן הגלריה, בכיכר "משחקי הכדור", שבה נערך מדי סוף שבוע שוק פשפשים מרהיב. הכיכר מונצחת בדפיו הראשונים של "סודו של חד-הקרן" ומשוחזרת ברגעי הפתיחה של הסרט. מראה הכיכר בגרסה הקולנועית ריגש במיוחד את ראש העיר של בריסל, פרדי טילמאנס, "אני חושב שספילברג, תוך כדי עבודה, הבין שהוא מתאר את ביתו של טינטין ושהבית הזה הוא בריסל", אומר טילמאנס, שאותו אני תופס במסגרת הרמת כוסית לכבוד הסרט, שנערכת במוזיאון הקומיקס של בריסל, מבנה נפלא שעיצב האדריכל האגדי ויקטור אורטה בסגנון ארט נובו. "זה בית שהוא בעת ובעונה אחת ספציפי ולא ספציפי", הוא מוסיף. "העובדה שארז'ה לא היה צרפתי או אנגלי או גרמני או אפילו הולנדי מאפשרת לו להיות מקומי ואוניברסלי בעת ובעונה אחת, והכפילות הזאת מעניקה גם לספילברג תפאורה ייחודית".
למחרת אנחנו מותירים את התפאורה הייחודית המקורית בחוץ, מרכיבים את משקפי התלת-ממד ושוקעים לתוך תפאורה דמיונית שעשויה ממודלים ומדימויים ממוחשבים. אני מתקשה לעכל את מה שלפניי. 24 חוברות של טינטין קנו אותי. אני בהחלט מוכן כעת להצביע למפלגה קומיקסאית שתפשר בין טינטין לאסטריקס, אבל לוותר על הקו הנקי של ארז'ה לטובת הראוותניות של הגרסה הספילברגית קשה לי. כאשר מגיע הבמאי עצמו בהדרת מלכות לכיכר דה ברוקר כחלק מחגיגות ההשקה לסרט, אני מחליט לעשות מעשה רומנטי (תמיד אהבתי את הנסיך הקטן), לנטוש את כרזת הסרט, שלוליינים מבצעים סנפלינג במורדה והמונים מריעים בחזיתה, וללכת לבקר אצל טינטין הישן והטוב.
כנראה יש שני סוגי אנשים בעולם: אלה שאוהבים כשמטריפים אותם באפקטים, ואלה שמסוגלים פשוט לבהות בקיר. אולי כמו ארז'ה, שהתפכח לאיטו מהקולוניאליזם, גם אני אתפכח לבסוף ואלמד לאהוב את טינטין של ספילברג. אם לא כך יהיה, יש 24 ספרים ועיר מלאה טינטין שתמיד יהיה כיף לחזור אליהם.
