בבוקר שבו נלסון מנדלה מת בכו השמיים בזנזיבר. גשם טרופי חזק הכה בשבילי הריזורט המטופחים, וחולו הדק והלבן של חוף נונגווי הפך לכהה ולבוצי מעט. ממרפסת החדר, מבעד לטיפות הכבדות, נראו מי האוקיינוס ההודי טורקיזיים ועמוקים אפילו יותר. חשתי עצבות, ועם זאת גם בת מזל, על כך שביום שזה קרה שהיתי ביבשת שלמען רבים מתושביה מנדלה נלחם.
ירדתי לחדר האוכל, בוחנת את פניהם של עובדי מלון Hideaway of Nungwi Resort & Spa, מנסה לפענח את לבם. "זה יום קשה מאוד", אמר לי אחמד חסן, האחראי על מסעדות החוף במלון. "מנדלה היה האבא שלנו, הוא שמר עלינו כמו איש משפחה, חור גדול נפער. אני לא רואה מישהו שיכול להחליף אותו. אין יותר מי שיילחם למעננו, אין מי שינהיג אותנו. נותרנו לבד". "כשמישהו שאתה אוהב מת, עצוב לך", הוסיפה במבוכה מלצרית בחדר האוכל, שיערה קלוע צמות דקיקות המשוכות לאחור, חיוכה חושף שיניים צחורות. "זה אובדן גדול לאפריקה".
לא מפתיע שכך הם מרגישים, שכן העבדות ודיכוי השחורים הם חלק מכאיב ובלתי נפרד מההיסטוריה של האי היפהפה הזה, שבמשך שנים היווה מרכז סחר בינלאומי לעבדים. במאה ה-18, עת הכיבוש העות'מאני, נסחרו העבדים בזנזיבר כמו שנסחרו שיני פילים וזהב. גברים, נשים וילדים נסחרו תמורת חרוזים, תבואה ובדים. הסוחרים אספו קבוצות גדולות של עבדים, לעתים כאלף, ושלחו אותם בסירות דייגים קטנות אל החוף. מתוך אלה שבכלל הגיעו אל החוף הורדו רק בעלי פוטנציאל העבודה, ואלה נמכרו למרבה במחיר.
תאי העבדים, עמדת ההצלפות
ב-1870 נחתם בזנזיבר הסכם להפסקת העבדות, אולם סחר העבדים הבלתי חוקי נמשך בה עוד שנים לאחר מכן. גם האירועים שהתרחשו באי בשנות ה-60 של המאה הקודמת לא שינו רבות את המצב החברתי. זנזיבר הפכה לעצמאית, והוכרז על שלטון אפריקאי באי. בעקבותיו באה מהפכה אזרחית, שבמהלכה גורשו ערבים והודים רבים מזנזיבר. אבל הערבים עדיין נחשבים לעילית העשירה, ההודים אמידים ברובם, ואילו בני הבנטו השחורים ממשיכים להתפרנס בעיקר מדיג ומחקלאות, ולהוות את הקבוצה הענייה ביותר באי.
עדות לעבדות הקשה מצאנו במערות העבדים בסטון טאון (Stone Town), עיר הבירה. המערות החשוכות הן תאי בטון עם תקרות נמוכות שנחצבו באבן, ושימשו כלא זמני לעבדים לפני מכירתם. ביקור בהן הוא חוויה לא פשוטה, שמועצמת ביום מותו של מנהיג כמנדלה.
אפשר לחוש בהן היטב איך נכלאו העבדים כפופים, קשורים בשלשלאות זה לזה בידיהם וברגליהם, ללא אוורור, מים ואוכל, כשאת צרכיהם הם עושים בתעלה הצרה שעוברת בין משטחי הבטון. לא פלא שרבים מהם לא שרדו. "את העבדים בחרו לפי חוזקם", סיפר המדריך. "היו מכים אותם, ומי שהיה עמיד מספיק למכות היה הראשון להימכר. הגבוהים והחזקים נמכרו קודם, הנשים נבחרו לפי חוזק ילדיהן ובריאותם".
כיום שוכנת במקום שבו פעל שוק העבדים קתדרלה אנגליקנית. את הקתדרלה סובבות כמה אמונות; לפי אחת מהן, מזבח הקתדרלה הוקם במקום שבו הייתה עמדת ההצלפות - המקום שבו נהגו סוחרי העבדים להצליף בהם, כדי להראות לקונים את כושר עמידתם. במקום ניצב פסל יפהפה לזכר העבדות: בבור עמוק ניצבים כמה עבדים חסונים, כבולים בשלשלאות. בעודי מסתכלת על הפסל בקעה מהקתדרלה שירת נשים חיה, עמוקה ויפה. כמה כאב יש במקום הזה.
אומרים שאם מקשיבים היטב, ניתן לשמוע את זעקות העבדים מבין האבנים של סטון טאון. העיר, המכונה כך על-שם אבן האלמוגים הלבנה ששימשה לבנייתה, היא אחת הערים העתיקות במזרח אפריקה. סטון טאון היא המקום להתרשם מההיסטוריה של זנזיבר שהושפעה מכובשים רבים - מהמזרח ומהמערב - ומתרבויות רבות. לאחר עצמאותה של זנזיבר אולצו אמנם רוב תושביה ההודים והערבים לעזוב, אך השפעתם התרבותית, הארכיטקטונית והקולינרית ניכרת בכל סמטה וסמטה בה - עובדה שהביאה את אונסק"ו להכריז עליה בשנת 2000 כעל אתר למורשת שימור עולמי. "הודים וערבים מעורבבים פה כמו קפה והל", אמר לי אחד הסוחרים בעיר.
דלתות העץ של עיר האבן
רחובותיה של סטון טאון צרים, קסומים ומלאים בדמויות ססגוניות, בחנויות ובבתי מלון אקלקטיים. אחד מהם הוא בית הולדתו של סולן להקת קווין המנוח, פרדי מרקורי, בן לרואי חשבון פרסים שהיגרו מהודו לזנזיבר.
ברבים מהבתים מרפסות מעוטרות ודלתות עץ גדולות ומגולפות, שהפכו לאחד מסימני ההיכר של זנזיבר. דלתות הבתים הגיעו לאי יחד עם הסולטן מאזור המפרץ הפרסי, מאפגניסטן ומהודו. על-פי המסורת, הן מהוות סמל סטטוס: היופי והפאר של הדלת מעידים על עושרו של שוכן הבית.
בבנייה מסורתית בזנזיבר מוקמת קודם כול הדלת, ורק אחר כך נבנים הקירות הסובבים אותה. מסגרת הדלת בדרך כלל בולטת ומפוסלת במטרה להרחיק רוחות רעות ושדים. על הדלת יש אלמנטים קוצניים זהובים מברזל, שנועדו במקור (בהודו) למנוע פריצה של פילים; עם הזמן, ובהיעדר פילים בזנזיבר, הם נותרו כאלמנט קישוטי בלבד. המסגרת הפנימית מגולפת בעיטורים צמחיים של עלי דקל, של לוטוס ושל פרחים.
אפשר להעביר שעות רבות בעיר העתיקה, וזה מה שעשינו. תחילה ביקרנו בשוק האוכל המקורה, דרג'אני, המשופע בתבלינים; זה המקום לקנות בו מקלות וניל (ותבקשו מהמוכר שיוואקם עבורכם את השקית; הוא יעשה את זה בדרכו: ישרוף במצית את הקצוות). אחר כך הלכנו לאכול במסעדת פועלים כדי לטעום מה המקומיים אוכלים (שיפודי בשר, פירות ים ודגים על הגריל, אורז ביריאני, תבשילי ירקות; שום דבר שחייבים לטעום).
משם המשכנו לסמטאות העיר, הגדושות בחנויות: עתיקות, מזכרות, תכשיטים, בגדים, בדים וחפצי אמנות, לצד גלריות של אמנים מקומיים ובוטיקים יוקרתיים וייחודיים. כזה הוא למשל הבוטיק Mago East Africa , שבו מעצבים איטלקים עובדים בבדים אפריקאיים מסורתיים (קנגה). הרעיון של Mago הוא לייצר בגדים ואביזרים אופנתיים תוך העסקה הוגנת ושמירה על הסביבה.
גם בחנות קואופרטיב הנשים Fahari מצאתי דברים מעניינים עם "אפריקן שיק", כמו עגילים מצדפות ותיקי ערב מקש שנתפרים על-ידי אפריקאיות בפתח החנות, לעיני הלקוחות. את הקואופרטיב הקימה מעצבת האופנה הבריטית ג'ולי לורנס, וכל הכנסותיו קודש לילדים חולי איידס.
את יום השיטוטים בסטון טאון חתמנו בשוק האוכל הלילי בגני פורדהני (Foradhani) שעל גדות הנמל. זו הייתה שעת שקיעה. קרני שמש אחרונות האירו את סירות הדייגים המסורתיות שעגנו בנמל. בני נוער קפצו למים בסלטות לפנים ולאחור, דייגים יצאו למסע הלילי שלהם בים, זוגות מקומיים טיילו שלובי ידיים, הרוכלים החלו לארגן את דוכני האוכל שלהם: קצצו בצל, מילאו סלסילות בפירות טרופיים, רידדו בצק לפיצה מקומית.
כשהלילה ירד השוק נפתח. על דוכני האוכל נחו בשורות שיפודים רבים (תמנון, לובסטר, שרימפס, קלמרי, בשר ועוף) לצד דגים שלמים, ירקות ופירות מקומיים כמו קסבה, פרי הלחם (Breadfruit) ובטטות. אחרי שתבחרו מה שבא לכם לאכול יעלו השיפודים על הגריל, ייחתכו לחתיכות קטנות, יונחו על צ'אפטי ויוגשו לצד סלט כרוב ורוטב פיריפירי חריף. יחד עם כוס מיץ קנה סוכר, אתם מסודרים, אבל הנמיכו ציפיות. אוכל טוב ממש לא מצאנו בזנזיבר.
