חיכיתי לזה זמן רב. שייט נהרות באירופה. יכולתי ממש להרגיש את זה, לדמיין את זה- את השלווה, הדממה, המרגוע לנפש. רק אני והפנסיונרים, אנשים שמעדיפים שייט נהרות על פני שייט אוניות ענק בתוך ים, ארוחות אינטימיות יחסית בחברת כמה עשרות על פני אלפי אנשים נעולים יחד בין הגלים, הסיוט היפה אותו מתאר דיויד פוסטר וולאס בספרו "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", הספר שאחריו הייתי מוכנה להכלא באוניית ענק כזאת גם חודש. אבל אני מעדיפה נהרות על פני הים, ומקומות קטנים יותר, ואנשים שמעדיפים מקומות כאלה. שמחתי על האפשרות האלגנטית יותר. אני מצטרפת למסע מטעם חברת קרוז תור, במסגרת טיולי שביל הזהב - טיולים נוחים ומפנקים המתחשבים בגילאים של הלקוחות. עשרה ימים בהם נעבור בין ערים כמו מילטנברג, במברג, רגנסבורג, לינץ, ברטיסלבה וינה ועוד. עשרה ימים על המיין והדנובה, גרמניה, אוסטריה, סלובקיה, אני ועוד כשלושים גמלאיים או כמו שהם קוראים לעצמם חברים באגודת פיל, בדיחה שחוקה של מי שהתמזל מזלו וימיו עוברים בנעימים בפנסיה- פ.י.ל אלו ראשי תיבות של פחות ירושה לילדים.
>>לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
כ-4,000 יורו לאדם עולה הטיול הזה. עשרה ימים באוניה שהיא מלון השט בלילות ובימים, מלבד השעות בהן הוא עוגן ואנחנו כולנו יורדים מהסיפון והולכים לטייל באיזו עיר ימי ביניימית גרמנית.
אילו הייתי יכולה, הייתי נשארת כאן לשארית חיי, שטה על פני המים עד מותי. לא בגלל החברה ולא הבידור וגם לא האוכל. כל אלה מתגמדים ונעלמים ברגע שאת נשארת לבדך בחדר, מוזגת קוניאק לכוס, נשענת על המעקה שבחלונך ומביטה החוצה על הטבע המתחלף מולך, שומעת את הגלים הנפרסים בפני האונייה ואחר כך נשכבת במיטה ונרדמת. השינה המתוקה ביותר אותה ידעתי בחיי הבוגרים הייתה כאן. כאן, לראשונה מזה שנים רבות הצלחתי להירדם צהריים. פעמיים ביום אחד.
שדרות יפות ומוצפות שמש
זהו שילוב משונה שכזה- מצב הזן אליו נכנס הגוף והנפש כשהאונייה שטה על פני המים ואת בדממה עם עצמך לעומת השיחות הנוצרות עם החברים למסע, שיחות הנעות ממפתיעות ונעימות למפתיעות ונעימות פחות. קפסולה של יחסי אנוש על כל גווניהם. הקבוצה שלי קיבלה אותי יפה. השמחה הייתה על הורדת הגיל הממוצע וחלון הזדמנויות לפרוס בפני נפש צעירה ואבודה כשלי את עצותיהם החכמות מלוות בסיפורי חיים. כמובן גם נסיונות לשדך את בניהם הלא צעירים גם כן ופעם אחת אפילו את עצמם, הרחק מעיני הנשים שלהם. שמעתי על אהבה נכונה, זוגיות ראויה, קשר עם משפחה ואיך לשמור עליו, פוליטיקה ובמה נכון להאמין וכיצד נכון לדבר. אני חושבת ששתי הנשים היחידות שלא רצו ללמד אותי דבר היו אירנה ואריאלה המדריכה של קרוז תור. הן היו החברות הטובות שלי כאן.
הנה אנחנו מגיעים לנירנבגר. האוטובוס מוריד אותנו במבנה לא גמור וענק של אלברט שפר, האדריכל של היטלר. אחר כך אנחנו נוסעים אל מבנה אחר ובו במה עליה נאם הפיהרר את נאומיו המפורסמים. הבמה נמצאת בסוף מדרגות רבות ואני עולה אליה, השמש קופחת על ראשי.
אחר כך בשדרת זכויות האדם, עבודה גדולה של דני קארוון, החבר'ה דופקים פוזות מול הצלמות. אחת הגדילה ודרשה מבעלה לעמוד ליד עמוד עליו חרוטות המילים "לא תרצח". היא תפסה עמדה וזוית ואמרה "שמוליק, בוא תעמוד מתחת ללא תרצח, אני אצלם אתכם".
אני עזבתי את כולם וניגשתי למוזיאון הצעצועים. מוזיאון עצום של צעצועים מתקופות שונות ורבות. זהו היום ראשון והכניסה חינם. החבר'ה שלי התאכזבו שלא באו איתי, כששמעו על כך.
אחר כך בדרך חזרה באוטובוס אנחנו עוברים ליד בית קברות עתיק ויפה. הוא ידוע בקברים מקושטים בפרחים רבים. "איזה יופי! כמה פרחים! אילו קברים יפים", אומרת אחת הנוסעות. "כן ירבו להם", עונה אחרת. כולם צוחקים צחוק מטורף. האוטובוס דוהר.
בעיר מיינץ, בשדרה יפה מוצפת שמש, עם עצים שאת שמם איני זוכרת, ישנם עצים שמגדלים לא רק עלים, כי אם גם עשרות יונים היושבות בנחת על הענפים ומביטות מלמעלה על נהר הריין ועל קבוצה של כשלושים אנשים, גילם נע בין 70 ל-87, שבדיוק עכשיו מקפצים בכבדות על קסילופון ענק התבוע בתוך האדמה.
הוא משמיע צלילים עגומים וניצת ויכוח קל היכן עוד באירופה יש אחד כזה. "וורשה!", צועקת ילידת וורשה אחת, אבל המדריכה אריאלה מצננת את התלהבותה ומספרת שזה בכלל בקרלובי וארי שבצ'כיה.
"אפשר לחשוב", אומרת אישה אחרת, "יש כזה בראשון. באמת יש כזה, אני לוקחת לשם את הנכדים".
השיירה שלנו מתקדמת בשדרה, חוסמת את שבילי האופניים, אריאלה האוחזת בפרח ענק מחייך, פרח בעקבותיו כולנו נלך עשרה ימים, מבקשת שנזוז מהשביל, אבל רבים לא מפנימים, שקועים במחשבות, שקועים בהתפעלות: "הגרמנים האלה ימח שמם, יודעים לחיות, המנוולים".
אחר כך יש מהומה קלה סביב נושא הכובעים. כובעים צהובים המחולקים על ידי "שביל הזהב", סוכנות הנסיעות איתה כולנו באנו לכאן. מי קיבל ומי לא והדאגה האם יקבל וניסיון להרגיע שבקרוב, ממש עוד מעט כולם יקבלו את הכובע שלהם והנה הגענו לכיכר העיר היפה של מיינץ. יש כאן הפגנת שפים שמפגינים למען העלאת השכר שלהם. הכובעים הצהובים נרעדים ונרעשים, גל של דאגה אוחז בהם. האם זו הפגנה של נאו נאצים? תוהים חלקם ומביטים על שף אחד נוסע על גלגליות בחרבי הכיכר ולוגם מבירה. שוב אריאלה מרגיעה וכולם מתפנים להאזין להסבריה על העיר ועל הכיכר.
בערב מצפה לנו ערב פיראטים, זה אומר שכל עובדי האונייה מחופשים לפיראטים. הם מניפים חרבות ומשפריצים לנו על הידיים חומר מחטא לפני שאנחנו נכנסים אל חדר האוכל, כך זה נהוג על אוניות, כדי לשמור על בריאות הנוסעים בלילה אנחנו שוקעים אל תוך הכורסאות. יש תחרות ובה עלינו לזהות את היצירות הקלאסיות המושמעות. הרוסים מנצחים.
בלילה שטים, ביום נחים
"הייתי מרביץ כמה נקניקיות עכשיו", אומר מישהו. אנחנו במילטנברג עכשיו, עיירה זעירה מאד, יפה מאד. הרחובות שקטים, מספרים לנו שמישהו כאן נפטר וכל התושבים, או רבים מהם, הלכו להלוויה. לכן אין נקניקיות. אולי זה בכלל לא נכון, אולי בכלל יש איזה חג, אבל הקבוצה שלנו נצמדת לסיפור, מנסה לנחש ממה מת האיש ומה הייתה חשיבותו שכך כולם נעלמו.
אני פורשת מהם, עולה מעלה אל היער המשתרע על פני ההרים. יורד גשם קל, האדמה מדיפה ריח נפלא. כאן שומעים רק את הציפורים ואת פעמון הכנסייה. מלמעלה רואים את המיין ועצי הלילך הממלאים את אירופה באביב.
רוב הזמן האונייה שלנו שטה בלילות. בבקרים, אחרי ארוחת הבוקר אנחנו מתיישבים על הסיפון, נמתחים ומדברים או שותקים. הגברים הרוסים מנצלים את השמש שטרם הגיעה לארצם, פושטים את חולצותיהם ומשזפים את הכרסים הגדולים שלהם ואילו נשותיהם הדקיקות מעשנות סיגריות דקיקות כמותן ומצטלמות על רקע הברבורים הלבנים השטים לצד האונייה, דורשים פירורי לחם, דורשים יחס מלכותי, כועסים ורבים זה עם זה.
אני יושבת עם אירנה. אירנה היא בת 87, גדלה בברטיסלבה. בזמן מלחמת העולם השנייה התחבאה ביערות ואצל האיכרים שמסביב לעיר. היא אוהבת לרקוד וצוחקת לא מעט. רקדנית בלט בילדותה, זמרת במקהלה של בית הורים בו מתגוררת, פשניסטה שכל ערב מפתיעה אותנו עם שילוב חדש של בגדים נאים.
אחרי שכמעט גורשתי משולחן אחד בו ניצת ויכוח פוליטי בארוחת הערב, התיישבתי בשולחן שלה עם בתה והמדריכה אריאלה ונעשינו חברות. אירנה, האישה המבוגרת מבין כולם כאן, הייתה הצעירה מכולם ברוחה.
"בואי נלך לראות קיפול מגבות", היא אומרת לי ואנחנו עוברות אל הלאונג', זירת ההתחרשויות המטורפות של האונייה.
מול קהל רב, על שולחן ארוך, שני עובדי האונייה הראו שיטות לקפל מגבות בצורה של כלב, פיל, ברבור ושלל חיות אחרות. עובד אחר אוחז במיקרופון, מסביר באנגלית את מה שידיהם של חבריו עושות. לאט לאט אל השולחן בהליכה איטית נוהרות נוסעות האונייה, עם מצלמה מושטת לפניהן. הן כאן לתעד הכל.
בינגו
בצהרי יום חדש אנחנו יורדים לטייל בעיר היפה וירצברג. נכנסים אל הארמון ובו חדרים מפוארים. "בחיי שיש שנדלרים דומים אצלנו בחנות רהיטים בראשון", נשבעת תושבת העיר הנאמנה. אריאלה מובילה אותנו בין החדרים, אבל כולם תוהים היכן השירותים והתהיה הזאת הולכת ונעשית דרמטית יותר ויותר ומגיעה לשיא כחדר השינה של הזוג המלכותי שהתגורר כאן.
"אל תדאגי, גם את תרוצי לשירותים כשתגיעי לגילנו", אומר לי אחד החברים. אני חשה בזדוניות בקולו. זה היה באותו הערב או אולי ערב אחר, אבל נרגשת מאד הלכתי אל הלאונג' לשחק בבינגו לראשונה בחיי. רוח קרבים אפפה את הנוכחים, כולם אוחזים בעפרונות ודפי נייר, מאזינים למספרים אותם מקריא איש צוות.
כל הצוות כאן הוא אזרחי מזרח אירופה, רובם מרומניה. המלצרית שלנו, רמונה, עומדת להנשא למלצר ששירת את השולחנות של הטורקים, עובדת על האוניות מזה 8 שנים. בקרוב, אחרי שינשאו, היא תשוב לעירה קונסטנצה, לבנות דירת שני חדרים. היא מקווה להכנס להריון במהרה. "אין עתיד ברומניה", היא מספרת לנו, "אבל אני מתגעגעת לאמא שלי ואני כל כך עייפה".
בכל אופן, האיש שמקריא את המספרים הוא רוסי דווקא. האוניה היא בבעלות של בחור צעיר ממוסקבה, לכן הבכירים כאן באים משם.
אני זוכה בלוח שנה עם ערי אירופה עליו ומביאה אותו מתנה לאירנה. המתח עייף אותנו מאד וכולנו מתפזרים לחדרים אל השינה הטובה.
"אני שמחה שהגעתי לעיר הזאת על האונייה"
"שמעי, הכנסיה הזאת יפה", אומרת לי תיירת רוסיה מהאונייה שלנו שגם הקבוצה שלה הגיעה לכנסייה היפה באחת הערים בהן עגנו, "יפה כמעט כמו הפרבוסלבית. אבל מה הקטע של שני ההומוים המצויירים שם על הבניין?", היא שואלת אותי על בניין לידו חלפנו קודם לכן ובו ציור של שני גברים מזוקנים מחזיקים כוסות יין. "לא שיש לי משהו נגד, אנחנו עם סבלנות לכולם, אבל מה הקטע? את יודעת?"
עזבתי אותה והצטרפתי לרחל. רחל היא בת 72, אחות גריאטרית בפנסייה. "הגעתי למקום הנכון", היא אמרה כשהציגה את עצמה וכולם צחקו והשתעלו בו זמנית.
יום לפני היום האחרון אנחנו נמצאים בברטיסלבה, עיר הולדת של אירנה.
"אני רוצה לראות את הבית שלי בפעם האחרונה", היא אומרת ומספרת איך עד היום אוהבת לישון בתנוחת עובר, משום שזמן רב המשיכה לישון במיטת תינוק, כי אהבה כלי מיטה נאים, לכן גופה גדל והייתה לה מיטה משלה, אך היא ישנה הכי טוב בזאת הקטנה. היא נזכרת בבעלה שנפטר זה מכבר ואומר בלחש "אני מצטערת שלא חיבקתי ונישקתי אותו מספיק, זאת החרטה היחידה שלי".
כולנו יורדים מהסיפון וצועדים בעקבות אריאלה והפרח הגדול שלה הנישא באוויר. בעיר העתיקה אירנה מצביעה על בית ישן.
"כאן חיה המורה שלי וכאן היא החביאה אותי תקופה בזמן המלחמה", היא אומרת לי וממהרת ללכת משם, "זה כואב לי", היא מסבירה ונעלמת. היא לא הגיעה לראות את ביתה בפעם האחרונה. "לא נורא", היא אומרת בארוחת הערב כשאנחנו מפליגים לוינה, ממנה אחר כך נמריא חזרה לישראל, "יש לי את הכל בראש, את כל הזכרונות. אני שמחה שביקרתי בעיר הזאת, שהגעתי אליה על האונייה הזאת. החיים שלנו עוברים מהר כל כך ויש בהם הרבה עצב וכאב ואין צורך להוסיף עוד ממנו, יש צורך לחיות יפה ולעשות מה שבא לנו. וזה מה שאני עושה. ממליצה לך מאד גם".
* הכותבת הייתה אורחת של קרוז תור