זה היה מחזה קצת מוזר: קבוצה של אנשים מבוגרים מטיילים ביער גשם כשהם חנוקים בחליפות צלילה, מצוידים בנעלי גומי וחמושים במשקפות צלילה ובשנורקלים. הלכנו כך על גדת נהר Rio da Prata (בתרגום חופשי נהר הכסף) בדרום מערב ברזיל, ובין העצים שמעלינו התעופפו טוקאנים (סוג של עופות טרופיים). תוכיי מקאו ענקיים בצבעי ארגמן עד טורקיז צווחו בקול, וקופי קפוצ'ין קטנים ריקדו בין הענפים.
בעוד כארבעים דקות של הליכה נינוחה נגיע לנקודה שבה מתחיל הנהר אוליו ד'אגואה (Olho d'Agua). המדריך, חתיך ברזילאי שחום, נכנס ראשון לבריכה הטבעית הירוקה שבתחתיתה מפכים המעיינות היוצרים את הנהר. הרכבנו את מסכת הצלילה על הפנים, דחפנו את השנורקל לפה והכנסנו את הראש למים כדי להסתגל לתחושה. זה היה כמו להיכנס לאקווריום ענק, צלול כמו בדולח. ראינו בבהירות את הנביעות שבתחתית הנהר, מבעבעות כמו סירים של שד נהרות. דגיגים פצפונים הניזונים מתאי עור מתים נשכו ועקצצו בעדינות את שוקי הרגליים שבצבצו מתוך חליפת הצלילה, משתעשעים עם האורחים הבלתי צפויים.
הסבר קצר, ואנחנו מפקירים את עצמנו לזרם, מרחפים כמו בחלום במורד הנהר הזורם באיטיות, מתמסרים לתחושת הציפה, מנווטים בעזרת הידיים בלבד. כדי לא לפגוע בדגים ובצמחיית הנהר, וגם כדי לא להעכיר את המים, התבקשנו להימנע מתנועות רגליים ומנגיעה בחול שבתחתית הנהר ולא להשתמש במסנני קרינה.
לצדנו, במים השקופים, שחו דגים בכל מיני צבעים וגדלים: דגי דוראדו (Dorado Golden) זהובים ענקיים, Piaputanga כסופים עם כתמי צבע כתומים בזנב ובראש, Curimbata שצבעם כסף וזנבם כחלחל, ועוד ערב רב של דגים מסוגים שונים.
לפתע צץ דג Paco באורך של כמטר ונעץ בי מבט נוקב. הפאקו הוא קרוב משפחה רחוק של דגי הפיראניה הידועים לשמצה, ואף זכה לכינוי הבלתי מחמיא "מפלצת הנהרות" או "חזיר המים", על שום היותו אוכל כול. משקלו של דג בוגר עשוי להגיע ל-25 קילוגרמים, הרבה יותר מאשר בן דודו הפיראניה, אך הוא אינו נחשב למסוכן לאדם ומכונה לעתים "הפיראניה הצמחונית". בדומה לדגים רבים ששחו שם לצדנו, גם הפאקו הוא דג אקווריום פופולרי, ובזכות ממדיו המרשימים הוא נחשב מאוד בקרב אספנים המתהדרים באוספים מרשימים של דגים.
קיפריניה ושפמנונים
באחד מעיקולי הנהר ראינו קיימן (Cayman), זוחל ממשפחת האליגטורים החי בנהרות דרום אמריקה ובמרכזה. למרות המוניטין המאיים הוא רבץ על הגדה, נראה רגוע להפליא ונהנה מהשמש החמימה. ראינו גם נחש אנקונדה רובץ על גזע עץ שטבע במים. רוב גופו הענקי היה שקוע במים, ומעליהם בלטו רק עיניו ונחיריו, הממוקמים בקדמת ראשו ומאפשרים לו לאתר את טרפו - קפיברות (Capibara, המכרסם הגדול ביותר, חי רק באמריקה הדרומית), צבי מים, חזירי בר, ולעתים אף קיימן ויגואר.
כך זרמנו לנו מרחק של כשני קילומטרים במורד הנהר ולא רצינו דבר. ואז הגענו לנקודה שבה אוליו ד'אגואה נשפך לריו דה פראטה, הגדול והמהיר ממנו. מי שרצה הוזמן להמשיך בסירה קטנה עם מנוע חשמלי. היתר, בהם אני, המשכנו עוד כברת דרך עם השנורקל. לא רציתי לצאת מהחלום. לא רחוק מנקודת היציאה מהנהר חיכה לנו רכב שהחזיר אותנו למרכז המבקרים בחוות מימוסה (Estancia Mimosa), שם התארגנו ליציאה כמה שעות קודם לכן.
ארוחת הצהרים - שכללה ממיטב מטעמי המטבח העשיר של מאטו גרוסו דו סול, שבבי קסבה (Cassava, שורש מאכל אופייני לאזור) מטוגנים ופריכים, Bori-bori (עוף מבושל עם דמפלינגס ברוטב עשיר ומתובל), מטעמים מדגי שפמנון וגם קינוחים - הוגשה בחדר האוכל של בית האחוזה המהודר, ששימש בעבר את בעלי חוות מימוסה.
זוהי אחת מחוות הענק שקמו באזור בתחילת המאה ה-20, והיא נמצאת כיום בתחומי שמורת Recanto Ecologico do Rio da Prata. מרכז המבקרים, ששופץ והותאם לקבוצות קטנות, מסודר להפליא ועם זאת רחוק מלהיות ממוסחר. יצאתי למרפסת הענקית ולדשא עם כוסית קייפריניה (caipirinha, הקוקטייל הברזילאי הלאומי) ביד. נשכבתי באחד מערסלי העור ולא רציתי לעזוב.
ינשופים לבנים ובריכת טורקיז
את הטיול התחלנו בטיסה לעיר Campo Grande, בירת מדינת Mato Groso do Sul. מחלון המטוס נשקפו צמחים שהתפרצו בירוק זרחני מהאדמה האדומה. נסענו דרומה בכביש ישר שנמתח כמו נצח אל Bonito, הנחשבת לבירה האקולוגית של ברזיל. מצדנו נפרסו שדות תירס, גידולי סוכר, סויה ואורז, וכרי מרעה עם סוסים ופרות - מאות אלפי פרות לבנות מגזע הודי השייכות לחוות העצומות המנקדות את האזור. מאות קני טרמיטים שיוו לדרך מראה של בית עלמין אדום. התמקמנו בפאתי Bonito במלון Cabanas, בבונגלו עם רצפת קרמיקה, תריסי עץ חומים, מקהלה של ציפורים וגור ארמדילו שחמק אל בין השיחים.
אל מערת הנטיפים Gruta do Lago Azul כדאי להגיע בין שמונה לתשע בבוקר, כשקרני השמש נוגעות בבריכת הטורקיז שבתחתיתה. הטמפרטורה במערה היפהפייה, שהכניסה אליה מוזמנת חודשים מראש, עומדת על כ-24 מעלות צלזיוס במשך כל השנה. ירדנו לעומק של כ-75 מטרים ועמדנו ליד מי הטורקיז, שמקור צבעם במינרלים (במיוחד מגנזיום) המומסים בהם. כמות החמצן במים מועטה, ועל כן חיים בהם רק סרטנים זעירים הניזונים מאצות וממיקרו אורגניזמים, ובמערה עצמה חיים ינשופים כמעט לבנים הניזונים מעטלפים.
מדענים שצללו כאן הגיעו לעומק של כשבעים מטרים מתחת לפני המים, ומצאו עצמות של בעלי חיים קדומים שנכלאו, ככל הנראה בשל מפולת. לבד ממדענים איש אינו מורשה לגעת במים, שמקורם בגשם ובמי תהום. כמה מהזקיפים במערה גדלים בצורה אופקית ממש, מכיוון שהאורגניזמים המתפתחים על-גביהם צומחים בכיוון האור הבוקע מפתח המערה. השטח שבו נמצאת המערה היה בעבר בידיים פרטיות, אך כיום הוא נמצא בבעלותה של ממשלת ברזיל. עם זאת, רוב פניני הטבע באזור נמצאות עד היום בתחומי חוות פרטיות, שבעליהן החליטו לקדם תיירות אקולוגית.
פי היגואר ושיקוי להפלות
עברנו לחווה סמוכה, שבה ממוקמת שמורת פי היגואר (Boca de Onca). שבילי העץ הצרים שבשמורה הותקנו תוך התחשבות מרבית בטבע, וכדי למנוע רמיסת צמחייה ובתי גידול של בעלי חיים הם נבנו בין העצים, בהגבהה מעל לפני הקרקע. היער ייחודי לאזור - חלקו עצים נשירים וחלקו יער גשם.
כ-7,000 מיני הצמחים הגדלים פה, שמקצתם לא קוטלגו עדיין, הם חלומו של כל בוטנאי וחובב צמחים - דקלי Bacuri שענפיהם משמשים לבניית גגות ולקליעת סלים וחבלים, ושפ*ריים הענקי המכונה כאן Palmito הוא מרכיב בסלט המקומי; עצי תאנה החונקים עצים אחרים ומוצצים את לשדם; מין של פילודנדרון שהמקומיים מפיקים מגבעוליו שיקוי בדוק להפלות; או Barriguda, עץ שהזכיר לי נזיר שתוי ועב כרס על שום גזעו הבטנוני.
מכיוון שלא יפה לעמוד ולצחוק על עץ, הבטתי בחרקים שרפרפו בין העלים בכנפיים צבעוניות, בפרפרים הענקיים הכתומים והירוקים, בנקר הזהוב שהקיש בעץ במקור נחרץ, בקן הארמדילו, בנשרים שדאו בגובה אדיר מעל לסבך העצים, במפלים ובבריכות היער, שצבעיהן ירוק וטורקיז ומימיהן צוננים ומשיבי נפש. על קירות סלע הגיר חיים אורגניזמים המפרישים חומרים המחדשים את הסלע ללא הרף, ובחגווי המפלים סנוניות מטילות ביצים בעוד מסך המים מגן על ביציהן מפני טורפים - כמו במארג בתולי של חיים ומוות.
אחרי טבילה במי הבריכה הצוננים שלרגלי המפל מטפסים אל ראש המפל ב-890 מדרגות עץ, גם הן חלק מהפיתוח היפהפה והמדוד שנעשה פה. עמדנו על מרפסת התצפית שממנה ניתן להשתלשל בסנפלינג אל קירות המפל, והבטנו בגובה העיניים בנשרים הענקיים. העיגולים הלבנים שבקצות כנפיהם השחורות זהרו כמו פנסים בשמש תוך שהם מבצעים פעלולי דאייה בחיפוש אחר פגרים.
לפנות ערב חזרנו ל-Bonito. התיישבנו במסעדת Pantanal המתמחה בבשרים אקזוטיים ובדגי נהרות, והתלבטנו אם להזמין מנת קיימן. בסוף הזמנו דג Pintado טעים וזללנו לראשונה בחיינו גם סטייק של קפיברה.
מידע מעשי
הגעה: בטיסה מסאו פאולו (או מריו דה ז'נרו) ל-Campo Grande, ומשם ברכב דרום מערבה ל-Bonito, מרחק של כ-300 קילומטרים (כשלוש שעות וחצי נסיעה). המיזם האקולוגי Ecologico do Rio da Prata שבחוות מימוסה נמצא במרחק של כ-45 דקות נסיעה מ-Bonito.
התארגנות: הביקור במקום והצלילה בנהר נעשים אך ורק באמצעות אחת מסוכנויות התיירות ב-Campo Grande או ב-Bonito, ובקבוצות קטנות. אין טעם להגיע באופן פרטי למקום.
עונה: המקום פתוח כל השנה, אך ביולי-אוקטובר (חורף בחצי הכדור הדרומי) יבש וקריר יחסית. יש המעדיפים את העונה הרטובה דווקא, ששיאה בדצמבר.
סוכנות תיירות מומלצת בקמפו גרנדה: www.brazilnaturetours.com
טל' 55-67-3042-4659, נייד 55-67-9258-6581
>> כך תדעו כמה כוכבים המלון
