עננים שייטו ליד "האף של האינדיאני הישן" (Nariz del Indio dormido), שמו היצירתי של קצה הר שצורתו כפני אינדיאני השוכב על גבו, והוא מזדקר לגובה של יותר מ-500 מטרים מעל אגם אטיטלן בגואטמלה. האינדיאנים החיים זה דורי-דורות על גדותיו התלולות והירוקות, צאצאיהם הישירים של בני המאיה, נוהגים לטפס על הצוק ולערוך על פסגתו טקסים דתיים בלילות של ירח מלא. אני טיפסתי עליו בשעת בוקר, ובתום טיפוס תובעני של כמה שעות ניצבתי במצפור העליון.
האגם היה שקט כשוקת. המבט מהגובה היה מרהיב. כמה עופות דורסים חגו לידינו והיה אפשר כמעט לגעת בהרי הגעש האדירים המקיפים את האגם - סן פדרו, אטיטלן, טולימן וגם סרו דה אורו הפצפון. למטה נראו היטב עצים גבוהים שגזעיהם במים, ופה ושם גם בתים נמוכים, שקועים עד חציים במים.
הנבואות האפוקליפטיות על סוף העולם שהציפו את התקשורת לקראת השנה האזרחית החדשה הצחיקו את אלמר, המדריך המקומי החמוד שלנו, שסיגל לעצמו שם אנגלי בשביל התיירים. "כולם אומרים שבדצמבר 2012 יגיע סוף העולם", צחק. "הסבתא שלי מנבאת שבשנה הבאה יהיה המון גשם. זה הכול שטויות, אבל אולי הבאזז סביב התאריך יסייע לנו למשוך עוד כמה תיירים לאזור".
סוף העולם או לא, לאגם אטיטלן אג'נדה משלו. אחרי כמה עשרות שנים של יובש יחסי, שבהן היו פני האגם נמוכים ועל גדותיו נבנו לא מעט בתי מלון, השנתיים האחרונות, שהיו גשומות במיוחד, גרמו למפלס האגם לעלות בחמישה מטרים(!), ומימיו מאיימים להציף עוד ועוד בתים. מרבית הבתים האלה נבנו על-ידי אזרחים אמריקאים וקנדים שנשבו בקסמו, לקו במה שמכונה כאן "שיכרון אטיטלן", וגם חלמו על רווחים נאים מתיירות.
המקום של צבעי הקשת
אגם אטיטלן, בדרום מערב גואטמלה, שוכן בתוך קלדרה ענקית שנוצרה בהתפרצות געשית לפני כ-80 אלף שנים. עומקו המרבי כ-320 מטרים, הוא מוקף מכל צדדיו בהרי געש ובגבעות תלולות, אין לו מוצא הנראה לעין, והוא מנקז את מימיו במוצא תת-קרקעי, הרחק על חוף האוקיינוס השקט במערב. קל ליפול ברשתו של האגם המיתולוגי הזה, שפירוש שמו הוא בערך "המקום שבו נוצרים צבעי הקשת", והוא משנה את צבעו בהתאם לשעה ביום, למזג האוויר ולמקום שממנו משקיפים עליו - מכחול עמוק לאפור, מטורקיז לירוק.
בבקרים הוא לרוב שקט ורגוע, מגעגע במאות ברווזים צבעוניים, מנוקד בסירות קטנות שעשויות גזעי עצים. בכל סירה יושב דייג המשליך את רשתו ומקווה לטוב. בשעות הצהריים מתחילה לנשב השוקומיל (Xocomil), "הרוח הנושאת את החטאים הרחק", המרקדת על-פני המים והופכת את השיט ב-Lanchas, סירות השירות המשייטות על פניו, לרוקנ'רול קופצני. על-פי אמונת המאיה, הרוח הצפונית המנשבת על-פני האגם תובעת לעצמה את נשמתם של מי שטבעו במימיו. בלילות רבים האגם ממש הכה על קירות מלון מיקאסו (Mikaso) החמוד להפליא שבו התארחנו, ברחש עז ומכשף.
אגמים לרוב יש גם בשווייץ, באיטליה, בצפון אמריקה, אבל בשום מקום החיים סביבם אינם כה שוקקים, קמאיים ושובי לב. יותר מן האגם עצמו, זוהי עוצמתה של מסורת המאיה, החיה ובועטת בכפרים שעל גדותיו, מתנהלת בצבעוניות נושכת, במנהגים, בשווקים ססגוניים ובתלבושות מסחררות, שלא השתנו כמעט עם הדורות. למרות העוני והחיים הקשים שהם מנת חלקם כיום, צאצאי המאיה, כך נדמה, ממשיכים לנהל את שגרת חייהם כפי שנהגו אבות-אבותיהם זה עידן ועידנים.
אפילו הכובשים הספרדים, שהגיעו לגואטמלה בתחילתה של המאה ה-16 והרגו ושחטו בהם, לא הצליחו לשנות את המסורת המופלאה הזו של הקבוצות האתניות השונות, שאנשיהן דוברים צוטוחיל (Tz'utujil), קקצ'יקל (Kaqchikel) וקיצ'ה (K'iche), שלוש מתוך קבוצה שלמה של לשונות מאיה, המדוברות עד היום בגואטמלה.
התמקמנו בכפר סן פדרו לה לגונה (San Pedro la Laguna), אחד מ-13 כפרים השוכנים לחופי האגם. במשך השנים התקבצה בכפר הקטן הזה ובכמה כפרים נוספים (בהם הכפר ה"רוחני" San Marcos), קהילה של גרינגוס שונים ומשונים, ברובם מקנדה ומארצות הברית, שהפכו אותו לביתם. המתחם המכונה Gringo Trail, מתפתל לשפת האגם בכמה סמטאות המאוכלסות בבתי קפה, במסעדות ובחיי לילה תוססים, דוגמת הפאב האירי, בר בודהה, מסעדת D'noz המצוינת וגם מלון-מסעדה Zoola בבעלות משותפת ישראלית ומקומית.
בצד השנטי הקוסמופוליטי הזה - שבו בוחשים גם מיסיונרים אוונגליסטים מארצות הברית וגם חב"ד תקעו פה לאחרונה יתד בניסיון לצוד נשמות של תרמילאים ישראלים, חי הכפר את חייו כמעט באין מפריע, בדו-קיום של כבוד. אין מי שלא קונה למשל לחם בננה מהאינדיאנית הנמוכה היושבת יום ולילה עם סלסילה מכוסה באריג צבעוני ומציעה לכל עובר ושב, זרים ומקומיים, את ה-pan banana שלה, ולא משנה אם הציעה לך לפני דקה וחצי, תמיד עם חיוך ובאותו טון מתנגן.
אל הפרנסה והגנבים
כפר סן פדרו בנוי על מדרונותיו של הר הגעש סן פדרו, וככל כפרי האגם רחובותיו מתפתלים בעליות מטורפות. כדי להגיע אל הבנק, למשל, צריך לטפס כ-150 מטרים בגובה. בדרך לכנסייה הנמצאת במרומי הכפר ראינו קבוצת נשים שנשאו על ראשיהן קערות ענק מלאות בירקות חתוכים - בצל, עגבניות ופלפלים. הן נדחקו לחדרון קטן שבו נמצאת המטחנה הציבורית הענקית, שם יטחנו לכל אחת את שפעת הירקות שלה לסלסילתה. כמה ימים אחרי, ראינו אותן נושאות לשם גרגרי תירס לטחינה. משתי התערובות הבסיסיות האלה הן יכינו בביתן טמלס (tamales), מטעמים חגיגיים עשויים בצק תירס מאודה, ממולאים בבשר עוף, בפירות ובאגוזים, ומוגשים עטופים בעלה ירוק.
הדרך הכי יעילה להתנייד סביב האגם היא בסירות המשייטות על מימיו. באחד הימים התיישבנו בסירה המפליגה לכפר סנטיאגו דה אטיטלן בצדו הדרום מערבי של האגם. כששאלנו מתי נצא, משך הנהג בכתפיו. מהר מאוד למדנו שהסירות יוצאות כשהן מתמלאות לשביעות רצונו של המשיט, וזמן ההמתנה נע בין דקה או שתיים לחצי שעה ויותר, תלוי במספר הנוסעים, ואיש אינו מתרגש. על הסירות עולות נשים מקומיות בחצאיות צבעוניות, בסינרים ובחולצות רקומות להפליא, כל אחת לפי הכפר שבו היא חיה. על ראשיהן הן נושאות סלים, בידיהן חבילות לרוב, וילדיהן צמודים אליהן.
בין שני גברים בחליפות כהות וארשת פנים רצינית, ישב חנוט בחליפה מערבית לגמרי משימון מיודענו, סיגר דולק תקוע בפיו. בארון זכוכית שכב פסל נוסף, כפי הנראה אביו של משימון. במהלך הטיול בגואטמלה הזדמנו לעוד כמה בתים שבהם מתגורר משימון, ובכל אחד מהם טענו שהוא-הוא המשימון האמיתי. על-פי המנהג, אחת לשנה עובר האליל להתגורר אצל משפחה אחרת ביישוב שבו הוא חי, ותורם בכך לפרנסתה ולאספקה סדירה של אלכוהול ושל סיגרים.
יום שוק ובית קברות פסיכדלי
לעיירה סולולה (Solola), המשקיפה על האגם מגובה 600 מטרים, הגענו ביום שישי, יום השוק. בין השווקים של גואטמלה, המשתוללים בצבעוניותם, השוק של סולולה נחשב לאחד המשובחים. נסענו ב- Chicken Bus(ראו מסגרת). את הכיכר המרכזית גדשו אלפי מקומיים מכל כפרי רמת אטיטלן, לצד תושבי העיר, המאיה של סולולה. לבושים במיטב מחלצותיהם - כל קבוצה ותלבושתה המסורתית - הם באו למכור ולקנות, להתעדכן ולפטפט.
טיילנו, שני גרינגוס, בין הדוכנים. אלפי עיניים שחורות ננעצו בנו בסקרנות שקטה, ואני לא יכולתי להסיר את המבט מהנשים ומהגברים שהציעו פירות וירקות לצד תשמישי פולחן צבעוניים להפליא, ברווזים ואפרוחים, חגורות עור, כלי עבודה, סינרים יפהפיים, חולצות וחצאיות, מחצלות וחבלים, וכמובן שלל חוטי רקמה שאין בשום מקום כמותו.
בחזרה לאגם כבר הלכנו ברגל, מהלך של כשעתיים, וקפצנו גם לבית הקברות של סולולה, שמצבותיו צבועות בצבעים פסיכדליים כמעט. בחזרה לסן פדרו פגשנו את חואן, שאיתו כבר הספקנו לשוטט יום קודם בין מטעי הקפה השייכים לקואופרטיבים של תושבי הכפרים. מה אומרים התיירים מספרד שמגיעים לפה, שאלתי את חואן. "חלקם עדיין חיים בתחושה שהם האדונים ואנחנו צריכים לשרת אותם", אמר בחיוך, "וחלקם מגיעים עם ייסורי מצפון". ואני אומרת, מגיע להם.
מידע מעשי
הגעה: בטיסה דרך אחת מבירות אירופה לגואטמלה סיטי, או דרך מיאמי בארצות הברית
עונה: מזג האוויר באזור נוח כל השנה, אך מומלץ לפסוח על העונה הגשומה בין מאי לאוקטובר, כדי להימנע ממפולות בוץ ומחסימות כבישים.
כפרים נוספים סביב האגם שכדאי לבקר בהם:
פנחצ'ל (Panajachel), המכונה לעתים פנה, הוא המתויר ביותר באגם. יש בו בתי מלון רבים והוא בסיס נוח לסיורים באזור והמעגן העיקרי של הסירות באגם.
סן חואן לה לגונה (San Juan la Laguna), ה"עין הוד" של אטיטלן. נמצא במרחק הליכה מסן פדרו, ופועלים בו קואופרטיבים של אמנים ושל נשים אורגות.
סן לוקס טולימן (San Lucas Toliman), שוכן למרגלות הר הגעש הדרמטי טולימן, וממנו מטפסים עליו. העלייה אליו אורכת כשמונה שעות והיא קשה, אך המראה קסום.
