שלושה ימים של קסם אמיתי
נאוה מרקו מתגעגעת לחופשה בדיסנילנד קליפורניה
מעולם לא עשיתי טיול אחרי צבא. מיד אחרי השירות נרשמתי לפסיכומטרי ואז ללימודים ואז לתואר שני ומיד נכנסתי לעולם התקשורת. זה אומר מעל הכל שאני מטומטמת, אבל גם שיש לי חסך. במקום לצאת פעם בכמה חודשים כמו כל בן אדם נורמלי לנופש קצר בחו"ל של 3-4 ימים, אני מעדיפה לצאת לחופשה רק פעם אחת בשנה, אבל להרביץ שבועיים לפחות של התנתקות מהעבודה. עכשיו צרפו את זה לעובדה שאני מעריצת דיסני מושבעת ותקבלו משוגעת שקובעת את יעדי החופשות השנתיות שלה לפי המיקומים של פארקי דיסנילנד בעולם. וכן, המשמעות היא לצום שנה כדי לחסוך לטיול הבא.
אז בדיוק באותו זמן בשנה שעברה יאיר, בן זוגי, עבד בארה"ב והחלטתי שהכי הגיוני יהיה לנפוש הפעם ביחד בפארק המקורי - דיסנילנד שבקליפורניה. משום מה, זו הייתה תקופה חלשה והיה מבצע מטורף - שלושה ימים במחיר של יום + צילומים מקצועיים בפארק + כרטיסי FAST PASS עוקפי תורים. או במלים אחרות: אורגזמה.
צריך להבין - אני באמת משוגעת של דיסנילנד. אני מכירה את הפארק יותר טוב משאני מכירה את אמא שלי - וגרתי אצל ההורים עד גיל 28. אני יודעת הכל על המתקנים, על האוכל המיוחד בפארק, על הסודות הנחבאים - הכל. אבל הפעם חיכתה לי הפתעה - יאיר שריין לנו מקומות במסעדה שחלמתי לאכול בה שנים, מסעדת שף מיוחדת שממוקמת בתוך מתקן הפיראטים המפורסם. זה היה חלומי. אוכל מדהים, אווירה מטורפת, חוויה מיוחדת וחשבתי שיותר טוב מזה לא יכול להיות. אבל אז יאיר הוציא טבעת. ותנו לי לומר לכם - הדבר היחיד שיותר טוב מלהיות בדיסנילנד, זה להיות בדיסנילנד כשהרגע הציעו לך, כי אין גבול לפינוקי החינם שתקבלו.
זוגות מאורסים מקבלים סיכה מיוחדת לענוד בפארק כי למה לא לדחוף את האושר שלך לפנים של כולם וכמה שיותר? אז במשך שלושה ימים, בכל מקום שהתיישבנו בו לאכול בפארק הציעו לנו עוד מנה מהאוסף המיוחד של דיסני על חשבון הבית. וכל צלם מקצועי בפארק עשה לנו סט צילומים מיוחד כדי לזכור את הרגע (זה אומר ש-124 פעמים ביימו את הצעת הנישואים שלנו מול המצלמה). וכל עובד שעבר לידינו היה אקסטרה חמוד אלינו והתלהב יחד איתנו. אלה היו 3 ימים של קסם אמיתי שילוו אותי עוד שנים קדימה, ומזל שכך - כי צריך את הרגעים ההם כדי לשרוד תקופות כמו אלה, שבעלך חוזר מברזיל(!) ישר לבידוד בדירה שלכם ואת צריכה לחזור בגללו לבית של ההורים אבל גם לבוא אליו כל יומיים ולהניח לו אוכל ליד הדלת ואז במקום "תודה" לשמוע ממנו "אבל שכחת את הקולה זירו!". אחח דיסנילנד.
אם יש גן עדן
תומר קמרלינג מתגעגע לטיול שלו ברצועת הלגליזציה במערב ארה"ב
הוא בכלל לא תוכנן ככזה, אבל ההפתעה הייתה מרכיב שולי לחלוטין בטיול המשפחתי האפי שלנו במורד רצועת הלגליזציה, יוני 2018.
הוא לא היה אפי רק בשבילי, את זה אני יודע, אבל הוא ללא ספק היה *הכי* אפי בשבילי. כאן נכנסים לתמונה הן ההפתעה והן הלגליזציה: התוכנית הייתה מסע ברכב ממדינת וושינגטון שבצפון-מערב ארה"ב, דרומה לאורך חופי אורגון עד לקליפורניה. נקודת מוצא סיאטל, תחנה סופית לוס אנג'לס. זה טיול מושלם ל-17 ימים ואני ממליץ עליו גם למי שאינם נוטלים מרככי תודעה.
מה שקרה זה שבנתב"ג, תוך כדי שמוודאים שלא שכחנו את הדרכונים או את הכסף או הילדה, גיליתי שפג תוקפו של רישיון הנהיגה שלי. הדבר הבא שקרה זה שאשתי - כיום גרושתי, ואני נשבע לכם שזה לא קשור – אמרה טוב נו, אז רק אני אנהג (היא לא מעשנת. זה נראה לי מידע רלוונטי). הדבר השלישי והמכריע היה פלאשבק שקיבלתי מ"מפת לגליזציה" שראיתי במקרה בכוונה כשארגנו את הטיול. מפה שבה וושינגטון, אורגון וקליפורניה צבועות בירוק: רצף טריטוריאלי של סטלה.
מרגע שגובשה חלוקת העבודה – היא נוהגת, אני מעשן, הילדה בטלפון – התבררו באחת שני השפיצים של הטיול הזה. ראשית, המסלול: עלינו להר רינייר, ירדנו לפורטלנד, הדרמנו לדיונות של אורגון (בתמונה, שאני מודה שצילמתי כדי לוודא שלא הזיתי את הדבר המטורלל הזה שמhשהו צייר על החול), הסתובבנו בין עצי הסקויה של פארק רדווד המבולדט, טיילנו ברחובות הקטנים של מונטריי ומנודיסנו, פילסנו דרך בין היפסטרים והומלסים בעליות של סן פרנסיסקו והספקנו גם את פארק יוניברסל.
הייתי באמסטרדם, הייתי בסיני, אפילו לתל אביב הגעתי, ואני אומר לכם באחריות: מי שלא נכנס לדיספנסרי שנראה כמו חנות של אפל, לא חווה תיירות סמים מימיו. מים גנובים ימתקו? בולשיט. מה שימתק, מה שלא אשכח, זה את הקטע של לצאת עם החמישה גרם שלי מהדיספנסרי החמודה ההיא בסן פרנסיסקו ולחייך לשוטר שבדיוק נכנס אחריי בשביל השקיק שלו. איך אמר ההוא, "אם יש גן עדן".
קשר מיוחד
ויטה קיירס מתגעגעת לטיול באיסלנד
אני שונאת שאנשים נוסעים לאיסלנד, מגלים את איסלנד, מעלים לאינסטגרם תמונה ומוסיפים פרט טריוויה. "פה צילמו את משחקי הכס", "זה הגייזר הראשון", "360 אלף תושבים בלבד". רק אני יכולה להיות עם איסלנד, רק לנו היה את הקשר המיוחד הזה שבין תיירת לחתכת אדמה, וחוץ מזה, כשאני הייתי שם חיו בה רק 320 אלף.
אני מקנאה לה כמו שמקנאים לחברה הכי טובה שנפגשה לקפה עם אמא מהגן, עם מישהי מהפילאטיס. האם היא מצלמת אותך כמו שאני צילמתי? האם הלב שלה מתמלא באותה תחושת הוקרה שמיימית?
כמו כל סיפור אהבה מודרני, גם זה התחיל בפייסבוק, כשנתקלתי במודעה של זוג שמחפש דירה להחלפה. התמורה: יחידת דיור של מוזיקאי ישראלי שמנגן בפילהרמונית האיסלנדית פלוס רכב. באותו תקופה הייתי מה שנקרא בין עבודות. מה שנקרא, מובטלת מאוד, מקוששת מההורים. הייתי מיואשת, שכחתי מה הכישורים שלי בכלל, קראתי ידיעת רכילות ששי-לי שינדלר בהריון ראשון ופרצתי בבכי. למה החיים של כולם מתקדמים? המחשבה לתכנן עכשיו טיול נוסף, יקר, הייתה יותר ממשוגעת. "זה עוד כמה חודשים, עד אז בטוח תמצאי משהו", בן הזוג עודד אותי וצדק. שבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד באתר מושמץ בשם מאקו, המראנו.
כדי להתכונן לנסיעה צפינו בכל מני תוכניות טיולים וסרטי דוקו, אחד מהם התמקד בטרק הכי מפורסם במדינה: לנדמנלאוגר-תורסמורק, 55 קילומטרים שעוברים בין נופים מתחלפים שנראים כמו הירח, כמו מאדים, כמו כדור הארץ בתקופת היורה. כדי לצלוח את הדרך הבאנו לבית כמות יפה של נמס בכוס מרק עגבניות, ללא עוררין הנמס בכוס הכי מוצלח שיש. בעלת יחידת הדיור עזרה לנו עם יתר הציוד והביגוד התרמי שגם אשכרה שמר אותנו בחיים. היא גם אמרה שישראלים תמיד נראים יותר מבוגרים מכפי שהם, "בטח השמש". בואי תנופפי לי את הסגריריות הרומנטית שלך בפנים.
אני יודעת, זה עוד לא נשמע כמו החופשה הכי טובה שהייתה למישהו בחיים, אז קבלו את הרגע הבא: אני שוכבת על קצה צוק, מסתכלת מטה ורואה מאות אלפי ציפורים ארקטיות צווחות, מתעופפות, נחות על קיר שצולל כל כך עמוק שאני לא בטוחה שיש לו תחתית. בזיכרון שלי אין. פאפינים מתוקים נוחתים לידי, לא מפחדים מבני אדם, והאושר טהור, והלב מתרחב גם כשהוא מתקרר. איך ייתכן שכל המקום הזה מתקיים כשאני בבית, מכינה חביתה או צופה בלונדון וקירשנבאום?
אני מתגלגלת חזרה למקום שממנו בטוח לעמוד על שתיים, נכנסת לרכב ואנחנו נוסעים לחניון קמפינג הבא, זה שליד המפל. אין לי שום דבר להתגעגע אליו, אהובי לצידי. אין שום דבר בעולם שחסר לי, שאני אחראית כלפיו - אבל העתיד בכל זאת בטוח. חצי שנה אחרי זה מדורי הרכילות לא דיווחו, גם אני הייתי בהריון ראשון.
לשבת בג'יפ ולחכות לנמר
נטע חוטר מתגעגעת לטיול בקניה
אבא שלי, בין היתר, מדריך טיולים באפריקה. כלומר, היה מדריך טיולים באפריקה. מי יודע מתי אנשים יחזרו לטייל ואם הם יחליטו לנסוע דווקא לקניה (נכון להיום - 30 נדבקים, מת אחד), או לטנזניה (נכון להיום – 13 נדבקים, 0 מתים). הפעם הראשונה שהצטרפתי אליו לטיול הייתה בגיל הכאפות 12, טיול מאורגן שהדריך ושהיה מלא בסבתות שלקחו את נכדי בר/בת המצווה למסע מפנק. מאז הצטרפתי אליו עוד המון פעמים, גם עם אחי הקטן. בכל פעם אני קצת גדלתי, הנכדים והסבתות נשארו באותו הגיל.
האם אפשר לקרוא לטיולים מאורגנים בקניה וטנזניה "החופשה הכי טובה בחיים"? כנראה שאפשר להתווכח על זה, אבל זה בכלל לא העניין. לא נוסעים לאפריקה בשביל החופשה הכי טובה בחיים. נוסעים בפעם הראשונה כי קטנים ורוצים לראות אריה, חוזרים אחרי זה כי נפתח לכם. אני אוהבת את אפריקה כמו שאנשים אוהבים את ניו יורק. אני רוצה לשבת בג'יפ בסרנגטי ולחכות לנמר (טיפ: תמיד להביט למעלה, הם יגיעו מהעצים), או בג'יפ בשמורת נגורונגורו ולחכות לקרנף. טיול לאפריקה הוא טיול מדיטטיבי. אתה בג'יפ ואתה מסתכל, אתה בוחר לאן. טיול של המתנה, של מחשבות ושקט וסבלנות וענווה. אנחנו אלו שכלואים, בכלוב קטן וממונע, אסור לנו להפריע. מותר להסתכל על קוף. הוא, ככל הנראה, יסתכל עלינו בחזרה, ובערב גם ייכנס לנו לחדר או לאוהל ויחפש נשנושים.
להיות בטבע, כל טבע, מזכיר לנו כמה אנחנו קטנים, באפריקה זה בולט במיוחד. אין דבר יותר מרגיע ומשחרר מהידיעה שאנחנו חסרי חשיבות. כאילו, כמין הצלחנו להרוס, אבל כפרטים? אפס השפעה על המציאות. דברים מתרחשים בסדר שלהם והכל, תמיד, אפילו עכשיו, בדיוק כמו שהוא אמור להיות. העולם קורה בזמן ובקצב נכונים, גם כשהם לא מתאימים לנו. הייתי באפריקה בעונת הנדידה וראיתי עדרים דוהרים, נסעתי גם בעונת ההמלטות וראיתי גורים נטרפים, בשתיהן גם ראיתי את אותו הפיל. אני בטוחה בזה באלף אחוז, למרות שכל הפילים נראים כמו לאונרד כהן. אם הייתי רואה את הפיל הזה שוב הייתי מזהה אותו, אולי גם הוא אותי, אין לי באמת מושג. אבל אם הוא היה יכול לומר לי משהו, זה בטח היה – קורונה? לא נורא, זה לא באמת משנה. חברים, התארחתם פה תקופה לא קצרה, אפשר להמשיך הלאה.
הסכנה היחידה היא איבוד תחושת הזמן
מאיה לקר מתגעגעת לטיול בנורבגיה
גדלתי עם הורים שמאוד אוהבים חופשות, אבל פחות אוהבים לתכנן. לכן מעולם לא הייתי בחופשה שצריך לקבל לגביה החלטות מראש. לא בחופשת סקי, או בספארי באפריקה, או בהופעה של ביונסה בפריז. אני יותר טיפוס של סופי שבוע ארוכים בסיני, חופשות עצלניות ביוון, ביקורים של אמצע שבוע עבודה בברלין ואיסטנבול או בכל מקום שבו יש חברים טובים. גם בחיי הבוגרים, רוב החופשות שלי היו ספונטניות ואם זה דורש יותר מכרטיס טיסה זול וכרטיס אשראי, רוב הסיכויים שאוותר. אבל לפני כמה שנים אמרה לי חברתי הנורבגית ר' שאת יום הולדתה ה-40 נחגוג בכפר שבו נולדה בצפון נורבגיה. בתכנון – לאירוע שיתקיים שנתיים אחרי אותה שיחה ושתוכנן בקפידה במשך עשור – הייתה מסיבה שאליה יגיעו חברים מכל העולם. האירוע יתקיים באמצע יולי, בתקופה בשנה שבה השמש לא שוקעת בחוג הארקטי והסכנה היחידה היא איבוד תחושת הזמן.
ביולי 2018 הופעתי למסיבה הזאת ויחד עם חברים נוספים תכננתי סביבה מלא דברים שצריך, ובכן, לתכנן: טיסות לשדה תעופה קטן, השכרת רכב בעיירה שיש בה אולי 10 מכוניות, רוד טריפ צפונה, ספארי לווייתנים. זו הייתה אחת החופשות הכי טובות שהיו לי בחיים ומאז אני מתכננת לתכנן שוב חופשה. בינתיים אסתפק בתכנון גיחות לסופרמרקט הרחוק יותר מהבית. גם זו הרפתקה.
לטייל בלי FOMO
אילן ארנון מתגעגע לטיול בניו זילנד
כמו כולם, או כמעט כולם, את הטיול אחרי הצבא עשיתי בדרום אמריקה. גם אני שכבתי על החוף בקופקבנה, תפסתי טרמפים בקרטרה אוסטרל וצילמתי תמונה בה אני יוצא מקופסת פרינגלס בסאלאר דה איוני. גם אני אני כמו כולם חזרתי הביתה אחרי חצי שנה והתבאסתי. אבל בניגוד לכולם, הבאסה היתה על כך שלא נהניתי בטיול הגדול שלי. הייתי חייב תיקון.
אני באמת לא זוכר מאיפה היה לי כסף, אבל אחרי ארבעה חודשים טסתי לטיול של חודשיים בניו זילנד. הדברים נראו אחרת הפעם. טיילתי עם אוטו, סגנון הטיול הכי טוב By far. הנופים היו יפים הרבה יותר ושלווים הרבה יותר. המוצ'ילה באמת שימשה לטיולים רגליים ולא כמזוודה רכה ששמים בתא המטען באוטובוס.
מעל לכל אלה, מה שהפך את ניו זילנד לכל כך קסומה היה שלא באתי מוכן. הרגשתי שהטיול הוא שלי ולא של שביל החומוס ועוד אלפי ישראלים שעושים בדיוק את אותו הדבר. אמנם פספסתי המון מקומות ש"חייבים" לראות והיו רגעים שהספונטניות הקשתה אליי מאוד, אבל בסופו של דבר כשאין FOMO אין דאגות וכשלא " חייבים" לראות דברים אז גם לא מתבאסים כשמפספסים אותם. זה לא משפט שלקוח מתוך איזה ספר העצמה, אלא היגיון פשוט ואמיתי. מאז אותו הטיול התבגרתי, הטלפונים החכמים הגיעו והם מלווים אותנו לכל מקום כך שלא באמת הצלחתי לשחזר את התחושה הזו בטיולים שלי.
המקום בו הכל התחיל
ירון רוולסצ'י מתגעגע לטיול באפריקה
ינואר 2016 הוא חודש שאני לא אשכח לעולם. ינואר 2016 הייתה הפעם הראשונה בה כף רגלי דרכה באפריקה. הקלישאות, עד אז, היו מבחינתי מאוסות, והחלומות, לפחות עד אז – נשארו אצלי במגירה. חלמתי על אפריקה, דמיינתי אותה, הרגשתי אותה בתוך תוכי – אבל לא מצאתי דרך להגיע אליה. בסוף זה קרה. לא משנה איך, בטח לא עכשיו, כשהיא נראית רחוקה מתמיד.
חמש מדינות בשבעה ימים. זה היה אורך המסע, אלו היו הנקודות בדרך: בוצואנה, נמיביה, זמביה, דרום אפריקה וזימבבואה. חמש מדינות, טבע פראי כמו שרק סימבה יכול לדמיין, אוויר צלול, שקט פראי, נהרות ומפלים, אגמים ושווקים, תום לב ועוני, אושר ועושר. אפריקה, יש בה הכל ומהכל, ואני מצאתי את עצמי בכל פינה שלה. עברו ארבע שנים מאז, אבל צמיד הנחושת שקניתי מהרוכל בשוק ליד מפלי ויקטוריה עדיין צמוד לי ליד ושומר עלי. קרוב לדופק.
היום, כשחופשות ומטוסים הם משהו לערוג אליו, משהו שנראה כמעט בלתי מושג – אני עוצם עיניים ונזכר במסע לאפריקה. מריח את ריחות הספארי, שומע את צלילי הבוקר של חיות הפרא, מתקלח ונזכר במקלחות החוץ. הכל כל כך פשוט וטבעי, כל כך ראשוני ובתולי. בלי וירוסים או איומים, בלי התערבות של האנושות ומנהיגים. אני מודה על הזכות להיות שם, מודה על אפריקה, כי בימים כאלה, כשהרוב מדמיינים את מילאנו ופריימרק, אני מודה על האפשרות להיזכר ולחלום על המקום בו הכל התחיל. בשבילי ובשביל כולנו. הלוואי וכולנו היינו קצת יותר אפריקה. הלוואי ויום אחד אחזור
להיות רורי מ"בנות גילמור"
עדן יואל מתגעגע לטיול באירופה
כמו תמונת שאטרסטוק
לילי שרצקי מתגעגעת לטיול המשפחתי בצפון גרמניה
לקחו לנו 11 שנות הורות לשלושה ילדים כדי להגיע לחופשה המושלמת. עניין של ניסוי וטעייה. בכל חופשת קיץ (והיו לא מעט כאלה) למדנו את החומר. כשהילדים היו פיצקולים, היו בעיקר חופשות בטן-גב עם שנ"צים, אבל כשאלו גדלו, כך גם הטיולים "התבגרו" וזה לא היה פשוט, בלשון המעטה. היה אפילו טיול אחד שחזרנו ממנו מיוסרים ושבורים. אבל אז הגיעה החופשה האחרונה, באוגוסט 2019 והיא הייתה מושתת על הסקת מסקנות קפדנית מכל הטיולים הקודמים. ראינו איפה נפלנו (נסיעות רבות ברכב, בחירות לא נכונות של לינה, ארוחות במסעדות), תיקנו והפנמנו.
היעד: צפון גרמניה, איזור סולטאו. חיפשנו יעד פחות מתויר, פחות מדובר, לא יקר במיוחד ומצאנו בו את כל מה שרצינו. זו הייתה חופשה שמיימית ומושלמת. נראינו כמו תמונת שאטרסטוק של משפחה מאושרת: אבא, אמא, 3 ילדים, נופים משגעים ואטרקציות מותאמות גיל. ישנו ב"ביספינגר היידה" ששייך לרשת סנטר פארקס, הייתה לנו יחידה מהממת עם יער מסביב שהיא רק שלנו, היינו בפארקי שעשועים, בטיולי טבע, בספארי וכל יום קינחנו בפארק המים ששיך לרשת. אכלנו, צחקנו, רכבנו על אופניים, רבצנו, נהנינו, השתטינו. היו לנו מעט נסיעות ברכב, הרבה חוויות בנפש. השנה כבר סגרנו את דרום צ'כיה לאוגוסט, הרבה הרבה לפני עידן הקורונה. עדיין לא ברור מה יהיה על החופשה המשפחתית, אבל אם אכן תתקיים, יש לה רף גבוה מאוד לעמוד בו.
המקום שבו ירד עליי שלג בפעם הראשונה
נטע רייצס מתגעגעת לטיול בקופנהגן
בגדול אני אוהבת להיות בארץ, עדיף בלוקיישן שיאפשר לי לקחת את עצמי הביתה ברגע שארצה. אבל לפני שלוש שנים וחצי הבוסים שלי דאז הציעו לי כרטיס טיסה לאן שאבחר, ולא היה לי תירוץ לסרב. שבועיים אחר כך מצאתי את עצמי בקופנהגן. זה היה קצת לפני שכל העולם התחיל לדבר על המונח Hygge, והתחושה שהוא מתאר הכתה לי בפנים כבר בערב הראשון - רצפה מחוממת, נרות בכל מקום, מין חמימות מוגזמת שהתגעגעתי אליה ואפילו לא ידעתי.
קופנהגן היא עיר שנראית כאילו עשו עליה פוטושופ והיא גם המקום שבו ירד עליי שלג בפעם הראשונה בחיים (כן, בגיל 26). בבוקר שאחר כך התעוררתי וגיליתי שטראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית. לא נתתי לזה לפגום באופוריה ובבונדינג שלי עם עצמי ועם טוסט אבוקדו, נשאתי את כל אלה איתי גם כשנחתתי בברלין יומיים אחר כך. קמתי בבוקר ולאונרד כהן מת. הדחקתי במאה אחוז ונתתי לחופשה הכי טובה בחיים להמשיך; השמש יצאה, הייתי עם חברים, שתיתי, רקדתי, נרדמתי כל לילה במיטה הכי רכה שישנתי בה בחיים. לא רציתי לצאת ממנה ולא רציתי לחזור לארץ.
בסוף חזרתי, ואני לא יודעת למה, אבל כשפקע התוקף של הדרכון שלי לפני שנתיים לא הלכתי לחדש אותו. כששואלים אני אומרת שאני לא אוהבת לטוס, בפועל נדמה לי שפשוט פחדתי שטראמפ ייבחר שוב. אבל זה כנראה יקרה בכל אופן, והשבועיים האחרונים מראים שדברים רעים ומוזרים יכולים לקרות גם כשיושבים בבית. אני קובעת תור למשרד הפנים.
לשבת ערב שלם על גדות תעלה ציורית
איתי ולדמן מתגעגע לטיול באיטליה
אין כמו איטליה. זאת אקסיומה. איטליה תמיד היתה ותמיד תהיה ברירת המחדל של הטיולים שלי. אין רעיון לטיול מקורי בקיץ? איזה כיף, טסים לאיטליה! (או ליוון). איפה ישנם אנשים חמודים כמו האיטלקים? בשום מקום. איפה ישנו אוכל זול וטעים כמו באיטליה? אין כזה דבר. איפה אתה יכול לשבת ערב שלם על גדות תעלה ציורית, לשתות אפרול שפריץ עד שהוא משפריץ לך מהאוזניים ואתה לא יודע איך קוראים לך או איזה יום היום, ולקבל בסוף הערב חשבון של 50 שקלים? רק באיטליה.
ודווקא עכשיו, כשהיא נמצאת במהלך המתקפה הכי גדולה עליה מאז כיבושי נפוליאון, אני מוצא את עצמי מפנטז קודם כל עליה. על סמטאות רומא העתיקות, על תקרות הוותיקן, על הדרום המחוספס, על פירנצה היפה מוקפת הגבעות, על תעלות ונציה הצרות, על פיאמונטה המוריקה ועל הרי האלפים האימתניים. אבל מעל לכל אני נזכר בבורגטו – כפר קטן, כמה מאות תושבים בלבד, בצפון איטליה, לב התפרצות המגפה, שנבנה לצד נהר שוצף שזורם אל אגם ורדה, כרבע שעה משם. בתי הכפר צבעוניים ומשתקפים על פני המים, בתי קפה מתוקים ומסעדות טעימות מזמינים אותך להיכנס, חנויות מזכרות בטוב טעם מנפנפות לך מעבר לפינה, טירה ימי בינימית משקיפה ממעל. התגוררנו ב-airbnb ממש מעל הנהר. אבל ממש. חלק מבתי הכפר בנויים בתוך המים. וכך, כל בוקר, הדבר הראשון ששמענו היה המיית הגלים, והדבר הראשון שראינו היה את המים המתוקים זורמים, וזורמים, וזורמים. כפי שזרמו, אני מניח, לפני מאה, ואלף, ואלפיים שנה.
