המטוס הקטן הנמיך לקראת נחיתה באולגי (Ulgii), בירת המחוז המערבי ביותר במונגוליה, והיטלטל עזות. הנוסעים החליפו ביניהם מבטים, ספק חרדים ספק משועשעים. מבעד לחלונות המטוס נשקפו נופים מבטיחים של פסגות רכס האלטאי, שכוסו בשלג ראשון של חורף. למרגלותיהן, לאורך אפיקו המתפתל של נהר תכול, הזהיבו עצי צפצפה בשיא השלכת. האם גם השנה ייערך פסטיבל העיט הזהוב עם השלג הראשון, כפי שנהוג לקוות, תהיתי.
אולגי, בירת ביאן אולגי (מחוז שבניגוד לשאר חלקי המדינה מאוכלס ברובו על-ידי קזאחים מוסלמים, ולא על-ידי מונגולים), היא עיירה רוגעת ושלווה. לעתים נראה שהזמן עצר בה מלכת. בתיה הישנים עודם בנויים לבני חומר ומקורים בקורות עץ מטויחות. בכיכר המרכזית ניצבת אנדרטה סובייטית, שבראשה כוכב אדום שמגדיל לעשות ומאיר בלילה, דבר שעורר בי את התהייה אם אני זה שעליו מוטלת המשימה הכואבת לספר לתושבי המקום שברית המועצות נפלה ואיננה עוד. בהנחה שהידיעה תהיה כואבת מדי, נמנעתי מכך, ושמתי פעמיי אל המוזיאון האנתרופולוגי הקטן. בין הקומה הראשונה, שבה מוצגים מינרלים מקומיים ופוחלצי חיות בר מימי סטאלין, לקומה השלישית, שבה עבודות יד, כלים מקומיים וביגוד מסורתי, נמצאת הקומה השנייה, המוקדשת לתיאור ההיסטוריה של האזור.
כמו במוזיאונים רבים במונגוליה, גם מוזיאון זה לא השתנה כלל מאז התקופה הקומוניסטית שבה הוקם. לפיכך, גם כאן מתחילה ההיסטוריה בסוף המאה ה-19, כשמונגוליה נשלטה על-ידי שושלת צ'ינג הסינית. גם כאן מונצחת תקופה זו בציורי שמן, שבהם נראים מונגולים מעונים למוות על-ידי הכובשים הסינים. את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש: "ואז באו הרוסים האדומים, שגאלו את המדינה (אז מה אם הפכה מגואלת באדום אחר), ושיפרו את חיי התושבים לבלי הכר". הסקירה ההיסטורית מסתיימת בתצוגה של מוצרים חקלאיים ובראשם פוחלצי כבשים דשנות במיוחד.
כולם עסוקים בכבוד
שחר קר במיוחד הפציע על אולגי בבוקר יומו הראשון של הפסטיבל. כדי להביט מחלון חדרי החוצה היה עליי לנגב תחילה את האדים שקפאו על הזגוגית. נוכח המראה שנגלה, אחזה בי התלהבות כמו של אמריקאי המסיט את הווילון בבוקר חג המולד ומגלה שהעולם לבן. מעטה דק של שלג כיסה את הארץ ואת גגות הבתים הסמוכים. אסיר תודה על שזכיתי בתפאורה שלה ייחלתי, יצאתי אל האתר שבו נערכת החגיגה.
פסטיבל העיט הזהוב הוא בעיקרו פסטיבל של ציידים קזאחים. מדובר בפסטיבל מקומי, שנועד לשמר מסורות מקומיות, אך ברבות הזמן הפך גם לתיירותי. מועד הפסטיבל נקבע תמיד לתחילת החורף, משני טעמים; הראשון - כבוד לחוקיו של צ'ינגיס (ג'ינג'ס) חאן, שאסר על ציד בעונת ההמלטות; השני - החורף הוא הזמן שבו ניתן להשיג פרוות ראויות של ממש, בקיץ הן מדולדלות ומחירן בשוק זול.
השנה, עקב חילוקי דעות בין קהילת הציידים המקומיים, נערכים שני פסטיבלים נפרדים, אם כי נראה שאותם ציידים משתתפים בשניהם. הראשון נערך בסוף ספטמבר והשני ייערך בשבוע השני של אוקטובר. לצורך הציד מסתייעים הציידים הקזאחים בעיט זהוב, העוף הגדול בעולם המשמש לבזיירות. וכך מתנהל המרדף: קבוצת גברים מתפרסת בשטח ומבריחה את חיות הבר אל אזור פתוח, שם ניצב צייד העיטים ומשקיף על השטח. כשהוא רואה בעל חיים נמלט, הוא מסיר את כיסוי העיניים של העיט הרעב, הניצב על זרועו, ומשחרר אותו.
העיט מסוגל לצוד ארנבות, שועלים, איילים קטנים ואף זאבים, אבל הצייד חייב להגיע אל מקום הקטל במהרה, לפני שהעיט יבתר את טרפו ויפגע בפרווה היקרה, ולפצות אותו בנתח בשר ששמר בכיסו. במהלך הפסטיבל מגיעים ציידי העיטים לבושים במיטב מחלצות החורף שלהם. הם רוכבים על סוסיהם כשהם מניחים את זרועם הנתונה בכפפת עור עבה על מתקן תמיכה מיוחד שנועד לשאת את העופות הדורסים. בתחרויות מוסרים הציידים את עופותיהם למשלח הניצב בראש גבעה. הם עצמם רצים במישור שלמרגלות הגבעה וקוראים לעופותיהם לנחות על זרועם או על פרוות שועל או פגר ארנב שנגררת אחריהם בחבל.
מירוץ גמלים ותחרויות רכיבה
ביומו הראשון של הפסטיבל הרוח הייתה כה עזה עד שהעיטים נסחפו במעופם ברוח. ביום השני מזג האוויר השתפר פלאים, אבל אז העיטים פישלו. בניגוד למראם הנשגב, ביצועיהם לא תמיד היו מרשימים ביותר. אולי לא התחשק להם לרצות את קהל הצופים הזחוח. הפליא לעשות עיט אחד, שממרומי הגבעה צלל היישר על צלם מזדמן שניצב שם עם חצובתו הכבדה, שקרסה עליו.
לתיירים המעטים שהגיעו למקום חולקו עם פתיחת הפסטיבל דפים שביארו את התוכנית, אך מהר מאוד התברר שכל תוכנית היא בסיס לשינויים, ואף לביטולים. מזג האוויר הקר כנראה הרתיע את המקומיים שבעי החורף והקור, אבל הם לא הכזיבו ובאו למחרת היום. אז גם נערכו תחרויות שונות: מירוץ גמלים דו-דבשתיים, תחרות של הרמת מטבעות ופרחי פלסטיק מהקרקע תוך כדי רכיבה על סוס, ובוזקאשי - משחק מרכז אסייתי שבמהלכו נלחמים הרוכבים על פגר של כבש או של עז. המנצח בבוזקאשי זוכה בכבוד, בכסף, ובעבר זכה גם באישה לבחירתו.
תחרות יוצאת דופן נערכה בין צמדי רוכבים, גבר ואישה. במהלך המירוץ הצליפה האישה בגבר באלה ארוכה או בשוט. כששאלתי לפשר המשחק קיבלתי שני הסברים. לפי הראשון, מדובר בחיקוי של חלק מטקס החיזור של גבר אחרי אישה. לפי השני, במשך כל השנה המצב הפוך ורק פעם בשנה מתאפשר לנשים להחזיר לגברים הרודים בהן.
כשם שהיה מעניין לצפות בתחרויות, כך היה מעניין לצפות בקהל הצופים המקומי. מבט על הארץ בסופו של יומו השני של הפסטיבל לא הותיר מקום לספק - הקזאחים אמנם מוסלמים, אבל לא בסגנון המוכר לנו מהמזרח התיכון. לפחות בנושא שתיית אלכוהול הם לא מקיימים את מצוותו של מוחמד. הבקבוקים הריקים שהושלכו לצד לא הותירו מקום לספק, וגם לא התנהגותם של חלק מהגברים המקומיים. הם היו שתויים בעליל, רקדו והתנודדו, ובכמה מקרים גם פתחו בתגרות אלימות.
החגיגות נחתמו בהענקת מדליות לציידים הזוכים ולעיטיהם. עשרת הזוכים הראשונים יתכבדו לנסוע לתחרות ציידים מרחבי מרכז אסיה, שתיערך במהלך החורף בקזחסטן. גאים ועולצים חלפו הזוכים על פני הקהל והשליכו סוכריות לכל עבר.
בשולי הבקעה הרחבה שבה נערך הפסטיבל פזורות יורטות, אוהלי הלבד הקזאחים, השונות אך במעט מאוהלי הנוודים המונגולים. עיקר יופיין של היורטות הוא ברקמות המרהיבות שמעטרות אותן מבפנים, מעשה ידיהן של הנשים המקומיות, המהוות חלק מהנדוניה שלהן. עם רדת הערב, בשעה שבה מתכנסים העדרים במכלאות הסמוכות ליורטות מאימת הזאבים, ביקרתי באוהל משפחה.
בעלת הבית מזגה לי תה חמאה מהביל והציעה לי מאכלי חלב מוקשה, בעוד אב המשפחה, אחד הציידים שהשתתפו בתחרויות, סיפר לי על תהליך האילוף. את גוזלי העיטים משיגים על-ידי השתלשלות מסוכנת אל הקנים. בכל מקרה נוטלים רק גוזל אחד, תמיד נקבה, שכן הנקבות גדולות וחזקות יותר. אם בקן גוזל אחד בלבד, לא נוגעים בו. את העיטים מאלפים על-ידי הרעבה וכיסוי עיניים. כך הם נקשרים בבעלים וחוזרים אליהם תמיד. בכל מקרה, לאחר עשר שנים משחררים אותם לחופשי.
עזים כזאבים, עדינים כאיילות
לא רחוק מהמאהל ניצבה מצבת אבן קדומה שעליה נחקקו פני אדם. מצבות אבן רבות כאלה פזורות במרחב. רובן מתוארכות למאות השישית עד השמינית ומציינות אתרי קבורה של אימפריה קדומה גדולה, אך עלומה, שהשתרעה בין הרי האלטאי במערב לחצי האי הקוראני במזרח ונקראה החנאת הטורקי.
בעודי נושא עיניי אל עבר הפסגות הגבוהות, נזכרתי במיתוס המכונן של העמים הטורקיים שמוצאם במרכז אסיה; איילה חומה עלתה מן הגלים וזאב כחול ירד משמיים. כשהבחין הזאב באיילה הוא רדף אחריה, והיא נמלטה מפניו מערבה. למרגלות הרי האלטאי, אולי ממש במקום שבו ניצבתי, סבה האיילה על עקביה וקפאה במקומה, מישירה מבטה לזאב. מבטו של הזאב טבע במבטה. השניים התאהבו, ומזיווגם נולדו העמים הטורקיים, שהם, כידוע, עזים כזאבים, אך רכי לבב ועדינים כאיילות. מיתוס בריאה זה משותף גם למונגולים.
על אף התחושה שבאולגי עמד הזמן מלכת, בכל זאת דברים משתנים בה. בעוד הנרטיב הסובייטי קבור אי-שם מאחורי ויטרינות עבשות ומתאבן במרומי מונומנטים, נרטיב חדש הולך וקונה לו אחיזה. בשלהי המאה ה-19, בהשפעת "אביב העמים" האירופי, התחזקה בטורקיה התפיסה הפאן-טורקית, שביקשה להעלות על נס את מוצאם המשותף של כל העמים הטורקיים, המשתרעים במרחב שבין איסטנבול למערב סין. השאיפה הייתה לאחד אותם תחת כנפיו הנחלשות של הסולטן העות'מאני עבד אל-חמיד השני.
רצה הגורל, ובגרונה של תוכנית זו נעוצה הייתה עצם חדה, שמנעה את רצף ההתיישבות הטורקי: ארמניה. לא רק שהעם הארמני אינו טורקי, אלא שהוא אף אינו מוסלמי. בתקופה שבה פעל הסולטן למימוש תוכניתו החל טבח העם הארמני, ולא במלחמת העולם הראשונה, כפי שנהוג לחשוב.
בשנים האחרונות, טורקיה תחת שלטונו של ארדואן פועלת בשקט-בשקט לחידוש רעיון הלאומיות המשותפת. מיתוס הבריאה המשותף לטורקים ולמונגולים מוזכר שוב ושוב, תוך טשטוש מכוון של ההבדלים (שממילא לא תמיד ברורים) באשר לפילוג הקדום בין השבטים המונגוליים לשבטים הטורקיים. מדינות טורקיות החוששות מהתחזקות דתית ודוגלות בחילוניות אתיאיסטית, כגון אוזבקיסטן, לא נותנות לטורקיה דריסת רגל בשטחיהן. אולם מונגוליה, שעל דגלה חקוק חופש דת ושהממון חסר בקופתה, מאפשרת דריסת רגל למדינות זרות בתמורה להשקעה בתשתיות.
בשנת 2006 תרמה כוויית את הכסף לבניית בית הפרלמנט החדש באולאן בטאר ולהקמת כביש חוצה מדינה (שמעולם לא הוקם) בתמורה לזכות להקים ארבעה מסגדים. טורקיה פועלת בשנים האחרונות באופן דומה. מטעמה מוקמים מוזיאונים למורשת טורקית, אנדרטאות ועוד. דריסת הרגל של טורקיה במערב מונגוליה, שאוכלוסייתו קזאחית-טורקית, הולכת ומתחזקת. טורקיה תורמת כסף לבניית מסגדים, מסייעת לאוכלוסייה הענייה, שולחת אנשי דת ומקימה בתי ספר דתיים.
שלוחה טורקית קטנה ופופולרית באולגי היא מסעדת פמוקלה, שלא בכדי קרויה על-שם המעיינות המינרליים המפורסמים שבמערב אסיה הקטנה. את המסעדה מנהל בחור טורקי שהגיע לכאן במסגרת שליחות, והתאהב בבחורה מקומית. בזכותו יכולים התיירים והמקומיים להתענג על אוכל טורקי משובח שכולל גם סלטים טריים, דבר יקר מציאות במקום כה נידח.
