בכל פעם שג'וני דפ מתעטש יוצא עוד סרט בסדרת סרטי שודדי הקריביים וכולנו זוכים ליהנות מהרפתקאותיו של ג'ק ספארו. אבל אם חשבתם שפיראטים הם גברים על סיפון אנייה, ששותים רום כל היום, מחפשים את המטמון האבוד ושייכים לנחלת העבר, תופתעו לגלות שמדובר בתופעה מסוכנת ביותר שלמרבה הצער ממשיכה להתקיים אפילו היום במקומות שונים בעולם.
"הם לא תוקפים ספינות עם מאבטחים"
ציקי שקד, שהפליג עם הספינה "לוריין-די" מסביב לעולם ונתקל בפיראטים מספר שהאזורים של מפרץ עדן ובאב-אל-מנדב, הנמצאים באזור סומליה והים האדום, שורצים בהם. "לאורך כל האזורים האלו שטנו ללא אורות כלל, והקפנו את היאכטה בגדרות תיל. באזור באב-אל-מנדב כבר התחילו להתקרב אלינו ספינות פיראטים, אך הם פנו אחורה - כנראה בגלל הרובים ששלפנו מוכנים לירי. נכון להיום, הם בדרך כלל לא תוקפים ספינות עם מאבטחים, ומתרחקים כשמאיימים עליהם עם נשקים. עם זאת, יש פעמים שגם הם מגיעים עם נשקים מכוונים אליך".
אבל למרות שפיראטים עדיין מהווים איום בקרב יורדי ים בעולם, במרוץ השנים הם גם הפכו לתרבות פופולרית שכיף להתעסק בה, וברחבי הגלובוס תוכלו למצוא אטרקציות שמתעדות את התופעה. מהם האזורים המפורסמים בהם הם פעלו, איפה שווה לבקר ולהיחשף לתרבות שלהם ואיפה צריך להיזהר?
הוויקינגים | אירופה
הוויקינגים היו רובם משבטים צפון-גרמאנים (לא להתבלבל עם גרמנים, אם כי הגרמאנים היו אבותיהם הקדומים של הגרמנים), והם נהגו לשדוד ולפשוט על חופי צפון ומערב אירופה, כמו גם על האיים הבריטיים מהמאה השמינית לספירה ועד המאה ה-11. חשוב להדגיש שהוויקינגים לא עסקו אך ורק בשוד, אלא היו ידועים גם כסוחרים ובעלי מלאכות שונות.
כמו רוב הסקנדינבים באותה תקופה, גם הוויקינגים חיו בקהילות קטנות. עקב ריבוי אוכלוסין באזור הזה, מצאו את עצמם תושבים רבים מחפשים שווקים חדשים למסחר – כמו לדוגמה, הים, וחלקם גם מצאו עצמם מפליגים אל עבר חופים אחרים על מנת להקים התיישבות חדשה. כך למעשה התחילו הוויקינגים הראשונים לצוץ, תוך שהם הופכים להיות מהמובילים בתחום בניית הספינות ויורדי הים של התקופה.
הוויקינגים היו פושטים לרוב מן הים על ערי החוף של אירופה בשעות הבוקר, בוזזים ושורפים אותן, וכל זאת לפני שהצליח להגיע כוח הסיוע. על אף שהציים שלהם לא היו גדולים במיוחד, לרוב המדינות באותו אזור לא היו ציי מלחמה רציניים, ועקב כך לוויקינגים היה יתרון משמעותי בים.
בתחילה היה מעמד הלוחמים הוויקינגים חזק יותר ממעמד הסוחרים שלהם, אבכל ההיכרות שלהם עם תרבויות שונות באירופה השפיעה עליהם, ועם הזמן הם החלו לחזור ולעסוק שוב במסחר, ולעזוב את דרכי השוד והביזה. על אף שחלק מהוויקינגים נשארו פיראטים, רבים מצאו את עצמם עובדים בעיסוקים אחרים, חלקם באזור הנורדי, וחלקם באזור אחר אליו הפליגו.
איפה האטרקציה?
ניתן היום לראות חלק נכבד מהתרבות הוויקינגית במגוון רחב של מוזיאונים בצפון אירופה, ביניהם ה - "Norwegian Museum of Cultural History" שבאוסלו.
הבוקנירים | האיים הקאריביים
האזור המפורסם ביותר בעולם בו שכנו שודדי ים הוא אזור האיים הקאריביים. הפירטים היו פעילים מאוד בים הקריבי בין המאה ה-17 ל-18, ובסיסיהם הוקמו בעיקר באיי הבהאמה, האיטי וחופי מרכז אמריקה.
התפתחות שודדי הים בקריביים הייתה תופעת לוואי של המסעות בין ספרד לשטחים שכבשה לאורך כל חלקי יבשת אמריקה, הצפונית המרכזית והדרומית. ההפלגות הללו ארכו בין חודש וחצי לחודשיים, וספינות רבות היו עוגנות באיים לצורך התארגנות והצטיידות מחדש לקראת המשך המסע, ואחסון סחורות ואוצרות בערי אוצר מקומיות. כחלק מהעברת סחורות והצטיידות, נהגו לשחרר במקום בקר וצאן שלא היה בהם עוד צורך, ואלו התרבו מאוד. כל אלו גרמו ללא מעט אנשים מצרפת, אנגליה והולנד שחיפשו הרפתקאות או חיים חדשים לעבור לאיים הקאריביים. אותם מתיישבים חדשים עסקו בעיקר בחיתוך וייבוש בשר, אותו היו מוכרים לצוותי הספינות שהיו עוגנים במקום. רק לעיתים רחוקות הבוקנירים (מהמילה הצרפתית Buccaneers שפירושה "לעשן בשר") היו שודדים ספינות ומשתלטים עליהן.
הספרדים לא ראו בעין יפה את העובדה שהשטחים שלהם מתחילים להתמלא באזרחים זרים, ולכן החלו לחסל את הבקר והצאן שהיה בקריביים. אבל הפעולה הזו חזרה אל הספרדים כמו בומרנג, שכן ללא היכולת להתפרנס מייבוש בשר, פנו המובטלים החדשים אל הפשע והחלו לשדוד אניות. בשנת 1701 פרצה מלחמה קשה בין אנגליה והולנד מצד אחד, וספרד וצרפת מצד שני. לאחר שהסתיימה ונחתם הסכם בין כל הארבע בשנת 1713, מצאו את עצמם כ-40,000 חיילים מובטלים, ואלו הצטרפו למעגל הפירטיות באזור.
הפיראטים של האיים הקאריביים נודעו באכזריות שלהם, וכמה מאגדות שודדי הים המוכרות ביותר היום שטו והטילו אימה על האניות בים, ביניהם הנרי מורגן ושחור-הזקן, שמוכר בעיקר כזה שהחביא גפרורים ופתילי השהייה מתחת לכובעו וסביב זקנו לפני הקרבות, ואלו גרמו לעשן אפור וסמיך לאפוף אותו.
שודדי הים החלו להעלם מאזור הים הקאריבי לאחר שנחתם הסכם הרגיעה בין ארבעת המעצמות שהפליגו באזור. הסכם זה, שהעניק לכל מדינה לסחור באזור, הפנה את תשומת לב המדינות למיגור הפיראטים. ציי אנגליה, הולנד, ספרד וצרפת יצאו לצוד את שודדי הים. כל שנה הוציאו להורג 400 פיראטיים ותוך כמה עשורים נעלמה בעיית פיראטים מהים הקאריבי.
איפה האטרקציה?
קיימים מספר רב של מוזיאונים בארה"ב שיכניסו אתכם לאווירת הבוקינרים, כדוגמת "St. Augustine Pirate & Treasure Museum" בפלורידה ו"New England Pirate Museum" בסיילם, מסצ'וסטס.
הווקוו | מזרח אסיה
שודדי ים היו קיימים גם במזרח אסיה, בשטחי המים ממזרח לסין, ובעיקר בים הצהוב המפריד בין סין לחצי-האי הקוריאני. הפירטים באזור זה הפליגו בימים החל מהמאה ה-13 במשך כ-300 שנים, ונקראו "ווקוו" (Wokou), שבתרגום חופשי אומר "שודדים יפניים". ניתן להבין מהשם שראשוני הפירטים באזור זה הגיעו מיפן, אם כי במרוצת השנים הצטרפו גם סיניים ובני לאומים אחרים לשודדי הים.
הווקוו הראשונים, שפעלו בין המאה ה-13 ועד אמצע המאה ה-14, היו בעיקר חיילים יפנים, סוחרים, ו"רונין" (סמוראים ללא אדון פיאודלי). היעדים הראשונים לפשיטות ומעשי השוד של הווקוו היו באזור חצי האי הקוריאני, ומשם הלכו והתקדמו אל עבר חופי סין עצמה. שושלת מינג, שאז שלטה בסין, ניסתה למצוא לבעיית הפיראטים פתרון, והחליטה לאסור על כל סחר עם יפן שאינו סחר ממלכתי. בצורה זו חשבו הסינים שימנעו מהווקוו את מחייתם, והבעיה תיפתר.
אבל מה שקרה היה בדיוק ההיפך – ההוצאה מחוץ לחוק של הסחר עם יפן אילצה סוחרים רבים לסחור באופן בלתי חוקי, והדבר גרם בסופו של דבר להתפרצות של גל נוסף של ווקוו, שנמשך עד למאה ה-16. מעבר לכך, במהלך התקופה הזו החלו להצטרף אל שורות הווקוו יותר ויותר סינים, כך שלבסוף היו למעשה יותר "שודדים יפניים" ממוצא סיני מאשר יפניים.
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-16 החלו הווקוו להיעלם, ולהיסטוריונים ישנן מספר תיאוריות המסבירות מה גרם לכך, בראשן עומדות ההשפעות של מספר מדינות על האזור, ביניהן יפן, קוריאה ופורטוגל, שקיבלה אישור להתיישב במקאו הודות לעזרתה לסין בלחימה נגד הפיראטים.
הקורוסרים הברברים | צפון אפריקה
הקורסרים הברברים היו שודדי ים מוסלמים שיצאו מאזור צפון אפריקה, ובעיקר מתוניסיה, לוב ואלג'יריה. על אף שידוע על פעילות פיראטית מוסלמית עוד מהמאה התשיעית לספירה, נהוג להתייחס לקורסרים הברברים כאל הפירטים שהפליגו בימים החל מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19. הכינוי "ברברים" שהוצמד לאותם שודדי ים הגיע מהמונח שהיה שגור בפי האירופאיים של אותה תקופה, שכינו את חופי צפון אפריקה בשם "חוף הברברים", על שם הילידים הקדומים שחיו שם.
הקורסרים היטיבו להפליג, והגיעו גם לחופי דרום אמריקה ואיסלנד בצפון אירופה, אך עיקר פעולותיהם היו באזור מערב הים התיכון. מעבר לתקיפת אניות, הם גם השתתפו גם ב"ראזייה" – פשיטות כנד כופרים בדת המוסלמית. הקורסרים היו פושטים על ערי וכפרי חוף באירופה, בעיקר באיטליה, צרפת, ספרד ופורטוגל, אך הגיעו גם לאנגליה, סקוטלנד והולנד, ובהן היו שובים תושבים נוצרים על מנת למכור אותם כעבדים בשווקים המוסלמים.
תור הזהב של הקורסרים הברברים הגיע בתחילת המאה ה-17, אך כבר בסופה של אותה המאה החל כוחם להיחלש, כאשר ציים חזקים של מעצמות אירופאיות החלו לשוט גם הם בימים. עם סיום המלחמות הנפוליאוניות יכלו המדינות באירופה לתת את כל תשומת הלב למלחמה בפיראטים, ולבסוף הקורסרים נעלמו כליל לאחר שבשנת 1830 כבשה צרפת את אלג'יריה.
והיום: פיראטים חוטפים תיירים ומשתלטים על ספינות
תופעת הפיראטים עדיין לא סרה מן העולם וניתן כיום למצוא פיראטים מודרניים לאורך חופי גינאה, סומליה ומיצרי מאלקה שליד אינדונזיה. מקרה ידוע הוא הוא סיפורה של מארי דדיאו, תיירת צרפתית שטיילה בקניה ונחטפה משם על ידי פיראטים לסומליה באוקטובר 2011, על מנת לקבל עליה תשלום כופר. מארי מתה במהלך תקופת השבי, ככל הנראה מסיבוכים רפואיים, לאחר שהוחזקה בשבי כשבועיים. בפברואר באותה שנה נהרגו לראשונה אזרחים אמריקאיים שנחטפו על ידי פיראטים מסומליה, לאחר שהשודדים ירו בהם.
"הספינה שאיתה הפלגתי עשויה מברזל ויכולתי להתמודד עם פגיעות של קליעים, אך סירות מפיברגלאס לא היו מחזיקות", מתריע שקד. "חשוב לציין שלמרות שעוברים שם כלי שייט על בסיס יום-יומי, יש להם באזור חוקים משלהם. ספינות מפליגות במהירות מקסימלית ומקבלות הוראות לא לעצור או להאט בשום מקרה, חוץ מאולי כמה מקרי חירום. מי שנכנס לאזור צריך להבין שהוא נכנס למלחמה – כאשר פיראטים משתלטים על ספינה וספינות מלחמה של נאט"ו מתקרבות על מנת לסייע, הפירטים רוצחים את כל בני הערובה כדי להראות לנאט"ו שכבר אין להם מה לעשות. כלומר, אם משתלטים על הספינה שלך, המצב אבוד ואין מי שיבוא לעזור לך".
הפיראטים המודרניים, שבניגוד לספינות הענק של הפיראטים מתקופות קדומות, מעדיפים סירות קטנות וצוות מצומצם, עם כלי נשק וטכנולוגיה מודרנית, מנצלים את חוקי המדינות על מנת להימנע מלהיתפס – לא פעם הם מצליחים לחמוק ממרדף בעוד הם מפליגים אל עבר מים טריטוריאליים של מדינת האויב שרודפת אחריהם. העובדה שבשנים האחרונות המסחר בדרכי הים מתחזק, מסייעת להם כמובן ורק עושה את העבודה הרבה יותר קלה. בנוסף לכך, בניגוד לפיראטים הקדומים, שודדי הים של היום דווקא מתאמצים לא לפגוע באנשים שעל סיפון האניות עליהן הם משתלטים. הדבר לא מגיע ממניעים הומניים, אלא מתוך ידיעה שבצורה זו יוכלו להשיג מהר יותר דמי כופר גבוהים.
ההערכות הן שברחבי העולם מפסידים בעקבות בעיית הפיראטים בין 13 ל-16 מיליארד דולר בשנה. הנושא עלה לא פעם בישיבות האו"ם, מתוך אמונה שבעזרת מאמץ גלובלי יצליחו למצוא פתרון לבעיה. במהלך 2008 פנתה ממשלת המעבר של סומליה בבקשה למועצת הביטחון של האו"ם על מנת לסייע לה בפתרון בעיית השוד הימי. מועצת הביטחון נרתמה, והעניקה לכל המדינות החברות הרשאה לחדור למים הטריטוריאליים של סומליה על מנת להילחם בפיראטים.