אינני אדם של מבצעים והטבות. זה מלחיץ אותי. המחשבה שמישהו רוצה לצ'פר אותי תמיד נראית לי חשודה, וגם אם תציגו לי גרף מנומק שבו אתם מוכיחים לי איך זה משתלם – ברגע שמנסים למכור לי משהו זה ישמע לי כמו מניפולציה זדונית במקרה הטוב, וכמו "הערבים נוהרים לקלפיות" של ביבי במקרה הרע. שלא לדבר על זה שאם יש דבר אחד שאני לא צריך בחיים זה עוד כרטיסים בארנק (ואת העוגה שהציעו לי קודם במשרד. אבל זה לצערי כבר מאוחר מדי). בקיצור סוכני מכירות נחמדים, אוותר ברשותכם על ההופעה חינם של דנה ברגר בתחנת רכבת הוד השרון. מפתה ככל שזה יישמע.
אממה, רצה הגורל ונהייתי עיתונאי. אוקיי, אולי לא בדיוק עיתונאי, אבל זו המילה הכי טובה שהאקדמיה ללשון מצאה עד היום לאדם כמוני, שמתפרנס מלכתוב בין אלף לאלפיים מילה ביום על מעיין חודדה בביקיני (כן, אני יודע מה אתם חושבים, אבל "לוזר" זה באנגלית). בכל אופן, כ"עיתונאי", נתבקשתי על ידי הבוס לסקר טיסת בונוס שארגנה אל על למחזיקי כרטיס Fly Card לרומא. קשה, אני יודע, אבל כזה אני – מקריב למען המקצוע. אז הסכמתי.
וכך, לקחתי את המזוודה הוורודה שלי – הדרך בה אני נוהג להוכיח לאנשים בכל העולם שאני בטוח בגבריות שלי - ונסעתי בשעת בוקר מוקדמת לנמל התעופה בן גוריון. אך אבוי, בתור הטיפוס החרדתי שאני, יצא שהקדמתי קצת יותר מדי, מה שגרם לכך שהיה לי הרבה זמן פנוי להעביר בדיוטי פרי. מיד החלטתי: במקום לקנות את חיקוי ה"50 גוונים של אפור" האחרון בסטימצקי, אנצל את הזמן כדי להוציא את הקומוניקט שקיבלתי, לקרוא ולהבין: לאן נשלחתי בעצם? (נו, עיתונאי או לא עיתונאי?).
עוד ב-mako חופש:
בנחל, ביער או במערה: 6 המלצות לחג
ירושלים של זהב: ביקרנו במלון של הביוקר
צפו: הצלמת שכבשה את שמי אלסקה
"בעל הבית השתגע"
אז ככה: Fly Card, למי שלא מעודכן, הוא כרטיס אשראי שהנפיקה אל על בשיתוף עם דיינרס, והוא למעשה מאפשר להמיר את הקניות היום יומיות שלנו לנקודות "נוסע מתמיד". למשל: קניתם שניצל תירס במעל 190 שקל? (סורי, עולם המושגים של רווק תל אביבי), התקרבתם עוד נקודה לטיסה לווגאס שתמיד חלמתם עליה. עכשיו, מסתבר, החליטו ב"אל על" על הטבה נוספת למחזיקי הכרטיס: טיסת בונוס, הפעם לרומא. מה זה אומר בונוס? חינם, אין כסף. על כן אין פלא ש-180 איש, לפני הנתונים של אל על, חטפו את הכרטיסים והגיעו לשדה התעופה למה שאמורה להיות הראשונה מבין הרבה טיסות בונוס דומות לחברי המועדון. "בעל הבית השתגע", קראו לזה בחברת התעופה הלאומית, ולעומת בעל הבית בטיסת ג'רמנווינגס מברצלונה לדיסלדורף, הכוונה היא לשגעון חיובי ביותר.
אך בעודי צולל פנימה אל נבכי הקומוניקט הסוחף, נשמע צלצול במערכת הכריזה של בן גוריון: "נוסעי טיסת הבונוס של אל על לרומא מוזמנים להגיע לשער ההמראה לכיבוד קל ופינוקים". הקול הרך עוד לא סיים את המשפט וכבר עמדתי שם, מנסה לבחור בין סלט הפירות למעדן הפסיפלורה לעוגת הגבינה שהכין השף הראשי של אל על שגב משה (שנכח במקום בעצמו) – ולבסוף מחליט שלבחור זה לחלשים, ולוקח מכולם. "תמכור לי שוקולד?" יותר כמו "תביא לי בחינם מוס שוקולד". האם יכול להיות שטעיתי? האם יכול להיות שמבצעים והטבות הן באמת לא דבר כזה נורא? אם לשפוט לפי עשרות האנשים מסביבי, מחויכים ומרוצים, מצטלמים למגנטים שבדרך כלל שמורים רק לחתונות, יש מצב כזה. למעשה, הדבר היחיד שעצר אותי מלהעמיס עוד ועוד מתוקים היה קולה של אשת צוות, שהזהיר אותי: "אל תתמלא, יש עוד הרבה על הטיסה עצמה". צייתתי. בחור ממושמע, בכל זאת.
עולים למטוס, או: חלק א' בקומדיה הרומנטית ביני לבין יעל גולדמן
ואז, אחרי נאום נרגש של מנכ"ל של אל על, דוד מימון, הגיע שלב הבורדינג. מימון, מסתבר, היה גם זה שבירך את הנוסעים בכניסתם למטוס. אך עם כל הכבוד, מי שנוכחותה גנבה את ההצגה היא הפרזנטורית של Fly Card, יעל גולדמן, שגם היא בירכה את הנוסעים בכניסתם לטיסה. "תודה" אמרתי למנכ"ל אל על כשכיוון אותי למקומי, בעודי בוהה בגולדמן. "נו יעל", אמרתי (מקווה שרק לעצמי בראש אבל לעולם אין לדעת), "אנחנו נפגשים לבסוף. מצטער אורי פפר, אבל אני עומד להפעיל את הקסם האישי המיוחד שלי ולהשאיר לך אבק – ולא רק על מסלול הטיסה. איך אומרים? 'בעל הוא לא קיר, אבל גם אם הוא קיר הוא נשאר על הקרקע בעוד אני וגולדמן באוויר'".
בהיתי כנראה קצת יותר מדי, שכן שמתי לב לפתע שיצרתי פקק קטן מאחורי, ושהגיע הזמן להתקדם למקום שלי. עשיתי כן, מניח את התיק בתא האחסון מעל לראשי, מוריד את הז'קט, ומתיישב בכיסא. ואז זה קרה: הנוסעים סיימו להעלות למטוס, ובמושב שלפניי התיישבה לה גולדמן בכבודה ובעצמה. ככה, מולי, הדבר היחיד שמפריד בינינו היא משענת של כיסא. "זהו, אורי פפר", חשבתי. "אין לך סיכוי".
ממריאים, או: חלק ב' בקומדיה הרומנטית שלי ושל יעל גודלמן
אחרי שכולם התיישבו במקומותיהם, חגורים ומוכנים, וקצת לפני ההמראה, הוקרן סרט חגיגי. בסרט נראים אותם האנשים שזה עתה קיבלו את פנינו, מברכים את הנוסעים ומספרים נרגשים על היוזמה החדשה, בעוד יעל גולדמן מגלמת לקוחת fly card. כך יצא שאני צופה ביעל גולדמן יושבת בכיסא מטוס צופה ביעל גולדמן יושבת בכיסא מטוס, ומוחי מתפוצץ. למזלי, רגע לפני שהשתגעתי סופית מהתעתוע הוויזואלי, הסרט הסתיים והמראנו - מה שבשבילי מסמן בדרך כלל שהגיע הזמן ללכת לישון. אבל לא הפעם - שכן מיד עם התייצבות המטוס, הבטיחו, שגב משה בכבודו ובעצמו הולך להגיש לנוסעים ארוחה. וכך אכן היה.
בניגוד לרוב, אני דווקא בסדר עם ארוחות בטיסות. משהו במיכלים הקטנים בהן היא מגיעה מזכיר לי ארוחות מקדונלד'ס שאני כבר לא יכול לאכול מאז הפכתי לצמחוני. אולם הארוחה הזו לא הייתה ארוחת טיסה סטנדרטית כלל וכלל – כפי שאפשר להתרשם ממבט חטוף בתמונה. לא מדובר רק על כלי החרסינה, אלא גם בסלט השרי והבייבי מוצרלה שלא היה מבייש אף מסעדה על קרקע מוצקה, מקלוני בורקס תרד על מצע טחינה, לחמניות, לבנה עם זעתר, מוזלי, פרוסות דג סלמון עם קוויאר וטירמיסו לקינוח. תודה לך, אשת צוות שאמרה לי לא להתמלא, זו בהחלט הייתה עצה מעולה. כך, בעוד שגב משה עובר בין הנוסעים, מוודא שהכל בסדר, אני מתחיל להבין שכנראה לא הסתכלתי נכון על מבצעים והטבות כל הזמן הזה. יכול להיות שאתחיל להרשם לדברים מעכשיו?
המסע לרומא והנחיתה, או: הקומדיה הרומנטית עם יעל גולדמן מגיעה לסיומה העצוב
הארוחה מאחורינו, הצלחות נלקחו. אני מקפל את המגש, מתרווח לאחור, עומד לעשות את המהלך ולגשת ליעל גולדמן, אך הנורא מכל קורה: זרזיף שמן סורר מהארוחה, מסתבר, הכתים את חולצתי. בהיתי בו, וחזרה ביעל. הבנתי שכל עבודתי ירדה לטימיון, שחלומי התנפץ. הרי לא אוכל לגשת לפרזנטורית היפה ככה. אורי פפר, ניצלת ברגע האחרון – אם תרצה, נס כד השמן הפרטי שלך.
אך לא הספקתי לשקוע ברחמים עצמיים כמו שהייתי רוצה, שכן בעודי מבכה על גורלי האכזר, נשמע קול במערכת הכריזה של המטוס – והפעם לא של אחד מאנשי הצוות. מדובר היה באמן החושים ליאור מנור, שנקרא לדגל, מסתבר, כדי לבדר את הנוסעים במהלך הטיסה עם מופע קסמים. אם תשאלו אותי, הקסם היחיד שאני מעוניין בו כשאני עולה על טיסה הוא שהמטוס לא יתרסק, אבל שוב התברר לי שאני במיעוט, שכן נראה היה ששאר הנוסעים עפים על זה, תרתי משמע (אתם חייבים להעריך את משחק המילים פה). ובכל זאת, אם עליי לבחור חלק מיותר אחד בעולם המבצעים וההטבות שנגלה מולי, כנראה שזה יהיה זה. אולי זה רק אני, אבל אני חושב ששינה טובה עדיפה על מזלג מתקפל בכל רגע נתון - אלא אם כן המזלג אוחז בעוד מקלון תרד מהארוחה של שגב משה.
לבסוף, הגענו לרומא במה שהיא כנראה הפעם היחידה בהיסטוריה שהנוסעים קצת הצטערו לנחות. לקחתי את המזוודה, לא לפני שראיתי את יעל גולדמן מתרחקת אל מחוץ לשדה התעופה. "ביי יעל" מלמלתי לעצמי, מחליט ביני לבין עצמי כי הדבר הראשון שאעשה כשאחזור לארץ, זה ללכת להופעה חינם של דנה ברגר בתחנת רכבת הוד השרון. בכל זאת, שאני אוותר על מבצעים והטבות?
*הכתב היה אורח של חברת אל על