ג'יפ הטוארג ניצב במרומי הדיונה, על ה"סכין" ממש. מיד נגלוש מגובה של כשלושים מטרים או יותר. אסור ללחוץ על הברקס, כי הג'יפ עלול להתהפך בירידה. מצד שני, במהירות גדולה מדי הוא יעוף כמו ציפור. עקצוץ מענג של פחד גורם לחיוך אווילי להתפשט על הפרצוף. השיפוע כה תלול, שבשניות הראשונות אנחנו לא רואים את הג'יפ שגולש לפנינו. ההוראות ברורות: אף ג'יפ לא מתחיל לדהור במורד לפני שהקודם השלים את הירידה, והנהגים נזקקים למידה לא מבוטלת של ריכוז ושל זהירות.
אנחנו באוקיינוס של חול, של שמיים עמוקים ושל שקט. אין שום דבר זכרי בנוף הזה, שבו חוליות רכות מזכירות טוסיקים נשיים מופקרים בשמש. הרוח פורעת בעדינות את גרגרי החול ומציירת בהם את הדיונות. כשעומדים בראש דיונה מבינים מדוע זהו ים חולות: אותה תחושה מתעתעת של חוסר יכולת לאמוד גובה, שיפוע ומרחק - ממש כמו מעל סיפון אונייה על גל בלב ים. את דרגת הקשיות של החול קשה לאמוד אפילו ממרחק של צעד; האם הוא רך וטובעני, או אפשרי לנהיגה?
את מחנה האוהלים ללינת לילה אנחנו מקימים לרגלי רכס לבן של דיונות בתוליות, ורצים לצפות בשקיעה מדברית פראית. מאוחר יותר, לאור המדורה, מופיעה לפתע שועלת חולות. היא בוהה בנו, מהופנטת מהאש, ומצליחה לגנוב כמה גזרים מהשק שהטבח השאיר בשטח. ממרחק לא רב נשמעת היבבה של גוריה. שביל החלב, על אלפי כוכביו, קרוב עד כאב. לבושה כמו בצל אני מנסה להתחמם בשק השינה. בבוקר מגלים כפור על הצ'ימידנים שנשארו מחוץ לאוהל, ומנועי הג'יפים מסרבים להידלק בגלל הקור, וגם בגלל טיבו של הסולר המצרי, אבל איזו זריחה.
חזיון תעתועים ומלך פרסי
את הטיול למדבר המערבי התחלנו עשרה ימים קודם, בקהיר. נסענו דרומה בכביש חדש יחסית - פס אספלט שחור בן מאות קילומטרים שנמתח במקביל לעמק הנילוס, לאורך וואדי אל-גדיד ("העמק החדש"). הכביש מחבר בין נאות המדבר של מצרים, איים ירוקים בים חדגוני של שממה צהובה. על מסילת הרכבת שממזרח לכביש מובילות רכבות משא עפרות ברזל ופחם, וצי של מכליות מוביל גז המופק בבתי הזיקוק שבמרחב. גם ישראל קונה כאן גז, בינתיים.
קילומטרים ספורים אחרי נווה דאחלה (Dahla) ירדנו סוף-סוף מהכביש ופנינו מערבה, למקום של שומקום, לארץ של סלעים דמיוניים מאבן חול. הריק מכה בעוצמה, ובמרחק אגם תכלכל - המיראז' הראשון שלנו (מיראז': חזיון תעתועים, אשליה אופטית הנוצרת כתוצאה מהתעקמות קרני האור בשכבות אוויר בעלות צפיפות וטמפרטורה שונות; לרוב זו בבואה של השמיים, המוחזרת על-ידי האוויר החם המרחף קרוב לחול, ולעתים נוצר הרושם של עצמים מרוחקים המשתקפים ב"אגם").
הנהגים מוציאים אוויר מהצמיגים כדי להגדיל את שטח הפנים של הצמיג ולהקטין את המשקל ליחידת שטח. חוסאם הטבח, שף מדבר יצירתי במיוחד, מכין ארוחת שחיתות: סלט טונה, כרובית מטוגנת בטחינה, לבנה, סלט גבינה וחלבה אוורירית. את הסירים ואת כלי האוכל ממרקים בחול. הג'יפים דוהרים בפרישה אל השמש השוקעת. מכאן - שממה תקשורתית. אין קליטה בניידים, הטלפון הלווייני הוא אמצעי הקשר היחיד לעולם.
את מחנה הלילה הקמנו לרגלי הר הסוכר (Sugar Loaf), סלע חול ענק ויפהפה, במחצית הדרך בין דאחלה לאבו באלאס ((Abu Ballas. הרוח נושבת בעוצמה, ואני מדמיינת סמום - אותן סופות חול מדבריות, שיכולות להרים קיר חול בגובה של עשרות מטרים ולקבור כל מה שנקרה בדרכן. יש המשערים שכך מצא את סופו צבאו האגדי של המלך והמצביא הפרסי קמביזס (Cambyses), על חמישים אלף חייליו, פיליו וגמליו.
ההיסטוריון היווני הירודוטוס מספר בכתביו על קמביזס, שמלך בפרס כ-600 שנים לפני הספירה, ששלח צבא אדיר לאיים על כוהני מצרים, ובמיוחד על האורקל של אמון, שישב בנווה המדבר סיווה (Siwa). יש הרואים בסיפור מיתוס. רבים אחרים, בהם חוקרים, ארכיאולוגים והרפתקנים, מחפשים עד היום אחר שרידיו של צבא קמביזס, ומסעות החיפוש עצמם מציתים גם הם את הדמיון.
שחיינים בסהרה
למרגלות הר הסוכר יש לוחית לזכרו של סמיר למה (Samir Lama), גיאוגרף, הרפתקן, פלייבוי ומפיק סרטים, שחי בין השנים 1931 ו-2001. למה, בן למשפחה יהודית-מצרית עשירה, היה מפורצי הדרך של חקר המדבר המערבי. הוא היה זה שגילה את המעברים שבהם נעלה ונרד בעוד כמה ימים בגילף אל-כביר, רמת המדבר האדירה.
קשה לתאר עד כמה יפה המדבר הזה, חסר גבולות ובעל אלף גוונים. אנחנו כעת ב"מדבר השחור", מפליגים על דיונות כתומות המכוסות תחרה של אבן חול שחורה, מבורזלת. עוד מעט נגיע ל"מערת השחיינים" שבוואדי סורה (סורה - תמונה, בבואה). על סלע ורוד ענק חרטו ציירים גרפיטי קדמוני מעודן של ציורי קיר בצבעי לבן, אדום ואוקר, שהופקו ממינרלים ושגילם מוערך בין עשרת אלפים ל-12 אלף שנים. מתוארים בהם אנשים בתנועות שחייה, ג'ירפות ארוכות צוואר, צבוע מדברי, ציפורי קודו, והמון כפות ידיים שצוירו כמו בנגטיב.
מאות קירות מצוירים כאלה יש באזור. בהמשך נגיע לאחד מהמסעירים שבהם, הנמצא במערת פורגיני, הקרויה על-שמו של טייל איטלקי שגילה אותה לפני כשלוש שנים. כמו בגיבוב מופלא וחסר שחר, צוירו כאן אנשים בתנועות שחייה וריקוד, חלקם עם קישוטי גוף, אחרים אוחזים בקשתות ובחצים, ואפילו שני גברים באקט מיני; שלא לדבר על הפרות והג'ירפות, הפילים והאריות, הבבון ושיירת הצבאים, ומשהו שנראה כמו חייזרים עם קרניים. אריך פון דניקן היה חוגג פה. האם צוירו בידי האנשים שחיו על גדות הים והאגמים שכיסו אז את האזור?
באור של אחר הצהריים, קבוצה של סלעים כהים על רצפת החרסית הלבנה של אחד מאגמי השרשרת הקדומים נראית כמו עדר של דובי ים. במרחק מיראז' משובב נפש - אגם תכול עם "השתקפויות" של "איים". האם זו אחת מדרכיו של אללה לשטות בנוודי המדבר? פתאום מופיע פרפר. באין מקורות מים, שרשרת המזון כאן היא כמעט חידה. את ארוחת הצהריים אוכלים על קרקעיתו של אגם קדום אחר, המנוקד ב"אלומות" חרסית אדומות. הג'יפ של הישאם שוקע בחול, עניין של יום ביומו בטיול מהסוג הזה. הישאם נאסים, נהג שטח שאין שני לו ובעל חברת הטיולים Aquasun Expeditions, הוא מתלמידיו המובהקים של סמיר למה, וחוקר מדבר בעצמו.
הפצוע האנגלי
מי אמר שמדבר זה רק דיונות. הרבה הפתעות צופן הישימון המרהיב הזה. המשאית מסוג GM השקועה בחול, שהשתמרה משנת 1942, היא מחזה הזוי, שריד לאירוע המכונן שהסתיים באל-עלמיין - אחד מהקרבות שקבעו את תוצאת מלחמת העולם השנייה. על המכונית עדיין מוצבת כננת של מקלע כבד, ולידה מתגלגלת קופסת שימורי בשר בקר מתוצרת אוסטרליה. הודות לתנאי היובש הרכב השתמר להפליא, ללא כתם חלודה.
אפשר רק לדמיין את יחידת LRPD (Long Range Desert Patrol) הבריטית המהוללת, שפעלה כאן בעורפם של הגרמנים ושל האיטלקים, ושאנשיה ביצעו פעולות מודיעין, סיור ותצפית. הייתה זו שעתם היפה של מפקדים קשוחים והרפתקני מדבר אגדיים, בהם ראלף באגנולד (Ralph Bagnold) הבריטי, ולדימיר פניאקוב (פופסקי) הבלגי (בנו של מהגר רוסי), והרוזן ההונגרי לאסלו אולמשי (Laszlo Almasy). ניצבנו בדיוק בצוק שבו הסתתר אולמשי במשך כשלושה חודשים, ומפה תצפת על תמרוניו של הצבא הבריטי ועל תנועות מטוסיו, והעביר תשדורות לצבא הגרמני. הוליווד עשתה מהדמות מטעמים, וחלקים מהסרט "הפצוע האנגלי" הוסרטו ממש כאן.
לא רחוק מהצוק נמצא שדה התעופה Eight Bells, שבנו הבריטים על-פני משטח מדברי אדיר ממדים, ושמו נגזר משמונה הגבעות המקיפות אותו. החץ שעשוי מג'ריקנים, שטייסי היחידות המיוחדות SAS (Special Air Squads) של חיל האוויר הבריטי הנחיתו לפיו את מטוסיהם, נמצא שם עד היום. המילה ג'ריקן, מתברר, מקורה בגרמנית, German Cans, ובקיצור ג'רי קנס.
לארוחת הבוקר יש טחינה עם סילאן, ירקות, פיתות מוצנמות על תקן של צלחות, וגם חביתה. אנחנו נמצאים בתווך שבין גושי הגרניט של ג'בל עווינת המרוחק לבין תבניות החול העצומות של גילף אל-כביר. מרחוק נראה המעבר שאותו גילה סמיר למה, ושעוד מעט נטפס עליו.
זמן מדבר
כשדוהרים על-פני הגילף, מבינים שמרחבי אין-קץ זה לא קלישאה. לפתע, אחרי ימים שבהם לא ראינו נפש חיה, מגיחה מולנו משאית. אלה מבריחים שמעבירים לסודן נשק ותחמושת מלוב, סיגריות ממצרים ללוב, ובגדי כותנה ונעליים מלוב למצרים. רוח קרה נושבת על הגילף, שגובהו יותר מאלף מטרים. רצוי לצלוח אותו עד הערב כדי לא להיקלע ללילה מקפיא. המראה מלמעלה מהמם. לקראת ערב מגיעים לקצהו הצפון מערבי של הגילף. הג'יפים מנווטים בירידה התלולה אל וואדי עבד אל-מאליכ הרחב, המנוקד בעצי שיטים עומדים, בעצי שיטים כורעים, בעצי שיטים מתים, ובדיונות חול אדומות הדבוקות לקירות הסלע השחורים.
האוהלים שלנו לא ממש מותאמים לקור, וכשיש רוח גם גרגרי החול חודרים דרכם. השיער שלי כמו קש, הפנים נייר זכוכית, והלב ציפור דרור. למחרת, יום של מנוחה טוטאלית - לנו, לנהגים ולג'יפים. הולכים בין סלעים בצורות של תמסחים, נחשים ושד שיצא מהבקבוק. מגלים עקבות מכרסמים ושועלי חולות, וחגב גובי מצרי (הגדול במיני החגבים, שיש הטועים בו וחושבים שהוא ארבה). זהו, לפי המסורת, וואדי זרזורה (Zarzora) האגדי, השנגרילה של הסנוסים (פלג באיסלאם), המוזכר כבר בטקסטים רומיים. אחמד, נער המטבח, יוצא לעת ערב לחפש מעין פירות שגדלים על שיחים בוואדי רחב הידיים, ומצליח ללכת לאיבוד. החושך כבר יורד, ואחרי שעה של חיפושים נמצא הבחור, מחייך כהרגלו. סיפר שישב תחת שיח ובכה, מפחדם של הג'ינים ושל השועלים.
בבוקר מגיעים לעץ בודד ענק שניצב לבדו על הדרך, קדוש אמיתי בן כמה מאות שנים. שמו, מורואה רחבת עלים, נגזר מעליו הבשרניים. חומר ההרדמה שניתן להפיק מתרמיליו שימש בניתוחים כבר בתקופת הפרעונים, והוא מתואר בפפירוס האריס, שנכתב בהירוגליפים. הנהגים משקים אותו במים, מנחה סמלית לעץ.
בארצו של קדאפי
מדבר הסהרה אינו יודע גבולות. הגבול המדברי בין מצרים ללוב הוא חסר משמעות כמעט, למעט שלט עץ. אנחנו מצטלמים, גונבים את הגבול, ואחרי כמה עשרות מטרים בשטחה של לוב, דוהרים חזרה למצרים, בדרך לים החולות, לדיונות של החול הכי בתולי שיש. אבל מה שמטריף את דעתם של הנהגים הוא אבני סיליקה יקרות מציאות ושובות עין בדרגות שקיפות שונות, צהבהבות-ירקרקות, שאפשר למצוא כמעט אך ורק בחלק הזה של המדבר. בדומה לזכוכית, הסיליקה עשויה מגרגרי קוורץ שעברו היתוך, ומספרים שאת משקלה אומדים בזהב. הפרעונים נהגו לשלוח לכאן משלחות, שנשאו עמן אבני סיליקה בחזרה לעמק הנילוס, והחרפושית הענקית שנמצאה על חזהו של תות-אנך אמון עשויה מהחומר הזה בדיוק. לא רק סיליקה, אבנים יפהפיות מכל צבע ומרקם יש פה - ורדרדות, בצבעי משמש ואפרסק, ועד שחור מבריק.
לקראת סוף המסע הגענו למדבר הלבן, שנמצא ברשימת אתרי מורשת של אונסק"ו. הוא נקרא כך על שום אבני החול הלבנות המהפנטות, שנראות כמו פטריות הזיות שרגליהן גולפו במשך מיליוני שנים על-ידי ים קדום ורוחות, כדורי צמר גפן, קרמבו, מרציפן או קרם ברולה אפוי.
אורחת הגמלים המתקרבת, של תיירים צרפתים, היא סימן לכך שאנחנו מתקרבים בחזרה לציביליזציה, לנווה המדבר פראפרה (Farafra). עוד רגע נגלוש לבריכה הזעירה שנבנתה סביב הבאר הארטזית של פראפרה, שמימיה חמימים ונעימים, במיוחד אחרי 11 יום ללא אמבטיה וללא מקלחת.
היינו כבר עמוק במדבר המערבי, כשנודע לנו באמצעות הטלפון הלווייני שפעל באותו ערב, על מבצע עופרת יצוקה בעזה. החברים בארץ דאגו לנו, המשוגעים שיצאו למצרים דווקא בעת כזאת, אבל איך יכולנו לדעת שתפרוץ מלחמה? במבט לאחור, מצרים של מובארק התבררה דווקא כמקום בטוח יחסית, לפחות מחוץ לטווח הרקטות של החמאס.
הצוות המצרי - נהגי הג'יפים, הטבח ועוזרו, מגדה האקונומית, וכמובן הישאם נאסים, הבוס והבעלים של החברה, שנשוי לישראלית המתגוררת בתל אביב עם בתם המשותפת - היה חביב וידידותי. גם כשהנהגים והטבח התפללו לאללה, וגם כשעבדללה (אחד מהנהגים) השחיל קלטת פסוקי קוראן לטייפ בג'יפ, לא הרגשנו מאוימים כלל.
ימים אחדים אחרי שחזרנו ארצה הושמדה שיירת הנשק בסודן, מה שהותר לפרסום רק לאחרונה. זה היה במרחק של כמה מאות קילומטרים מהמקום שהיינו בו. מיד נזכרתי במשאית המבריחים שפגשנו בדרך. מי יודע מה באמת נשאה בארגזיה המכוסים?
