לא, מעולם לא היה בבית הכנסת שלנו שמש בשם משה כהן, גם לא פלורי וגם לא משפחה בשם זוגואיבי", ענתה לי שרה כהן בביטחון נחרץ. פגשתי אותה יושבת בפתח ביתה, הסמוך לבית הכנסת פרדסי בקוצ'ין בדרום הודו, ונחפזתי לשאול אותה לגבי זיהוין ההיסטורי של הדמויות שעליהן כתב סלמאן רושדי בספרו "האנחה האחרונה של המורי" (יצא בעברית בהוצאת כתר). מאז חלף כבר עשור. את שרה אני ממשיך לפגוש בכל פעם שבה אני מדריך מסע לדרום הודו. היא תמיד לובשת את אותה שמלה, או לפחות כך זה נראה, יושבת באותה תנוחה ממש, ורוקמת עיטורים לכיפות, כשמשקפיים עבים מונחים על חוטמה. בארשת חמורה, אדישה משהו, היא מביטה על הרחוב שבו פוסעים בהתרגשות יהודים מרחבי העולם שבאים להתחקות אחר זכר הקהילה היהודית בדרום הודו, גם בימים של פיגועים ושל איומי פיגועים במטרות יהודיות וישראליות בתת-היבשת ההודית.
"אחי ואני הם בני משפחת כהן היחידים כאן. כל השאר כבר אינם. מזמן עלו לארץ, והשאר אינם בין החיים", הסבירה תוך שהשחילה את המחט והידקה במשיכת חוט. המפגש עם שרה הוא עבורי רגע שבו אני קופא ומשחזר מול עוגן מיקומה הקבוע את כל המקומות שבהם שוטטתי מאז מפגשי הקודם איתה. "למה את לא עולה לישראל?", שאלתי אותה פעם. "מובן שהייתי בישראל, ביקרתי אצל המשפחה. אבל אני מעדיפה להיות כאן. פה כולם מכירים אותי ומכבדים אותי: הינדים, מוסלמים, נוצרים - כולם. אתה רואה את הבחור הזה? זה עיסאם, שמשחיל עבורי את החוט במחט. הוא מוסלמי, אבל עוזר לי להכין כיפות. בישראל אנשים גאים מדי, כאן כולם חברים של כולם".
בית הכנסת פרדסי של קהילת היהודים ה"לבנים" (שמוצאם מאירופה), שאליה משתייכת גם שרה, שוכן בקצה סמטה חסרת מוצא, ומעיד אחרת. מאז שהגיעו יהודים אירופים לדרום הודו התקיימו כאן שתי קהילות מבודדות. זו של ה"קאלה" ("היהודים השחורים") וזו של ה"גורה" ("היהודים הלבנים"), שזה מקרוב באו. יעיד על כך שמה, שתרגומו מהשפה ההינדית הוא זר.
בשנת 1662 הוחרב המבנה המקורי על-ידי הפורטוגזים, שהשליטו את האינקוויזיציה גם בחופיה של הודו, אך שנתיים מאוחר יותר, כשהאזור נכבש על-ידי ההולנדים, בית הכנסת נבנה מחדש. רצפתו של בית הכנסת יוצאת דופן ועשויה כולה אריחי חרסינה כחולים-לבנים, שעליהם ציורי בתים זעירים, פלגים ועצי ערבה שצמרתם משתפלת. סלמאן רושדי הוסיף להם הוד מסתורי כשכתב: "אם תחקור די זמן תמצא את הסיפור הפרטי שלך על אחד הריבועים הכחולים-לבנים, כי הציורים שעל האריחים יכלו להשתנות... דור אחר דור, כדי לספר את סיפורם של יהודי קוצ'ין" (עמוד 75).
בארץ נוטים לקרוא להם יהודי קוצ'ין ולא יהודי קרלה, ורבים אינם מקשרים כלל בין השתיים, שכן יהדות קוצ'ין הוא שם כולל לכמה קהילות יהודיות בערים ובכפרים בדרום מערב הודו, באזור שהיה ידוע בעבר כממלכת קוצ'ין וכיום נמצא בתחומי מדינת קרלה (Kerala). כמעט כל יהודי קוצ'ין עלו ארצה בשנות ה-50 וה-60. הייתה זו אגב העדה היחידה שמימנה את הוצאות עלייתה לארץ בעצמה. הם מכרו את מרבית רכושם ותמורתו נמסרה לסוכנות היהודית, וראוי לציין גם שלא עלו בגלל אנטישמיות ורדיפות שכן מצבם היה טוב.
לצד בית הכנסת המוכר והמתויר למדי ישנם בקרלה בתי כנסת נוספים, רובם חרבים או סגורים על מנעול ובריח. אחד הנגישים יחסית נמצא סמוך לרחוב היהודים (Jews Street) בעיר השכנה ארנקולם (Ernakulam). זה שנים משמשת המבואה שלו כחנות דגי נוי, ועד לאחרונה הוא עצמו שימש כמחסן.
הזהב השחור של קרלה
הסיבה להתעקשותם של האירופים להשתלט על חופי קרלה ולשלוט בהם הייתה התבלינים הרבים, ובראשם הפלפל השחור, שהכניסו הון לסוחר בהם. סחר תבלינים בין קרלה לאירופה מוכר כבר בתקופה הרומית, ובשנים האחרונות הולכים ומתרבים שרידים ארכיאולוגיים המעידים על כך. פליניוס הזקן, שחיבר בשנת 77 לספירה את "תולדות הטבע", שיצא חוצץ נגד רכישת הפלפל וזליגת ההון האימפריאלי תמורת סחורות מטופשות בעיניו, כתב: "די מפתיע שהפלפל נעשה כה אופנתי. בראותנו מוצרים אחרים שבהם אנו משתמשים, לעתים זוהי מתיקותם ולעתים זוהי צורתם שמושכת את תשומת לבנו. בפלפל אין דבר שעשוי לעורר בנו את הצורך להמליץ עליו כפרי או כגרגיר יער. הדבר הנחשק היחיד בו שהוא יוצא דופן הוא חריפותו, ולמרות זאת אנו מייבאים אותו כל הדרך מהודו! מי בכלל היה הראשון שהפך אותו לפריט מזון? ומי, אני תוהה, היה האיש שלא היה שבע רצון ונכון לאוכלו רק מתוך הסיפוק של תאבונו החמדני?".
על התעלות הללו ניתן להפליג בבתי ספינה מהודרים וממוזגים, שבהם צוותים מסורים שנכונים להציע ארוחה מגוונת ושתייה קרה כל אימת שרוצים. חלק מהספינות מותאמות לזוג, ואחרות - לכמה חברים. בלילה הן תמיד עוגנות במקום שליו תחת צלליות כפות קוקוס מרשרשות באור ירח. מי שרוצים להתנסות בשיט תעלות מיוחד יותר צריכים לחפש חברות המציעות הפלגות בסירות משוטים קטנות וצרות, שיכולות לנוע בתעלות צרות מאוד. הקצב האיטי מאפשר התבוננות בחיים הכפריים המתנהלים ממש על גדות המים. במקומות שונים ניתן לחנות לארוחה קלה, לשתות מי קוקוס ישר מהאגוז, או להתרשם ממפעל לייצור חבלים מסיבי הקוקוס.
המקום הכי מתוקן בהודו
הרי הגאטס חוסמים לא רק את ענני המונסון מלנוע מזרחה, אל מרחביו הצחיחים של מחוז טמיל נאדו. הם גם יוצרים חיץ תרבותי וחברתי. קרלה נבדלת מסביבתה בשפה המדוברת בה, הנקראת מליאלם (Malayalam), ובריבוי הדתות והאמונות שבה (56% הינדואים, 25% מוסלמים, 19% נוצרים. עד המאה ה-20 התקיימה בה גם קהילה יהודית גדולה יחסית, אבל כמעט כולה עלתה לישראל). קרלה מתגאה בשיעור יודעי הקרוא וכתוב הגבוהים ביותר בהודו, ובשיעור הקטן ביותר של מובטלים. זהו גם המקום היחיד בעולם שבו מפלגה קומוניסטית נבחרת בבחירות דמוקרטיות. לפי חוק לא כתוב אך מוכר לכול, על מנת למנוע מאיזושהי מפלגה לצבור כוח רב ומשחית, המפלגה השלטת מוחלפת מדי בחירות.
מקורותיה של הנצרות בקרלה קדומים מאוד. המסורת גורסת שכבר באמצע המאה הראשונה לספירה נחת שם תומאס, אחד מ-12 השליחים, כדי להפיץ את האמונה. הוא ייסד במקום שבע כנסיות והמשיך למזרח הודו (אזור העיר צ'נאי של היום), שם הוצא להורג כמרטיר. אפשר לבקר במר תומה (Mar Toma), המקום שבו לפי המסורת נחת השליח. הוא נמצא במרחק שעת נסיעה מקוצ'ין צפונה. במקום כנסייה גדולה ומפוארת, שמתהדרת באיקונות המתארות את מעמד הגעתו ובמפות המציגות את נדודיו.
בקדמת הכנסייה (הפונה בניגוד למקובל מערבה, על מנת להזכיר את כור מחצבתו של השליח) דלת זכוכית אטומה מקומרת, שנפתחת לשני הצדדים רק כשמסובבים אביזר דמוי הגה של אונייה. כשהדלתות מוסטות לצדדים מתגלה חלל עגול ומהודר שבקצהו ארון נאה ובו קופסת זהב שבה עצם קטנה מעצמותיו של הקדוש.
לרקוד עם פילים
"תצטרף לחגיגה במקדש הלילה?", שאל אותי חברי האדוק סוצ'ינדרה. לא יכולתי לסרב. הריקשה הובילה אותנו במבוך דרכים צרות ואפלות אל כפר שבמרכזו מקדש מואר והומה אדם. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. באותו לילה החל הפוראם (Puram), תהלוכה לכבודו של האל. בחצר המקדש ניצבו בשורה שבעה פילים מהודרי חטים ומקושטים לתפארת, שעליהם רוכבים ומשמשים בקודש. על הפיל המרכזי הוצבה תמונה של אל המקדש. לפני הפילים, שהתקדמו אט-אט, עמדו עשרות גברים חשופי חזה וניגנו בחצוצרות ובתופים. הקצב סחף אותי מיד, והתקדמתי תוך שאני מתנועע כמו כל שאר האנשים שסביבי.
שוב ושוב הקיפו הפילים את המקדש, וההמון עמם. בעבר הייתה קרלה משופעת פילים, אך כיום נותרו רק מעטים מהם בטבע, בעיקר בשמורת פריאר (Periyar). בליל המחרת חזר הטקס, אך במקביל לו נערך בפינת החצר מופע קטקאלי (Katakali). על הבמה התנועעו בקצב דמויות מאופרות מכף רגל ועד ראש ועיניהם אדומות כדם. האדמוניות נגרמת כתוצאה מגירוי נימי הדם בעזרת זרע זעיר של סולונום, המוחדר אל מתחת לעפעף התחתון. הנימים מתרחבים ומאדימים את העין כולה. בתום המופע מוציאים בזהירות את הזרע מבלי שייגרם לעין כל נזק.
מידע מעשי
הגעה: הדרך הטובה ביותר להגיע אל קרלה היא בטיסת פנים ממומבאי. יש טיסות גם משאר הערים הגדולות בהודו.
מטבע מקומי: רופי הודי; השער הוא 52 רופי לדולר.
מקומות לינה: בקרלה שפע מקומות לינה. לאורך החופים, בעיקר באזור Kovalam, ישנם מלונות חמישה כוכבים מפנקים.
מסעדות: המזון הקראלי כולל שפע מאכלי ים ודגים.
עונות מתאימות לטיול: החורף הוא העונה הנעימה ביותר לטייל בה בדרום הודו. בדרך כלל זו גם עונה ללא גשמים.
