כנסיית סאו דומינגו מתחבאת מאחורי הפאה המזרחית של כיכר רוסיו בליסבון. סביבותיה אינן סימפטיות במיוחד: כל ההוד וההדר (וחנויות המותגים) שנמצאים בכיכר השכנה, מעבר לשורת הבניינים העתיקים, ניטלו מהאזור הזה כמעט לחלוטין, וכתייר - אולי זה חלק טבעי מתעוקת הזרות - אתה מרגיש את המבטים המושלכים לעברך מתוך מערבולת איטית של מהגרים, קבצנים ויונים. מצד שני, העליבות והעוני כאן אינם במידה המספקת שתקנה לפחות את החסד המיוחד השמור לאלה. מקום סתמי למדי.
המבנה בפנים הכנסייה הוא הכול חוץ מסתמי, והכניסה אליו מזמנת הפתעה - היא הרבה יותר משמעותית והרבה יותר גדולה ממה שהיא נראית מבחוץ. בפנים ניכר היטב מה שעבר עליה: הרס מוחלט ובנייה מחדש אחרי שתי רעידות אדמה (אחת במאה ה-16, אחת במאה ה-18), ועוד שריפה ב-1959. העמודים המתקלפים הנישאים לגובה, ומעליהם הקשתות האדירות המתפוררות, מהווים מופת של הרס מפואר, הד של ישימון.
בחוץ נח כדור אבן בקוטר של כמטר אחד. הוא משתלב בנוף הכללי, לא משהו שנעצרים לידו אלא אם כן באים במיוחד לראותו. חלקו העליון קטום ובתוכו חרוט פנימה מגן דוד, עם כיתוב צנוע שמתאר ביובש ענייני את הטבח של אלפי אנוסים - אותם יהודים שהומרו בכפייה לנצרות - שהתרחש כאן ערב פסח 1506.
חריטות באבן ושלדים בארונות
על-פי אחת הגרסאות, אנוס אחד, שכבר לא יכול היה לעריצות המחשבה, סינן לעבר חברו בתוך הכנסייה איזו שאלת כפירה כשהעמידו פני מתפללים מול פסלו של ישו. מישהו שמע אותו, חשף אותו והזעיק את חבריו.
אני לא רוצה לדמיין מה נעשה ביהודי הזה - עכשיו כבר אפשר היה לקרוא לו יהודי, לא היה טעם להסתיר - כשהקבוצה הניחה עליו עשרות ידיים המונעות בידי מנגנון מעוות של מצוקה, של שנאה ושל פחד. די לי במחשבה שמבצעי הלינץ' חשו שהם צריכים להשמיד באופן מוחלט לא רק את גופו, אלא גם את הרוח השטנית שהם חשבו שהגוף הזה מארח.
אני כן מנסה לתאר לעצמי מה הרגיש האנוס השני, זה ששתק מול הצרחות של חברו שנאלמו אל תוך הלילה. ממילא לא היה לו יותר מדי זמן לחשוב על זה, כי זו הייתה בסך-הכול יריית הפתיחה לשלושה ימים של אורגיית דמים מחרידה כמו שרק להמון מוסת ומשולהב יש להציע.
הכדור הקטום הצנוע הוא פריט יוצא דופן בזיכרון האנוסים החקוק בארכיטקטורה של פורטוגל: מרבית המונומנטים בתחום הזה באים לידי ביטוי בחריטות ארעיות סתומות הנשחקות באבנים העתיקות של מבנים ברחבי הארץ. אי-אפשר באמת לראות את ההיסטוריה במקרה הספציפי הזה.
>> עוד בערוץ החופש:
מה עושים בפסח? כל ההמלצות
הכינו את הארנקים: המדריך לשופינג בברלין
מחיר החופש: כמה יעלו לכם ויזות לחו"ל?
על מנת לפצות על כך, הסיור בעקבות האנוסים של חברת אופקים גדוש בהסברים היסטוריים ובלוח זמנים עמוס, שסוקר כמעט את כל מה שאפשר לראות ולדעת בנושא. הכוונה הטובה הזו יוצרת שתי תופעות לא רצויות: לא רק שהיא אינה מאפשרת לעכל את הידע החשוב שנצבר, אלא שהיא גם אולי מחמיצה אפקט רגשי המתחבא דווקא בשתיקת הרפאים של היהודים שהיו כאן ונעלמו. לפעמים יש נוכחות חזקה יותר בבלתי נראה ובמה שלא נאמר, מאשר בדברים שעל פני השטח.
הסברה הרווחת היא שאחד מכל חמישה פורטוגלים הוא צאצא אנוסים. זה אומר שהנוכחות הזו חבויה לא רק בשכבות הארכיטקטורה, אלא בביולוגיה עצמה, בדם. לפעמים באחד ה"נשאים" מתעורר החיידק, והוא הולך ומברר את שורשיו, ואז פונה אל אחד מראשי הקהילות היהודיות ומבקש לחזור אל חיק אחיו. המקבילה הפיזית של הדבר הזה תהיה שהמגן דוד השחוק פתאום ייחרט מעצמו מחדש באבן. על דברים כאלה, לטעמי, כדאי לספר בטעימות מידע ולתת לדמיון וללב לעשות את שלהם.
בכלל, פסיעה במרחב ההיסטורי של הארץ הזו משווה תחושה של הליכה בין חלקי גופתו המבותרים של ענק מנוצח השוכב גוסס על האדמה, כשרוחות הרפאים של קורבנותיו מבצבצות מדי פעם - בוודאי עכשיו, כשפורטוגל עדיין מלקקת את פצעיה מהמשבר הכלכלי שהוביל אותה אל ספה של פשיטת רגל; ועל רקע השלדים הטריים בארונה של אימפריית העבר הזו, שביצעה זוועות בקולוניה האפריקאית שלה באנגולה אפילו עד אמצע שנות ה-70 של המאה ה-20.
על יצירתיות ועל הסתכנות
סיפורם של האנוסים מהווה נדבך מרתק בתרבות היהודית: בין השנים 1492-1391, לאחר כמה מאות שנים של שגשוג תחת שלטון מוסלמי, עברה יהדות ספרד את אחד המשברים הגדולים בתולדותיה, ומצאה את עצמה נרדפת בידי חבורה אכזרית של כוהני דת והמון מוסת. "הצלב או המוות", זו הייתה המשוואה, ויהודים רבים החליטו לקיים את מצוות "ובחרת בחיים", והפכו ל"קונברסוס", או ל"נוצרים חדשים". בפי הנוצרים עצמם נקראו בשם הגנאי "מאראנוס" (מקורה העתיק של המילה הוא "חזירים") ובפי היהודים עצמם נקראו "אנוסים".
הקונברסוס, בזכות יהדותם, היו משכילים יותר ובכך הצליחו לשקם את מעמדם כסוחרים, כאנשי עסקים וכיועצים, ועד מהרה ניצבו במעמדות הגבוהים של החברה בספרד ובפורטוגל. את יהדותם - או יותר נכון, את מה שהצליחו לשמר בזיכרונם ממנה - הם תרגלו בסתר, בדרכים יצירתיות במיוחד. אלה שנתפסו בידי האינקוויזיציה נחקרו, נשפטו, הורשעו והוצאו להורג במעמד אחד שכונה או* טו* ד* ה פ* ה (Auto da fe), מעשה אמונה. אילו הייתה שם אמונה, יש לקוות שהיא סיפקה עבור אותם יהודים איזו תקווה מגינה לנצח מנחם יותר בעולם הבא, בזמן שהם נשרפים חיים על המוקד.
סדר הפסח, שמסמל יותר מכול פולחן יהודי גם במחיר של סכנת חיים, הוא הזדמנות לספר על הדרכים היצירתיות שבהן קיימו היהודים הנסתרים את דתם: למשל, הם אפו את המצות רק אחרי החג עצמו, ולא לפניו, במתקנים נסתרים החבויים ברווח שבין התקרה לרעפי הגגות; ערכו את הסדר במסווה של ערב משחקי קלפים; השתמשו במזוזות כיס, ועשו שימוש כפול בקומקומים בתור פמוטים. הם גם סגדו בפורים ל"סנטה אסתר" (שנחשבת לקדושה הפטרונית של האנוסים, שכן גם היא "אינה מגדת את עמה ודתה" בארמון של אחשוורוש) והדליקו נרות שבת "למען האדון", בתקווה שיובן מבחוץ שמדובר בישו.
לא בכדי, הגיבור הספרותי האולטימטיבי של המאה ה-20, לאופולד בלום מ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, הוא יהודי מומר. הוא ערמומי, אמיץ, בעל עצמאות מחשבה וחוש הומור, והגעגועים שלו אל ארץ אבותיו מתוארים רק בגיחות-רמז עדינות, יען כי הדבר הזה נמצא שם בתוכו - חבוי, אבל שם. ואולי מתוקף כך הכמיהה הזו גם שורדת. בזכות קטנותה.
הדבר הזה יבוא לידי ביטוי בכל מפגש עם נציגי הקהילה היהודית בסיור מליסבון, דרך בלמונטה ועד פורטו: להבדיל מהרבנים עתירי הכריזמה שאנחנו מכירים מקהילות יהודיות אחרות בתפוצות, היהודים כאן מדברים בקול שקט למדי, בלי יותר מדי חיוכים, ואפילו עם נגיעות מלנכוליה. איכשהו, הדבר הזה דווקא משדר חוזק, שלהבדיל מכוח, יש בו גם מרכיב הירואי במיוחד.
הזנחה, במובן החיובי
היעד הראשון בסיור העיתונאים היה דווקא כזה שלא כלול בסיור התיירים: תחנת ביניים באנטוורפן, בלגיה. מעבר לעובדה שסיור העיתונאים נעשה בשיתוף חברת התעופה הבלגית בראסלס איירליינס, יש לעיר הזו הרבה מן המשותף עם פורטוגל, גם כי לפזורת אנוסי פורטוגל יש נציגות מכובדת בארצות השפלה (למשל, ברוך שפינוזה מאמסטרדם); וגם מבחינת הזוועות שביצעו באפריקה (במקרה של בלגיה - קונגו ורואנדה).
אנטוורפן היא עיר נחמדה למדי. יש בה קהילה חרדית גדולה, ונראה שבאופן אירוני רק לנו, הישראלים, הם נראים כמו נטע זר בנוף. מבחינה היסטורית יש מה לראות בה, אבל אם לא הולכים בליווי מדריך, קשה שלא לקבל את הרושם של נמל בשביתה, בוודאי ביום ראשון. הפלמים מנסים לתקן את הרושם הזה, וזה נראה אפשרי למדי: יש פוטנציאל גדול בעיר הזו.
מאנטוורפן נחתנו בליסבון, ועשינו סיור נרחב בעיר. לפרקים, ליסבון מזכירה את קובה (או לפחות את מה שכותב שורות אלה ראה בסרטים ובתמונות מקובה). יש פרדוקס חיובי באופן שבו העיר הזו מזניחה את המבנים ההיסטוריים שלה: מצד אחד, אם הרשויות לא ימהרו לטפל בהם, הם יתפוררו לאטם; מצד שני, כל עוד הם מצליחים לעמוד, שורה עליהם אותנטיות שקשה מאוד להשיג בשימור רשמי. כנסיית סאו דומינגו שאוזכרה בפתח הדברים היא ביטוי שיא לתופעה הזו.
בית הכנסת המקומי שערי תקווה מאובטח בערך כמו שגרירות ישראל במצרים, אבל הרב המקומי אומר שדווקא אין כאן כל-כך אנטישמיות, ודאי לא אנטישמיות מוסלמית, כיוון שמרבית המוסלמים כאן הם הודים. אדרבא, הוא מספר, יש כאן שיתוף פעולה פורה עם הקהילות המוסלמיות והנוצריות. על רקע הדיווחים לאחרונה על מתן אזרחות אירופית בספרד לצאצאי אנוסים או לצאצאי יהודים שגורשו, אנחנו שואלים אותו אם היו פניות גם לקהילה בפורטוגל. הוא אומר שמספר הפניות הוא צנוע, ומפתיע בנתון נוסף: מרבית הפניות מגיעות מיהודים בטורקיה.
ליסבון היא גם עיר מולדתה של דונה גרציה - מעין שילוב של יצחק תשובה, קתרינה דה מדיצ'י ואוסקר שינדלר של המאה ה-16. אם יש נושא הקשור באנוסים שראוי באמת לסיור חוצה ארצות, הרי זהו סיפורה של האישה המופלאה הזו. כשהייתה בת 18 היא נישאה לבנקאי מאנוסי פורטוגל, התאלמנה שנים ספורות לאחר מכן, וירשה את עסקיו. כשמצבם של יהודי ליסבון הפך לבלתי נסבל היא ברחה עם בתה לאנטוורפן, ומשם פעלה להברחת אנוסים נוספים אל העיר הפלמית. תחנות חייה כוללות גם מאסר בונציה, פריחת עסקי היבוא שלה באיסטנבול (קושטא) ועד לטבריה, שם פעלה בחסות הסולטן הטורקי כדי לשקם את העיר ולהביא את מגורשי ספרד ופורטוגל ארצה.
בערב, אחרי הביקור המחייב-אך-באמת-הכרחי באנדרטת מגלי עולם המרשימה, המשקיפה אל מרחבי האוקיינוס, הקולגות הלכו למופע פאדו - מעין גרסה פורטוגלית לשירת הטרובדורים הספרדית. אני לא הלכתי בגלל שפעת קלה, אבל ממה שנמסר לי, זמר הפאדו כנראה היה בגלגולו הקודם אינקוויזיטור שחילץ הודאות בכוח שירתו הגרועה. החדשות הטובות הן שזה כנראה לא מייצג.
לשרוד את פגעי הזמן
היום השני הוקדש לעיירה המקסימה קסטלו דה וידה. עיירה כפרית עם רחובות קטנים ומתפתלים, מהסוג שגורמים לך להבין עד כמה נשחק התואר "ציורי" בתיאור נופים שלא באמת ראויים לו. מפעם לפעם אנחנו נעצרים ליד חריטות באבנים, חלקן נראות קשורות יותר ליהדות (צורות שנראות כאותיות עבריות), אחרות מיוחסות לה מתוקף ההקשר (למשל, פנטגרם - צורה המיוחסת בדרך כלל לסוגדי השטן - שיש הסבורים כי שימשה כדי לסמן אזור שבו חיים יהודים).
הכול פה קטן למדי כלפי חוץ, אבל בתוך הבתים ישנו כנראה מרחב רב יותר - במיטב המסורת הנסתרת של האנוסים. למשל, הכניסה לבית הכנסת העתיק של העיירה נראית מבחוץ בעיקר כדלת קטנה (עד כדי כך שנראה כאילו הוביטים חיים כאן), אבל כשנכנסים מתגלה לבירינט של חדרים נסתרים ושל אגפים סמויים הצצים בכל פעם שחושבים שכבר אין מקום.
משם נסענו לבלמונטה, מה שגרם לנו להעריך את סקאלת האסתטיקה של הסיור, שגם אם לא נבנתה בכוונה תחילה, נראית כאילו הוקפדה ביד אמן - כל עיר שבה ביקרנו הייתה יפה יותר מקודמתה. הרובע היהודי כאן ניכר באבנים יותר מקודמיו. הרב בבית הכנסת המקומי הצנוע מדבר כמעט בלחש, מספר על כ-150 בני הקהילה היהודית החיים בעיירה השקטה הזו, הקתולית למדי.
בבלמונטה הייתה קהילת אנוסים גדולה, ששמרה על מנהגים יהודיים שונים, ונמנעה מנישואים עם תושבי הכפר הנוצרים במשך מאות שנים. ב-1917 גילה את הקהילה מהנדס יהודי פולני בשם שמואל שוורץ, והוא זה שפרסם אותה לידיעת העולם. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 קיימה הרבנות הראשית לישראל מבצע "השבה ליהדות", שבו גוירו מרבית אנוסי בלמונטה.
המוזיאון היהודי החדש שנבנה במקום צוין ברשימת המוזיאונים הטובים באירופה של הדיילי טלגרף. יש בו מוצגים עתיקים שהצליחו לשרוד את פגעי הזמן (בהם מזוזת הכיס והחדר הסודי לאפיית המצות); וכן מדריכה צעירה מאוד, לבבית ונרגשת, שהקריאה עבורנו את "שמע ישראל" במבטא שגרם לתפילה להישמע כמו שיר של פרננדו פסואה.
היה בה משהו, במדריכה אליזבת, שחרג מהיחס המתנשא-מצפוני-אשם הקבוע כלפי תיירים ישראלים במוזיאון יהודי. היא לא העמידה פני מעריצה של העם הנבחר, אלא ניכר בה שהעבודה האקדמית שעשתה בנושא גרמה לה להרגיש - לא להבין, להרגיש - את חשיבותו. היה בזה משהו, אם לא מדבק, אז לפחות מרשים, ומרגש למדי.
דרייפוס הפורטוגלי
משם נסענו לכפר הימיביניימי טרנקוזו, ובהתאם לסקאלת האסתטיקה מדובר במקום יפה יותר מקודמיו, אלא שהמקום הזה נראה מרוקן למדי מבני אדם (בכלל, נסיעה בכבישי פורטוגל נדמתה לעתים כסיור בעולם פוסט אפוקליפטי, כמעט ריק מאנשים). אחד המבנים המפורסמים במקום מכונה גאטו נגרו, החתול השחור, על שום תבליט האריה שנמצא על אחד מקירותיו. לפני מאות שנים הבית הזה היה שייך לרב המקומי, ויש הסבורים כי האריה מסמל בעצם את שבט יהודה.
משם נסענו בנוף המרהיב המשקיף אל עמק הדורו, בדרך לעיר פורטו. זוהי עיר בילויים והיא וסביבותיה מפורסמות כמקור ליין הפורט המשובח. בית הכנסת במקום הוא הגדול ביותר בחצי האי האיברי, והוא מתפקד גם כמוזיאון המספר את תולדותיו של מי שכונה "דרייפוס הפורטוגלי", קפטן ארתור קרלוש דה בארוש-באשטו.
על-אודות שורשיו היהודיים גילה בארוש-באשטו ב-1904, כשהיה ילד, מסבו ששכב על ערש דווי. שנים מאוחר יותר, אחרי קריירה צבאית מפוארת ורצופה בעיטורי מופת, הוא נסע למרוקו, התגייר ושינה את שמו לאברהם בן-ראש. כשחזר הוא גילה שהצבא רואה בברית המילה שעבר "מעשה בלתי מוסרי" המשתייך לקטגוריית טקסים שאינה מתיישבת עם התנהגות ראויה לקצין. אחרי לא מעט מחאות, גיבור המלחמה הודח מהצבא.
דה בארוש-באשטו-בן-ראש המשיך בפעילות קהילתית יהודית, והוא היה זה שגיבש את הקהילה היהודית בפורטו ב-1923. בהתחלה הקים בית כנסת בדירה פרטית, ובמשך הזמן הצטרפו לקהילה צאצאי אנוסים. מספרים שהיה מסתובב רכוב על סוסו בעיירות ובכפרים בצפון פורטוגל, ותר אחר צאצאי האנוסים, שגם במאה ה-20 עדיין שמרו על יהדותם בסתר. נאמר עליו שגייר כ-9,000 צאצאי אנוסים.
הוא מעולם לא התגבר על העלבון הצורב שבסילוקו מהצבא. כשהלך לעולמו, הוא הולבש לבקשתו במדי הצבא. שמו טוהר רק ב-2012.
הסיור של אופקים ארך כשבוע, ובמהלכו התגלתה לא רק קהילת הרפאים הנסתרת של היהודים, אלא גם פורטוגל במלוא יופייה והדרה. למי שלא ביקר בה לפני כן, מומלץ להקדיש טיול תיירותי רגיל בהזדמנות אחרת, ואולי אפילו לפני שניגשים לסיור האנוסים, כדי שלא להתאכזב מכך שלא רואים מספיק מהארץ היפה הזו.
כשמביטים בכל העושר הוויזואלי הזה ומצרפים אותו לעובדה שהמדינה הזו הייתה פעם אימפריה גדולה, מתגנבת מחשבה על מה שכל אחד מאיתנו היה עושה לו נדרש להתנצר או לקבל גורל של חיי נדודים ומוות. בשביל מה הם היו צריכים את הצרות האלה? אי-אפשר כמובן לחדור לנפשו של כל אנוס, אבל תשובה אחת אפשרית מעניקה תקווה לא רק ליהודים, אלא לכל אדם בר דעת וחפץ חירות: אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו מה לחשוב.
מידע מעשי
ספרים מומלצים על האנוסים:
"לה סניורה", נעמי קרן (הוצאת כינרת זמורה ביתן) - רומן במכתבים על חיי דונה גרציה
"שפינוזה וכופרים אחרים", ירמיהו יובל (ספריית פועלים) - ביוגרפיה פילוסופית, דרך חייו והגותו של ברוך שפינוזה, על מנהגי החיים של האנוסים מפורטוגל בארצות השפלה
הסיור הקרוב של אופקים (שאינו כולל את תחנת הביניים באנטוורפן, אלא טיסה ישירה לפורטוגל), יתקיים מה-28.7 עד ה-4.8. סיור נוסף יצא בסוכות, בין ה-6 ל-13 באוקטובר. יש גם אפשרות לבניית חבילות לנוסע העצמאי ולטיולי משפחות. אפשר עקרונית לטייל לבד בעקבות האנוסים, אבל קשה לעשות זאת ללא הדרכה. מחיר לאדם בחדר זוגי: 1,440 אירו, תוספת לחדר ליחיד: 250 אירו; להרשמה: טל' 03-7610880, לפרטים נוספים: טל' 052-7610658 (לאה), וכן באתר החברה.
* הכתבת הייתה אורחת של חברת "אופקים"
>>
